ארכיון פוסטים עם התג "פוליטי"

(65) הטור של אייל עמית: ההרצאה הכי חשובה שתשמעו בחיים

יום שישי, 27 בינואר, 2012
מספר הצפיות בטור:8494

.

דף ראשי טורים קודמים | הרשם כחבר מוזה הוצאה לאור | הספרים של אייל | פייסבוק |

 

מכירים את הסיפורים האלה על אנשים שככה פתאום באמצע החיים חוטפים התקף לב ובעקבותיו עושים את המהפך הכי גדול בחיים שלהם?

אני אישית מכיר כמה סיפורים כאלה מקרוב. חברים שהיו קליברים בצבא, ביג-שאטים בהייטק, שיום בהיר אחד חטפו את הכאפה של החיים שלהם, נפגשו פנים אל פנים עם מלאך המוות, נבהלו ברמות כל כך קשות עד כי הסכימו לשנות את אורח חייהם מקצה אל קצה.

יש, יש הרבה סיפורים כאלה. לא רק בקולנוע. אני בטוח שגם אתם מכירים כמה. איך לא תכירו? כל שנה מתרחשות בישראל 10,000 התקפות לב חמורות. חלק מקבלים הזדמנות שניה. חלק לא.

ומה בנוגע למחלת הסרטן?

בום! ככה, אאוט אוף דה בלו, סרטן הערמונית, סרטן המעי הגס, סרטן השד, סרטן העצמות.. ואם כבר סרטן, איך אפשר שלא להזכיר גם את חבריו הטובים – שבץ, סוכרת, אוסטאופורוזיס, לחץ דם גבוה, השמנת יתר, מחלות כליות, אסטמה, אלרגיות, עייפות כרונית, דיכאון… באמת באמת שלא חסר.

המדהים הוא, שאת המהפך הזה באורח החיים שאני מדבר עליו, נדיר מאוד למצוא בקרב האוכלוסיה הבריאה, או לפחות אלה שחושבים שהם בריאים, או במילים אחרות – אלה שעדיין לא קיבלו את הכאפה המעוררת שלהם!

זה כמעט חוק טבע – בני אדם לא אוהבים להשתנות כשטוב להם. מרבית בני האדם יבקשו את השינוי רק כשרע להם!

משפט קשה, אני יודע.

אבל זו האמת.

אנשים שטוב להם בחיים ובכל זאת מבקשים את השינוי, הם בדרך כלל אנשים בעלי מודעות גבוהה, לעצמם, לסביבה שלהם ובעיקר להשלכות של הפעולות שלהם.

יש, יש גם כאלה. אבל עליהם אנחנו שומעים פחות. אין מה לעשות, הסיפורים שלהם פחות "אקזוטים". הם לא ניצחו איזה סרטן קשה, הם לא נפצעו באיזו מלחמה, הם לא נקלעו לחובות כלכליים, או הסתכסכו עם העולם התחתון… הם פשוט עשו את השינוי שלהם "בקלות מדי" והמשיכו הלאה. אנשים כאלה – אנחנו לא פוגשים בתוכניות הטלוויזיה. הם "משעממים".

את סיפורי הגבורה האקזוטיים, הקשים, המטלטלים, ההזויים, אנחנו אוהבים הרבה יותר לשמוע ולזכור. בטלוויזיה מכירים היטב את הנוסחה הזו. כל תוכניות הריאליטי בנויות כך. סיפורי סינדרלה תמיד יצליחו לרגש אותנו יותר!

התלבטתי הרבה אם לכתוב את הטור הזה. אם לספר לכם על המהפך שהחלטתי לעשות בחיי.

(המשך…)

(50) הטור של אייל עמית: חוני המעגל

יום רביעי, 4 בנובמבר, 2009
מספר הצפיות בטור:15065

לטורים קודמים | לעמוד הראשי | הרשם כחבר! | למוזה | לרכישת הספרים של אייל עמית

 

