ארכיון פוסטים עם התג "מוות"

(65) הטור של אייל עמית: ההרצאה הכי חשובה שתשמעו בחיים

יום שישי, 27 בינואר, 2012
מספר הצפיות בטור:8494

.

דף ראשי טורים קודמים | הרשם כחבר מוזה הוצאה לאור | הספרים של אייל | פייסבוק |

 

מכירים את הסיפורים האלה על אנשים שככה פתאום באמצע החיים חוטפים התקף לב ובעקבותיו עושים את המהפך הכי גדול בחיים שלהם?

אני אישית מכיר כמה סיפורים כאלה מקרוב. חברים שהיו קליברים בצבא, ביג-שאטים בהייטק, שיום בהיר אחד חטפו את הכאפה של החיים שלהם, נפגשו פנים אל פנים עם מלאך המוות, נבהלו ברמות כל כך קשות עד כי הסכימו לשנות את אורח חייהם מקצה אל קצה.

יש, יש הרבה סיפורים כאלה. לא רק בקולנוע. אני בטוח שגם אתם מכירים כמה. איך לא תכירו? כל שנה מתרחשות בישראל 10,000 התקפות לב חמורות. חלק מקבלים הזדמנות שניה. חלק לא.

ומה בנוגע למחלת הסרטן?

בום! ככה, אאוט אוף דה בלו, סרטן הערמונית, סרטן המעי הגס, סרטן השד, סרטן העצמות.. ואם כבר סרטן, איך אפשר שלא להזכיר גם את חבריו הטובים – שבץ, סוכרת, אוסטאופורוזיס, לחץ דם גבוה, השמנת יתר, מחלות כליות, אסטמה, אלרגיות, עייפות כרונית, דיכאון… באמת באמת שלא חסר.

המדהים הוא, שאת המהפך הזה באורח החיים שאני מדבר עליו, נדיר מאוד למצוא בקרב האוכלוסיה הבריאה, או לפחות אלה שחושבים שהם בריאים, או במילים אחרות – אלה שעדיין לא קיבלו את הכאפה המעוררת שלהם!

זה כמעט חוק טבע – בני אדם לא אוהבים להשתנות כשטוב להם. מרבית בני האדם יבקשו את השינוי רק כשרע להם!

משפט קשה, אני יודע.

אבל זו האמת.

אנשים שטוב להם בחיים ובכל זאת מבקשים את השינוי, הם בדרך כלל אנשים בעלי מודעות גבוהה, לעצמם, לסביבה שלהם ובעיקר להשלכות של הפעולות שלהם.

יש, יש גם כאלה. אבל עליהם אנחנו שומעים פחות. אין מה לעשות, הסיפורים שלהם פחות "אקזוטים". הם לא ניצחו איזה סרטן קשה, הם לא נפצעו באיזו מלחמה, הם לא נקלעו לחובות כלכליים, או הסתכסכו עם העולם התחתון… הם פשוט עשו את השינוי שלהם "בקלות מדי" והמשיכו הלאה. אנשים כאלה – אנחנו לא פוגשים בתוכניות הטלוויזיה. הם "משעממים".

את סיפורי הגבורה האקזוטיים, הקשים, המטלטלים, ההזויים, אנחנו אוהבים הרבה יותר לשמוע ולזכור. בטלוויזיה מכירים היטב את הנוסחה הזו. כל תוכניות הריאליטי בנויות כך. סיפורי סינדרלה תמיד יצליחו לרגש אותנו יותר!

התלבטתי הרבה אם לכתוב את הטור הזה. אם לספר לכם על המהפך שהחלטתי לעשות בחיי.