יום שישי האחרון, שתיים וחצי בלילה, הדי-ג'יי נותן בראש, מסיבת יומולדת 40 של חבר מאביאל, הבייביסיטר התקשרה כבר בחצות, לא הסתדרה עם הקטנצ'יק, הוא לא רוצה לישון, בוכה, רוצה את אמא, ענת מפרגנת, נותנת לי פס, לוקחת את האוטו וחוזרת הביתה, אוכל טוב, שתייה טובה, מוסיקה טובה, אחלה אווירה, בחוץ גשם סופה, מפלים של מים יורדים מהשמיים, מופע ברקים אור קולי עושה לנו שמח, עוד בום ועוד בום והגשם לא מפסיק לרדת, רק הולך ומתחזק, הולך ומתחזק, מדינת מדבר, גשמי מונסון, כדור הארץ השתגע סופית! נשיקות, חיבוקים, עוד כמה איחולים, ואני מתחיל לרוץ בגשם אחרי אריה ומיכל, הכביש מוצף, נהרות של מים, קליק זריז על השלט, האורות של האוטו מהבהבים, אריה עוקר את הבוסטר של הילד ומפנה לי מקום מאחור, אני קופץ פנימה וטורק אחרי את הדלת, הגרביים שלי ספוגות מים, הוא עולה על ההגה ומתניע, הגשם לא מפסיק, מצליף בחוזקה על גג המכונית, אדים סמיכים מכסים את השמשות, לא רואים כלום, הווישרים בפול פאואר, מנסים לסלק את המים, אך לא עומדים בעומס, מיכל מכוונת את המזגן לפרונט, רוח סינטטית חמה מנתקת אותנו מהמתרחש בחוץ, בולעת באיטיות את האדים על השמשות ועוטפת אותנו בבועה חמימה שכולה טוב.

"ואללה חבר'ה, תודה על הטרמפ," אני עדיין מצטמרר מהקור ומנער את הראש כמו כלב פרוותי שזה עתה יצא מהמים. טיזים של מים מתנפצים על השמשה לידי.

"בכיף, אח שלי," אריה מחייך מהמראה הקידמית ויוצא לדרך.

גשם זלעפות, חושך מצרים, אין נפש חיה ברחובות, מיכל מנווטת, אריה מסובב את ההגה, ימינה, שמאלה, שמאלה, ימינה, הכביש מכוסה בוץ ואבנים, פתאום הצפה, אי אפשר לעבור, מיכל מודאגת, אריה מרגיע, לוחץ בבטחון על הגז ומעביר אותנו לצד השני, כולם מבסוטים, עוד ימינה, עוד שמאלה והנה אנחנו על דרך הנדיב, אחד מקטעי הכביש הכי יפים בארץ, דרך מרגשת שתמיד עושה לי טוב, מצפון לדרום, מדרום לצפון, בלילה, ביום, תמיד כשאני עובר שם חיוך ענק עולה לי על הפנים.

"בוא'נה, קלטו מה קורה פה!!!" אני מצביע על הכביש בהלם, כאילו שמיכל ואריה לא ראו זאת לפני. כל הכביש מכוסה כפות דקלים כאילו סופת טורנדו עברה כאן וכיסחה את העצים.

"זה מטורף לגמרי!!!" אני מוסיף דרמה לאירוע, כאילו שחסר גם ככה.

האוטו על עשרים קמ"ש, אריה מזגזג בין סלעי הסחף וגוויות הדקלים הפזורות מכל עבר, לרגעים ארוכים דממה באוטו, איש לא מדבר עכשיו, כל מי שמכיר את הדרך הזאת היה מתבאס לראותה כך.

(המשך…)

(43) הטור של אייל עמית: אדון סליחות

יום רביעי, 16 בספטמבר, 2009
מספר הצפיות בטור:5282

לטורים קודמים | לעמוד הראשי | הרשם כחבר! | למוזה הוצאה לאור | לספרים של אייל

 

שימו רגע בצד את כל מה שאתם יודעים. שחררו את עניין הדת, את האמונה, את קונספט האלוהות באשר הוא. האם מישהו פה יודע מה המשמעות של המילה 'חטא'?

לי אישית, ככה בשלוף, ישר עלה בראש אדם וחווה, עץ הדעת, נחש ערמומי, ביס בתפוח, גירוש מגן עדן… עשרת הדיברות… תרי"ג מצוות… נו מה, על מה כבר אפשר לחשוב? המילה חטא ישר מתקשרת אצלי לסיפורים מהתנ"ך.

עם זאת, כבקשת המדריך ניסיתי לשים רגע בצד את כל מה שאני יודע, או יותר נכון חושב שאני יודע, והופתעתי כמו מרבית האנשים בקבוצה לגלות שהמילה חטא באה למעשה מהמילה להחטיא, יענו להחטיא את המטרה, לפספס, לסטות מהדרך.

כל אדם, באשר הוא, הולך בדרך מסוימת. דרך שהוא בחר לעצמו או דרך שבחרו עבורו, זה לא משנה. בכל רגע נתון, כולנו הולכים באיזושהי דרך. יש כאלה שהדרך שלהם ברורה מאוד, יש כאלה שהדרך שלהם ברורה פחות, יש כאלה שמעדיפים לבדוק דרכים אחרות ויש כאלה שמעדיפים לא לבחור בשום דרך – שבסופו של דבר גם היא סוג של דרך.

רוב ימות השנה אנחנו הולכים בדרך. הולכים בה גם מבלי לחשוב שאנחנו הולכים בה. כל כך הרבה דברים  קורים בדרך. עד כדי כך, שלפעמים אנחנו שוכחים שאנחנו בכלל הולכים בדרך, בדיוק כמו נהג הנוהג שעות ארוכות בכביש ועשוי לשכוח שהוא בכלל נוהג, שהוא אוחז בהגה, שהוא מחליף הילוכים, לוחץ על הברקס, מאותת. 99% מהזמן הוא על טייס אוטומטי.

בתקופת הסליחות, מתבקש האדם לעצור רגע, להתבונן פנימה, להיות ער לכך שהוא אוחז בהגה, שהוא נוהג במכונית, שהוא  הולך בדרך, ולבדוק עם עצמו באמת ובכנות, אם אכן הוא על הדרך שלו, אם קרה שסטה מהדרך, אם קרה שפספס את המסלול, אם קרה שהחטיא את הדרך בשנה שחלפה ולמעשה חטא.

זמן סליחות הוא זמן  של חזרה בתשובה, זמן של חזרה לדרך. תמצאו (המשך…)

(36) הטור של אייל עמית: שיטת השקשוקה

יום רביעי, 29 ביולי, 2009
מספר הצפיות בטור:6609

לטורים קודמים | לעמוד הראשי | הרשם כחבר! | למוזה הוצאה לאור | לספרים של אייל

הערוץ הראשון – זוכרים? הערוץ הזה שהזכרתי בטור הקודם, זה עם הלוגו של שלושת העיגולים בפינה השמאלית העליונה של המסך, זה שנמצא בערוץ 11 בממיר, זה שכבר עשרים שנה מפרסם תשדירי חסות על מלון לוטרקי ארמון השושנים, זה שמר טלוויזיה נולד וכמעט מת בו, זה שמדי ערב ב-12 בלילה מביא לנו את פסוקו של יום. אני חושב שאם הייתי מחבר את סך כל שעות הצפייה שלי בשידורי הערוץ הזה מאז הפרק האחרון של הבית של פיסטוק, הייתי סוגר אולי שעתיים וגם זה במקרה הטוב. הערב, באופן יוצא דופן בעליל, מצאתי עצמי דבוק למסך כמעט ארבע שעות ברציפות!!! מרותק. מהופנט. בולע כל מילה. צורב כל פיקסל. צובט את עצמי ולא מאמין שעדיין לא זיפזפתי לערוץ אחר.

שיטת השקשוקה! העיתונאי מיקי רוזנטל… האחים עופר… יש פה מישהו שלא יודע על מה מדובר? קרוב לשנה אני שומע על הסרט הזה, כמעט מכל כיוון אפשרי. הערב, זה שודר סוף סוף בטלוויזיה, ולא סתם – בערוץ הראשון! הקופירייטרים המבריקים של חברת יכין תפסו טרמפ על ההזדמנות, דחקו הצידה את תשדירי החסות של מלון לוטרקי ארמון השושנים ופרסמו במודעת טקסט מביכה את רוטב השקשוקה החדש שלהם. פתטי ברמות על. פתטי כמו שרק בערוץ הראשון יודעים לעשות.

תשדירי החסות מסתיימים והסרט מתחיל. הסרט מסתיים ומיד אחריו משודר סרט התגובה של האחים עופר. קמפיין בחירות פראייר לעומת מה שהלך שם. מלחמה!!!  דוד וגוליאת. דון קישוט. רובין הוד. כל כך הרבה אפשר היה למצוא שם. זה אמר ככה וזה עשה ככה. מיקי צודק, מיקי לא צודק. יש עובדות, אין עובדות. העובדות חשובות, העובדות לא חשובות, האחים עופר עושים שקשוקה, האחים עופר לא עושים שקשוקה – מבלי להיכנס עכשיו לתוכן הסרט, מי צודק ומי טועה, מי דובר אמת ומי משקר – בדבר אחד אתם יכולים להיות בטוחים: הילדים שלכם, הנכדים שלכם ואולי אפילו גם הנינים שלכם, ילמדו על המושג הזה בכל מגמת תקשורת, מדעי המדינה, קולנוע, כלכלה, ומשפטים. שיטת שקשוקה היא המונח המדויק והכה ברור והכה מתבקש כדי לתאר את מסחרת השחיטות והקומבינות בסימביוזת ההון-שלטון בארצנו הקטנטונת. בעולם כולו למעשה. ת'כלס, מיקי רוזנטל לא חשף פה כלום ולא לימד אותנו משהו שאנחנו כבר לא יודעים. יהיו מניעיו אשר יהיו, הוא כן הצליח לשים את הביצים הענקיות שלו לבדו מול כיתת היורים של המשפחה הכי כבדה פה בארץ ולצעוק בקול רם וברור – אני לא מפחד מכם! אני יודע את האמת! אני מבין איך השיטה שלכם עובדת!