(המשך…)

(28) הטור של אייל עמית: אינדיאנה ג'ונס ומכרות הכסף הבוליביאנים

יום רביעי, 3 ביוני, 2009
מספר הצפיות בטור:5933

לטורים קודמים | לעמוד הראשי | הרשם כחבר! | למוזה הוצאה לאור | לספרים של אייל

 

כילד, אחד הבילויים המשפחתיים שהכי אהבתי היה הדרייב-אין בתל אביב. אמא, אבא ושלושה אחים בנים מופרעים, מצטופפים יחדיו ב-BMW כתומה של עבריינים משנות השבעים. שורות שורות של רכבים עם הפנים קדימה. כל החלונות פתוחים, אמא ואבא שולחים יד ותולים על הדלתות שני רמקולים באיכות טרנזיסטור ממלחמת העולם הראשונה. חום איימים, מאתיים אחוזי לחות וההתרגשות בשיאה. בשביל לשחרר קצת לחץ, אנחנו מאחור הולכים מכות בפעם האחרונה. מתנשפים ומזיעים כמו חמורים בסאונה, העיניים שלנו נדבקות פתאום לשמשה הקדמית. הסרט מתחיל. על המסך הענק אינדיאנה ג'ונס ושודדי התיבה האבודה – הלהיט של קיץ 1981. מה אומר ומה אגיד, לא בדיוק הסרט אידאלי לילד בן 7 של שנות השמונים. כמעט שבוע לא ישנתי אח"כ בלילה. סיוטים על נחשים וחלומות על רוחות רפאים היו רק חלק קטן מהרשימה. אבל, כמו כל ילד באותה תקופה, איש לא התרגש מהעיניין ושלוש שנים אח"כ גם לקחו אותנו לאינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור.

"זה רק סרט, זה שום דבר, זה לא באמת," ההורים היו מנסים להרגיע בכל פעם שהפנים שלי החווירו ושלפוחית השתן איימה להרטיב את המושב. במקרים ממש קיצוניים, היו מורים לי לעצום עיניים ולא להסתכל, "אל תדאג, אנחנו נגיד לך מתי זה יגמר."  – אלוהים, איך שנאתי את המשפט הזה. בכלל, איך שנאתי את הסיטואציה הזו, כל פעם מחדש. תסביך של הילד הקטן במשפחה – כולם צופים בסרט ורק אני לא מבין כלום. פתאום אומרים לי לעצום עיניים. אני עוצם. ברקע שומע קולות מפחידים, אנשים צועקים, אנשים צורחים, יריות, בומים חזקים מכל עבר, את המתח באוויר אפשר לחתוך בסכין, הדופק שלי על 600. אז לא רק שהסצינה מפחידה ולא מתאימה לילד בגילי, עוד מאלצים אותי להאזין לה בחושך!!! לבד!!! עם המחשבות שלי!!! עם עיניים עצומות!!! שיהיה לי עוד יותר מפחיד!!!

"אתה יכול כבר לפתוח, זה נגמר," אח שלי היה מזכיר אם ההורים היו שוכחים, ועל הדרך גם היה מכניס איזה מרפק בצלעות ומוסיף "יא פחדן, איזה קטע יפה הפסדת!"

ואז היינו הולכים מכות. משחררים קצת לחץ…

מי היה מאמין ש-14 שנים אח"כ אמצא את עצמי שוב באותה סיטואציה בדיוק, רק שהפעם, לא מהצד של הקהל, אלא מהצד של אינדיאנה ג'ונס.

DSC08726

סצינה מתוך הסרט "אינדיאנה ג'ונס ומכרות הכסף הבוליביאנים"

.

אל העיר פוטוסי שבבוליביה הגענו אחרי נסיעה אינסופית ומתישה באוטובוס בוליביאני מצחין. בהרצאות, בספרים, בטיפים של כל המטיילים סביבנו, נאמר מפורשות כי לא מומלץ לבצע את הנסיעה במכה אחת וזאת בשל הפרשי הגבהים. כשירדנו מהאוטובוס כבר הרגשנו את זה יופי. את כל ה4000 מטר שמתחתינו! אך על אף הסחרחורת הקלה והנשימה הכבדה, התארגנו צ'יק צ'ק על גסט האוס. דורמיטוריז של 20 איש, כבר נחשב עבורנו חדר פרטי. מחבת, בנזניה, קרש חיתוך, בצל חתוך דק, שמן, רסק עגבניות והופ יש לנו ארוחת ערב. כל המטיילים האחרים, שרצו לחסוך כמה מאות שקלים, מסתכלים עלינו במבטי קינאה ומזילים ריר על הפסטה. בגובה 4000 מטר, הגזייה "העלובה" שלהם לא עובדת וזאת כל מטייל ישראלי לומד כבר בביקורו הראשון ב"למטייל". באותו יום הבנזניה "הרוצחת" שלי עבדה קשה. כולם רצו לבשל לעצמם את ארוחת הערב ולחסוך את הדולר הזה במסעדה. בסלנג של המטיילים קוראים לזה "התכלבות", יענו מטייל כמו כלב. שורד, גיבור, חזק, מאצ'ו, ישן באוהלים, בדורמיטוריז, יוצא יחידה קרבית, רוצח, אוכל חצץ, ישן על מסמרים, מבשל על בנזנייה, מתכלב!!!

בשלב הזה של הטיול כולנו התכלבנו ובשביל לחסוך את הכסף של חניית הביניים בעיר סוקרה, עלינו על האוטובוס דוך לפוטוסי. מתכלבים, יהירים, שחצנים, מאצ'אים, מזלזלים, ישראלים – תקראו לזה איך שאתם רוצים. באותו לילה הלכנו לישון כולנו שבעים ומרוצים.

"אייל!!!!!!!!! אייל!!!!!!!!!!!! קום אייל!!!!!!!!!!! אתה שומע אותי???????? קום!!!!!!!"  מישהו מנער אותי חזק ומנסה להעיר אותי. זה אלי, הבחור הישראלי במיטה לידי. אני לא מתעורר. השעה שתיים בלילה, אני קודח מחום, רועד בכל הגוף, ממלמל בקול רם ומעיר את כל המטיילים בדורמיטוריז. אני בהזיות. אני מדבר מתוך שינה, צועק ולא מצליח להתעורר. "קוווווםםםםםםםםםם!!!!!!!!!!" אני פותח את העיניים ומתנשף כמו חיה. אין לי אוויר, אין חמצן, אני בהיפר-ונטילציה מטורפת, הראש דופק, הגוף כואב, הגוף שלי כבד, אני לא יכול לקום מהמיטה. אלי מושך ומנער אותי, עוזר לי לקום, מוזג לי כוס מים, אני שותה ונרגע לאט לאט.

"אני בסדר, אחי. באמת, אני בסדר עכשיו," אני אומר לאלי ולא מרגיש שהאגו מדבר במקומי. "מחר אני קם כמו חדש. זה בגלל הגובה. הגוף צריך להתרגל קצת…" ניסיתי לשכנע, בעיקר את עצמי.

מתכלב. מאצ'ו. לא רואה בעיניים. קטן עלי המחלת גבהים הזאת. אני, יש לי בנזנייה אני! הולך עכשיו לישון ומחר קם כמו תותח. שאני אתן לשטות הזאת לשבש לי את התוכניות? מה פתאום.

אחרי שעה של דיבורים חזרנו לישון. למזלי, המחר באמת הגיע. לא קמתי כמו תותח, אבל הרגשתי הרבה יותר טוב. מספיק טוב כדי להצטרף לקבוצה שהתארגנה לסיור במכרות הכסף. קבוצה של עשרה ישראלים עם מדריך מקומי אחד.

תחילה עשינו סיור בשוק. המדריך הסביר שעלינו לקנות מתנות לכורים. שקיות עם עלי קוקה, בקבוקי שתיה, סיגריות, והכי הכי חשוב – מקלות דינמיט! ממש כמו אלה שרואים בסרטים של המערב הפרוע. פה בארץ, אם תופסים אותך מסתובב ברחוב עם מקל כזה, מזניקים עליך מסוק של הימ"מ. שם בפוטוסי, אתה קונה מקלות כאלה כמו מסטיק. אם כי להשיג מסטיק הרבה יותר מסובך.