(המשך…)

(2) הטור של אייל עמית: לכל אחד יש תכלית

יום שלישי, 31 במרץ, 2009
מספר הצפיות בטור:5086

דף ראשיטורים קודמים | הרשם כחבר | מוזה הוצאה לאור | הספרים של אייל | פייסבוק |

לפעמים אני מסתכל על הקופאית בסופר. זאת שבמשך יום שלם מעבירה מוצרים על קרן הליזר, שסובלת מבעיות בגב התחתון, ששומעת כל היום את הצפצופים המונטוניים של הקופות הרושמות. אני מסתכל על אותו שיפוצניק רוסי מוזנח שבא לתקן אצלנו תריס שבור. ריח סיגריות חריף כמעט מקלף את הצבע מהקיר, שיניים רקובות שכבר החיידקים החליטו להתאבד. אני מסתכל על אותו ילד מהכפרים, מסתובב יחף בין המכוניות ומקבץ נדבות בכניסה לכביש 6. לכל אחד מהם יש חיים, לכל אחד מהם יש משפחה, חברים, תחביבים, בעיות, צרות, שמחות. אם תבחנו כל אחד מהם תחת מיקרוסקופ, תגלו עולם ומלואו ובתוך כל עולם כזה, אמא, אבא, אחים, אחיות, חברים, שכנים, שגם כל אחד מהם הוא עולם בפני עצמו. עולם עם חלומות, עם שאיפות, עם רצונות, עם פחדים, עם תקוות.

לפעמים אני יושב על ספסל ציבורי ברחוב סואן, או משקיף על העיר מחלון של בניין גבוה, מסתכל על ההמון החולף. זה תמיד מדהים אותי לחשוב כמה אנשים יש בעולם?!?! מיליארדים!!! מיליארדים על גבי מיליארדים, בערמות, בכל פינה בגלובוס. עוד יותר מדהים לחשוב שלכל אחד מהם יש תכלית ומשמעות. ממעוף הציפור זה ממש כמו להסתכל על כוורת דבורים או קן רוחש של נמלים, כאשר לכל פרט בקן יש תכלית. קן ללא נמלים-פועלות הוא לא קן. קן בלי נמלים-לוחמות גם הוא לא קן. כמוהן יש עוד המון סוגים של נמלים ולכולן יש תכלית במארג החיים הקסום הזה שנקרא קן.

אין ספק, בקן יש הירכיה ברורה, יש קאסטות ויש דרגות חשיבות. קן שמאבד נמלה-לוחמת, יודע "לייצר" אחת חדשה במקומה. לעומת זאת, קן שמאבד את המלכה – מת! (או משועבד למלכה אחרת, או לקן אחר). מי יותר חשוב בקן – זה ברור! אבל לא על "החשוב" אני מדבר, אלא על התכלית! על כך שלכל נמלה בקן יש משמעות, תפקיד שאותו היא ממלאה ורק בזכותה הקן יכול להמשיך להתקיים.
הקן מתפקד כיישות אחת – יצור אמורפי המחולק למליוני פרטים נפרדים ממש כמו התאים המרכיבים את הגוף שלנו. דמיינו שכל תא בגוף הוא בעצם סוג של נמלה. לכל תא כזה יש תפקיד, אך כולם ביחד מהווים גוף חי אחד – הקן!
מלבד המלכה, לכל נמלה בקן יש תחליף – המלכה כל הזמן בהריון ובהתראה של רגע, היא יודעת להטיל ביצים על פי דרישה. שיחה יום יומית בין נמלת-שליחויות למלכה, נשמעת כך:
"הוד מעלתה, אנחנו צריכים דחוף 2 לוחמות, 4 פועלות ו-10 סיירות."
"אין בעיה, מותק. הביצים עוד שנייה מוכנות. לארוז לך בשקית?"
המוטו בקן הוא כזה: לכל נמלה יש תחליף, אבל אין תחליף לתכלית שלה! גם אם זה ג'וב דפוק, גם אם זה ג'וב מתסכל – מישהו צריך להיות שם ולמלא את התפקיד.