אז קנינו את כל מה שדרוש ויצאנו לדרך. בתיק שלי 4 מקלות דינמיט. ניצוץ אחד לא במקום וכל האוטובוס שלנו מתאדה לחלקיקים.

האוטובוס עוצר בפתח המכרות. המדריך מחלק לנו מעילים צהובים, מגפיים, קסדות ופנס מגנזיום מיוחד שדולק כמו פתיליה ומפיץ אור להבה קטנה של נר. במכרות של פוטוסי, מעטים יכולים להרשות לעצמם פנס חשמלי. המשכורת הממוצעת של כורה היא פחות מדולר ליום. המדריך הסביר שלכורים גם אין שעון על היד והדרך היחידה שלהם לדעת שיום עבודה הסתיים היא כשהפנס כבה אחרי 8 שעות בדיוק. נשמע הזוי? הזוי אפילו לא מתקרב למה שחיכה לנו בפנים.

ללא הסברים מיותרים התחלנו לצעוד פנימה. הפנסים בקושי מאירים מטר קדימה. העיניים טרם התרגלו לחשכה. פתאום המדריך צועק לזוז הצידה. אנחנו נדבקים לאחד הקירות. קרונית ברזל עמוסה שועטת קדימה וטסה על מסילת הברזל. שני כורים דוחפים מאחור ושניים מושכים מקדימה. כל קרונית כזו שוקלת טון. פתח המכרה היה רחב יחסית, אך ככול שהעמקנו פנימה, המעבר נעשה צר ונמוך יותר ויותר, עד שבאיזשהו שלב כבר הלכנו מכופפים. "זוזו הצידה" המדריך צועק, אנחנו נדבקים לדופן וקרונית נוספת מגלחת אותנו בטיסה. קרונית כזאת לא יכולה לעצור. כדי להסיע משקל כזה, הכורים רצים כל הדרך ולא מבזבזים טיפת אנרגיה מיותרת. הכל מתוזמן, ברור וידוע והמדריך שלנו, שעבד בעבר בעצמו במכרה, מכיר את כל הנהלים של המקום. המכרה בנוי כמו קן של נמלים. מאות אם לא אלפי מחילות, מעברים, מפלסים, פתחים, מסילות ברזל, חדרי מנוחה… הכורים מכירים את כל המחילות כמו את כף ידם. גם בלי פנס, בחושך מוחלט, הם יודעים בדיוק איפה הם נמצאים ולאן ללכת ומתי מגיעה קרונית. הם מרגישים את זה בכפות הרגליים, ממש כמו נמלים. המדריך סיפר לנו שכל כורה מקבל תפקיד ואזור לעבוד בו, ושם הוא נשאר כל חייו, שאגב הם לא ארוכים בכלל. כורה זקן שמת בשיבה טובה לא עובר את גיל 40!!!! ואם כבר מדברים על גיל, במכרה הזה ניתן למצוא גם ילדים בני 8. במו עיני ראיתי אותם. יושבים עם "הגדולים" לצד המסילה, לועסים את עלי הקוקה ואוספים כוחות לפני שיחזרו שוב למלאכת החציבה. כשנתנו להם בקבוק קוקה-קולה הם התנפלו עליו כאילו חילקנו זהב, וכששלפנו מהתיק את מקלות הדינמיט, הם התיחסו אליהם כאילו מדובר ביהלומים. מקל דינמיט כזה חוסך לכורה יומיים עבודת חציבה. את עלי הקוקה הם תמיד שמחים לקבל. כולם ללא יוצא מן הכלל מחזיקים בפה גולת עלי קוקה דחוסה ומוצצים אותה רצוף במשך 8 שעות. זה נותן להם כוח, משאיר אותם עירניים, עוזר להם לספוג יותר חמצן מהאוויר הדליל. מאוד קשה לנשום במכרות. צינורות עבים של לחץ אוויר מסתעפים לאורך כל המחילות הראשיות של המכרה ומזרימות אוויר מבחוץ. בלי הצינורות האלה, אי אפשר היה לנשום. עדיין, עם הצינורות האלה, חום איימים! וככול שיורדים מטה במפלסים האוויר נעשה יותר ויותר מחניק וחם כמו בגהינום.

DSC08723

ילדה שפגשתי בכניסה למכרות. גם היא עובדת 8 שעות.

במכרה של פוטוסי הכל נעשה ביד. כמעט ואין כלים חשמליים. הכל נעשה באתי חפירה, במקוש, באיזמל ופטיש. את העפר מעמיסים לתוך שקים ונושאים אותם בידיים לתוך הקרוניות. לעיתים כורה צריך לשאת שק למרחק של מאות מטרים. עולה איתו בסולמות, נושא אותו במעברים, ממש כמו נמלה פועלת. ניסיתי להרים שק כזה ובקושי הצלחתי. כבד רצח!!! והם נושאים את השקים האלה כאילו מדובר בשקית חלב. החזקים באמת נושאים אפילו שני שקים כאלה. רצים איתם!

בכלל, כל המכרה רוחש פועלים. 10,000 כורים עובדים שם בו זמנית. לאן שאתה לא מסתכל, מישהו חופר, מישהו מעמיס שק, מישהו יושב ונח. הם בקושי מדברים. ואם כבר מדברים, אז בלחש. לא מבזבזים אנרגיה. ברקע שומעים רק את קולות החציבה ואת צינורות לחץ האוויר ופתאום "זוזו הצידה" – קרונית עמוסה שוב מגלחת לנו את הצורה.

 

DSC08730

מאוד נדיר לפגוש פנים מחייכות במכרה. עבורם קוקה-קולה יותר טובה מאורגזמה!

העיניים כבר התרגלו לחשכה. פתאום, הפנס מגנזיום המקוצמק הזה מתגלה כפנס לא רע בכלל ואפילו מסנוור.

כשהגענו למפלס 3, התנאים כבר היו בלתי נסבלים. גם אנחנו השתתקנו והצלחנו להבין מדוע הכורים לא מדברים. אבק המכרות מקשה מאוד על הנשימה. הריאות צועקות הצילו.

אחרי זחילה על 4 במחילה ארוכה הגענו לחדר קטן שבקצהו פסל מפחיד של שד. המדריך הסביר שזהו השד של המכרה. ה"דיאבלו". השד ששומר על הכורים וכל הכורים ללא יוצא מן הכלל סוגדים ומאמינים בו. שם בחוץ, הם כולם נוצרים שהולכים לכנסיה ומאמינים בישו, אבל פה מתחת לאדמה – זה הדיאבלו. שד המעמקים שיש לכבד ולהעניק לו בכל יום מנחה קטנה. סיגריה בוערת, עלי קוקה, סרטים ציבעוניים, פרחים, אוכל… הכל הולך. גם אנחנו נתבקשנו לתת מנחה לדיאבלו. המדריך סיפר שהמכרה קיים כבר 500 שנה ובזמן הזה לא הרבה השתנה. המכרה מאוד גדל מאז ולכן נוספו עוד המון דיאבולואים כאלה, אבל העיקרון הוא אותו עיקרון. יש שד וצריך כל הזמן לפייס אותו. אם תרגיז אותו, תמות! ובמכרה הזה כמעט כל יום מישהו מת. מתפוצץ מדינמיט, נקבר תחת מחילה שקרסה, נדרס ע"י קרונית, נחנק למוות, מת מסרטן, נרצח… והאמונה היא שהכל בידי הדיאבלו.