בעולם שלנו, זה בדיוק כמו עיר ללא פועלי נקיון. אין בעיה להחליף חברת נקיון. יש בעיה לוותר על השירות הזה! אתם קולטים מה היה קורה פה ללא פועלי נקיון? אבעבועות שחורות, אייבולה ושפעת העופות פריירים לעומת מה שהיה הולך פה. אין מה לעשות, מישהו חייב לפנות את הזבל. מישהו חייב למלא את התפקיד הזה. על אותו משקל, מישהו גם חייב למלא את תפקיד המלכה, את תפקיד הלוחמות, את תפקיד המטפלות, הסיירות, החופרות, הרופאות, האחיות, המורות בביה"ס, נהגי האוטובוס, עורכי הדין, השופטים, השוטרים, מוכרי הפלאפל, מהנדסי הגרעין, יועצי המס… – לכל אחד יש תכלית במארג החיים הסבוך הזה. גם הקופאית בסופר, גם השיפוצניק וגם הקבצן בצומת – הם כולם חלק ממארג החיים שעושה אותנו. הם זה אנחנו ואנחנו זה הם.

אז פעם הבאה, עוד לפני שאתם שולפים את הויזה מהארנק, חייכו תחילה לקופאית והכירו בקיומה. אם זה יעזור לכם, דמיינו שאותו שיפוצניק עם שיניים רקובות היה אולי פעם מנתח לב גדול ברוסיה. וכשאתם עוצרים ברמזור, שנייה לפני שאתם נכנסים לכביש 6, שלפו איזה חצי שקל מהכיס. הזכירו לעצמכם כי גם לאותו ילד קבצן יש תכלית. מי יודע, אולי הוא זה שימצא את התרופה לסרטן. ואולי לא. זה לא משנה. לכולנו יש תכלית. אל תזלזלו בה. אל תזלזלו באיש. אל תזלזלו בעצמכם.
בואו פשוט נהיה טובים יותר אחד לשני.

(6:37 דקות.כיצד באמת נראת מושבת נמלים מתחת לפני הקרקע?)

בספר "כושי בלאנטיס" שזורים בעלילה המרכזית תשעה סיפורים קצרים. סיפור אחד קראתם בטור הקודם. להלן סיפור נוסף, רלוונטי לנושא. אשמח לתגובות.

אור

המון אנשים שמתו מוות קליני והתעוררו, מספרים שבצד השני הם ראו מנהרה כזו שבקצה הרחוק שלה יש אור. אור לבן מסנוור, בוהק כזה.
פעם לא ידעתי אם להאמין או לא, אבל היום אני משוכנע שזה נכון, שיש כזה אור ושממש אפשר לראות אותו ולגעת בו. תאמינו או לא, אבל יצא לי לפגוש כמה אנשים שאת האור הזה רואים כל הזמן. לאותם אנשים אנחנו קוראים 'מוארים'! ואני יודע, אני יודע שיש בעייתיות עם ההגדרה הזאת ושנורא קשה לנו לקבל שיכול להיות כזה דבר בכלל. אבל כשאתה פוגש כזה אדם ואתה מסתכל לו אל תוך העיניים אתה מרגיש. אתה יודע. אתה מגלה שממולך יושב אדם שבאמת רואה את האור. תמיד שמספרים לנו על איזה גורו גדול שזכה להארה, ישר מצטיירת לנו בראש תמונה של אדם מבוגר, עם זקן ארוך, שמדבר לאט, ואחרי כל משפט לוקח אוויר עמוק-עמוק ומגלגל את העיניים. אחד כזה שיושב על כסא גדול ומולו מאות מאמינים שקולטים בשקיקה כל הברה שיוצאת לו מהפה. אז כן, יש כאלה, אבל יש גם עוד המון אחרים. כאלה שאנחנו לא שומעים עליהם, כאלה שאין להם איזה אשראם מפורסם ועדת מאמינים סביבם. כאלה שלא לובשים גלימות ומעולם לא הוציאו ספר והם אפילו לא יודעים קרוא וכתוב.
"4 רופי" – סימן לי נהג הריקשה עם אצבעות יד ימין שלו. שילמתי לו ונפרדתי לשלום מכל ההודים שהצטופפו איתי בריקשה. זה היה יום בהיר למדי, אחרי המונסון האחרון. הרחובות נראו יחסית נקיים. ואני אומר 'יחסית' כי לפני שנתיים, בפעם האחרונה שביקרתי במקום, הכל היה נראה פשוט זוועה. גללי חרא של פרות, חזירים מתפלשים בבוץ ובערמות הזבל בצדי הדרך, יתושים, ביוב זורם חופשי, זוועה, פשוט זוועה! ובשכונה הזאת דווקא הוא בחר לגור. במקום בכי עלוב ומסכן בהודו. ככה מצאתי עצמי, הולך שוב באותם רחובות, פונה באותם פניות, מדלג על אותם שלוליות ביוב ועל כמה חזירים ששכבו על האספלט. זה אולי נשמע קצת מוזר אך זו היא הדרך, זו היא הדרך אל האור.
את ההיכרות הראשונה שלי אתו אני לעולם לא אשכח.
"וואלה מי זה המסכן הזה?" – שאלתי את הבחור הישראלי שישב מולי, מזיע כולו וחופר עם פטיש ומפסלת בתוך גזע של עץ טיק. "מי זה הכחוש הזה? נראה ממש כמו איזה דייג מיפו שכבר שנתיים לא החליף בגדים. מה לו ולבניית תופי ג'מבה ודיג'ים אוסטרליים?" אותו בחור שישב מולי הסתכל עלי וחייך.
"אתה לא רואה הא?" – שאל אותי וצחק לעצמו.
"מה אני לא רואה? מה יש לראות?"- שאלתי כשבאמת לא היה לי מושג על מה הוא מדבר.
"הבן אדם הזה מואר" – לחש לי ביראת כבוד והוסיף "גם אני לא ראיתי את זה בהתחלה, אבל שב קצת, דבר איתו, אתה תגלה את זה בעצמך".
זה לקח לי קצת זמן, אני מודה. בכל זאת ראיית העולם המערבית שלנו לא מאפשרת לנו לסלק בכזאת קלות את הביקורתיות ואת הדבקת התוויות. הרי איך שראיתי אותו ישר הצטיירה לי בראש תמונה של דייג מיפו וגם הנחתי לעצמי שהוא ממש מסכן. זה לא קל, זה לא פשוט בכלל לעשות את הסוויץ' הזה בראש ולהגיד לעצמך די, חלאס עם הספקולציות, בו נסתכל עליו רגע באמת ונראה מי זה האיש הזה. יומיים. יומיים בדיוק זה הזמן שלקח לי. אחרי כמה כוסות צ'אי, אחרי שמצאתי עצמי חופר בעצמי עם מפסלת בתוך גזע של עץ טיק, ואחרי התבוננות ממושכת והקשבה הבנתי שלא עומד מולי אדם רגיל. בכל אופן, משהו שטרם יצא לי להכיר.
"תסתכלו איזה יופי!" – צעקתי לכולם באנגלית והצבעתי לשמיים, "יש קשת בענן!"
אותו אדם, שעד לא מזמן ראיתי אותו בתוך סירת דייג פורש רשתות, נעמד על רגליו והתיישב מולי.
"מקום שיש בו הרבה קשתות בענן, זה מקום טוב" – אמר באנגלית קלוקלת והסתכל עלי עם חיוך גדול. אז תשמעו, יכול להיות שעכשיו שאני כותב כאן את המשפט הזה, זה נשמע כמו משפט סתמי, אבל אתם צריכים להבין שכשאותו אדם ניגש אליך ומדבר אליך אל תוך העיניים ועונה לך על שאלה עוד לפני ששאלת אותה, אתה מתחיל להבין שמדובר כאן במישהו מיוחד.
"אז למה אתה לא שם שלטים?" – שאלתי באותו ערב "פרסומות כאלה עם השם שלך. כולם יבואו. תוכל אפילו לבנות פה איזה גסט-האוס ולעשות הרבה כסף".
"no no no! money- bad karma. Very bad karma!" – אמר והשפיל את ראשו מטה תוך שהוא מחזיק את ראשו עם שתי ידיו.
אתם מבינים? אתם מבינים בכלל מה הבן אדם הזה אומר? הוא אומר שפרסומות עם השם והכתובת שלו זה רע, שכסף זה לא טוב! כן, כסף זה דבר ממש רע!
איך אפשר בכלל לתפוס את זה? איך אפשר בכלל להאמין?
הוא עני , הוא ממש עני, חיי כמו קבצן. יש לו 5 ילדים. שתי בנות שעוזרות בבית ושלושה בנים קטנים שעוזרים לו בבית מלאכה. הדבר היחיד שנכנס לו לפה זה אורז ומדי כמה דקות איזו כוסית צ'אי. זהו, מזה הוא חיי. זה כל מה שהוא צריך. המעט כסף שהוא מקבל מהחבר'ה שבאים לעשות אצלו תוף או דיג', הוא קונה קצת אורז, כמה גזעים ואת שאר הכסף הוא תורם לאשראם. תבינו, אין כאלה אנשים! זה לא קיים, זה פשוט לא יכול להיות.
יכול, יכול ועוד איך להיות! ובגלל זה חזרתי. בגלל זה אני כאן. לפגוש שוב את אותו אדם יקר, לשבת ליד אותו איש מואר.
בפעם הראשונה שהגעתי אליו לא ידעתי בכלל לאן אני מגיע, אבל הפעם, שידעתי, היו לי קצת חששות. פחדתי שאגיע למקום ואמצא שם פתאום נגריה עם 17 עובדים ושכל כלי העבודה שלו הוחלפו במסור חשמלי ענק. פחדתי, פחדתי נורא.
"OMMMMMMMM" – בירך אותי כשנכנסתי אליו לחצר. הוא ישב שם במרכז מול המדורה מחמם מעליה גונג של דבורים.
"OMMMMMMMM"- עניתי לו חזרה. לחצתי לו את היד עם שתי ידי ובעיני כבר הבריקו להן הדמעות. ישבנו על איזו כוסית צ'אי והוא הדליק לו סיגרית בידי. ריח עשן האקליפטוס כיסה את המקום. ניסיתי להזכיר לו מי אני, אבל אני לא בטוח שהוא זכר. האמת היא שזה ממש לא הפתיע אותי. הבן אדם לא חיי את העבר. מה שהיה ומה שעוד יהיה לא מעניין אותו. ככה הוא חיי. מסביב למדורה ישבו להם חבורת ישראלים, זוג יפנים, גרמני אחד ושתי איטלקיות. כל אחד מהם אוחז בפטיש עץ או בגרזן וחופר בתוך גזע עם מפסלת. לפעמים בעץ טיק, לפעמים בשישם-ג'רי, לפעמים זה תוף ג'מבה ולפעמים זה די-ג'-רי-דו. בדיוק כמו לפני שנתיים, המקום לא השתנה, הבן אדם לא השתנה – נשאר אותו דבר. לא זז אפילו לא מילימטר. וזהו בדיוק העניין, בן אדם מואר לא צריך לזוז. בן אדם מואר יש לו את הדרך. את הדרך שבה הוא מאושר. וגם אם זה כרוך בלהיות עני, בשכונה מטונפת ולחיות כמו קבצן – לאושר אין מחיר. על הדלת שלו לבית אין מנעול, ולמען האמת אין אפילו דלת.
"אני לא צריך מנעול" – אמר לי וחייך "אני לא הולך לשום מקום. רק אדם שהולך צריך מנעול".
הרי כולנו הולכים, כולנו באים, לכולנו יש צרור מפתחות לעשרות מנעולים. לו אין! גם לא מחזיק מפתחות. אפילו את הריקשה שלו הוא מתניע בלי מפתח. פשוט מניף את הידית ומלטף את ידית הגז. הוא קורא לה jungle-vibes. יש בפנים תמונה קטנה של סאי-באבא וסמל של אום שמשרים ברכה. עם הריקשה הזאת הוא נוסע לחוטב עצים או לשוק לקנות עורות לג'מבה.
"צלו מרקט?" – הסתכל עלי במבט חם והצביע על הריקשה. הוא סיים את הסיגריה, נתן שלוק אחרון לצ'אי והתיישב על ההגה. זו הייתה נסיעה שלעולם לא אשכח, ולא רק בגלל המקומות שאליהן הגענו, אלא יותר בגלל הסיפור שסיפר לי בדרך. הוא סיפר לי על השכנה שלו שהגיעה אליו שלשום בלילה, בליל ירח מלא, עם צירי לידה מתקדמים וביקשה שיסיע אותה לבית החולים. יכולתי ממש לראות אותה יושבת בריקשה ונאנקת מכאב מכל קפיצה ומכל בור בכביש . "נו, ומה קרה?" – שאלתי בהתרגשות.
"בית החולים היה סגור" – ענה בשיא הטבעיות.
"נו, אז מה עשיתם?" – שאלתי כשאני עדין המום איך בית חולים יכול להיות סגור.
"אז יילדתי את התינוק בעצמי בתוך הריקשה, ממש איפה שאתה עכשיו יושב".
"קח אותי אליה, אני חייב לראות את התינוק הזה" – צעקתי בהתלהבות כשאני עדין מנסה לעקל את העניין.
"נו פרובלם, שאנטי שאנטי, אפטר מרקט צלו פול-מון-בייבי " – ענה בשפתו המיוחדת וחייך אף הוא בהתרגשות כמוני. ראשון הוא נכנס ואני בדילוגים קלילים אחריו. זה היה חדר חשוך דחוס עשן קטורות. התינוק ינק משד אמו. צילמתי מכל זווית אפשרית. הרגשתי שזהו תינוק מיוחד. תינוק כזה שישנה את העולם, שיביא לנו את השלום. נשקתי לו על המצח ונשאתי ברכה קטנה. האם ותינוקה חייכו אלי שניהם.
זה לא מפתיע, סיפורים כאלה כמו סיפור ה"פול-מון-בייבי" קורים כל יום בחצר הזאת שלו. אנשים מגיעים לשם בלי פרסומות, בלי שלטים ומבלי שאפילו הבינו לאן ולמה הם הגיעו. הם פשוט מגיעים. כמו פרפרים שנמשכים אל אור, כמו כוכבי לכת המסתובבים מסביב לשמש. כל רגע, כל שניה פה היא עוד צעד במסע. הוא יבחר לך גזע, ייתן לך כלים ויגיש לך עזרה בדיוק כשתצטרך.
"אבל תגיד"- שאלתי אותו באחד הלילות "השלום, מתי יבוא השלום"? הוא חייך, שתק לרגע, הדליק סיגרית בידי ואמר:
"slowly-slowly, Israel soon coming shanty".
תבינו מזה מה שאתם רוצים, אבל כשאותו אדם יקר אומר משהו והעיניים שלו מבריקות מאש, אי אפשר להתעלם. לבן אדם יש אנרגיות סביבו, הוא מקרין אותם כמו חומר רדיו אקטיבי. מי שמגיע למקום ואיננו מסוגל לקלוט את אותם קרניים – פשוט מסתלק, ממש כמו פרפר שהאור חזק לו מדי והוא נשרף. אבל מי שמביט עמוק- עמוק אל תוך אותם עיניים וצולל אל תוך האור מבין שזה לא אדם רגיל. מבין שכשהוא מחייך אליך הוא לא סתם מחייך. הוא מטעין אותך. הוא מלטף אותך בחום ואהבה. בשביל זה חזרתי. בגלל זה אני כאן. לפגוש שוב את אותו אדם יקר, לשבת ליד אותו איש מואר.
את האור בעצמי עוד לא מצאתי, אבל בהחלט יכולתי לראות אותו בעיניהם של אחרים. והיום שאני יודע שהדבר הזה בכלל קיים, אני משוכנע שגם טייח מעפולה, איש היי-טק מהרצליה- פיתוח, או אפילו דייג עני מיפו יכולים להגיע להארה. ראבכ, הבן אדם מצא את האור בתוך די-ג'י-רי-דו, בתוך תוף ג'מבה אפריקאי. האור מחכה לנו בכל מקום. בתוך מאפרת סיגריות, בתוך סתימות בשיניים, בתוך סידור פרחים ואפילו בכתיבת סיפורים קצרים. אז אולי זה ייקח לי עוד סיפור או שניים, ואולי אפילו עוד מאה אלף. מה שבטוח הוא שאני אמשיך לנסות, אני אמשיך לחפור. מי יודע, אולי יום אחד ייצא לי לכתוב משהו וממש להסתנוור?!
"OMMMMMMMM" – בירך אותי כשנפרדנו לשלום. חיבק אותי חיבוק ארוך והסתכל לי עמוק אל תוך העיניים.
"OMMMMMMMM" – עניתי לו חזרה ושתי דמעות חמות זלגו מעיני.
אל המקום הזה עוד אחזור – הבטחתי לעצמי. אל אותו איש מואר עוד אשוב.

עם כושי בלאנטיס
[זה האיש, זאת המדורה, זה הרגע]

טור זה התפרסם לראשונה באתר 'מושבה חופשית' ביום רביעי, 03 בדצמבר 2008

לטור זה התפרסמו 39 תגובות »

.

דף ראשי | טורים קודמים | הרשם כחבר מוזה הוצאה לאור | הספרים של אייל | פייסבוק |


כל הזכויות שמורות לאייל עמית