"אבל הדיאבלו הוא לא רק שד רע," הוסיף המדריך, "הוא גם מגשים משאלות! אתם יכולים עכשיו לבקש ממנו משאלה ואולי היא תתגשם". אחד אחד ביקשנו משאלות. אחד ביקש בריאות לעצמו ולמשפחתו, אחד ביקש שלום עולמי, אחד ביקש שיכפילו את משכורתם של הכורים, אחד ביקש את המספרים הזוכים של הלוטו והיה גם אחד, ליצן מתחכם, שביקש להטיל את מימיו כי השלפוחית שלו עומדת להתפוצץ. כולם כמובן התפוצצו מצחוק וגם המדריך, שלא כל כך הבין את הבקשה המוזרה, הגיב בחיוך. הליצן בעל השלפוחית הרגיזה רוקן את מימיו בקצה השני של החדר ואיליו הצטרפו גם כל הבנים בקבוצה. הבנות התאפקו. רק צחקו והתאפקו.

DSC08736

סיגריות, עלי קוקה, וודקה, אלכהול 90%, סרטים צבעוניים – הכל הולך. רק שהדיאבלו יהיה מבסוט.

הסיור ממשיך. המראות הופכים קשים יותר ויותר. "זוזו הצידה!" קרונית טסה ומכבה לאלי את הפנס. אני שולף מצית ומדליק לו, מוקסם מהמכרה הזה יותר ויותר, משתגע כל פעם מחדש איך הם מצליחים בכלל להזיז את הקרונית המטורפת הזו?!?!?

"אנחנו יורדים עכשיו למפלס הרביעי," אמר המדריך וביקש לשמור על סדר. "חם שם מאוד," הוסיף בחיוך וידע שהוא מבשל אותנו חיים. שמאלה, ימינה, ימינה, שמאלה, המחילות מתפתלות. בדרך הוא סיפר לנו שלמכרה יש עוד המון מפלסים אבל אנחנו נגיע רק עד המפלס הרביעי. הוא סיפר שהכורים שעובדים במפלס התחתון ביותר, הם הכורים הכי מנוסים והכי חזקים במכרה. יום העבודה שלהם קצר יותר מיתר הכורים. לוקח להם כמעט שעתיים לרדת את כל המפלסים ובשל הטמפרטורות הגבוהות וחוסר החמצן, הם עובדים שם שעה אחת בלבד ואז רצים חזרה למעלה, אחרת ימותו.

במו עיני ראיתי פועלים כאלה. פועלים שסיימו את יום העבודה שלהם. מתהלכים חצי מתים, יוצאים מהמכרה ונשכבים על הקרקע ורק נושמים. לועסים עלי קוקה ונושמים.

אנחנו בדרכנו עוד למפלס ארבע. צינור לחץ האוויר תלוי ממש מעלינו. אלי ואני אחרונים בסוף. "זוזו הצידה!" אנחנו נצמדים לקיר והקרון טס. "עכשיו שימו לב," המדריך מצביע לנו על הצטלבות של מחילות, "כולנו מתקדמים עכשיו לתוך ההצטלבות. אין שם מקום לעמוד. צריך לעבור את ההצטלבות מיד אחרי שתעבור הקרונית הבאה." הקרונית עוברת והמדריך מבקש מאיתנו להזדרז. כולנו נדחסים להצטלבות וממתינים על המסילה. הראשונים כבר עברו ואלי ואני ממתינים לתורנו.

אני לא יודע אם זה קרה כתוצאה מחוסר חמצן, שגעון זמני, חום בלתי נסבל, יהירות, זלזול או סתם טימטום שאין לתאר במילים – הבחור שעמד מלפני נתלה פתאום על צינור האוויר, עשה קולות של טרזן, עשה עליו כמה נידנודים, נתן זינוק קדימה ופוצץ את צינור האוויר מאחוריו.

אין לי מושג כמה אטמוספרות החזיק הצינור הזה, אך היה שם מספיק לחץ כדי להעיף את אלי ואותי כמה מטרים לאחור. פשוט עפנו כמו קלפים ברוח, כשאבק סמיך מופגז אלינו ללא הפסקה. חושך מצריים, רעש מחריש אזניים. אני מנסה לקרוא לאלי ולא מצליח לדבר, לא מצליח לנשום, אני נחנק, בהלם מוחלט. פתאום אני שומע את אלי צועק. אני לא מבין מה הוא אומר. לחץ האוויר בולע הכל. שנינו משתעלים, אי אפשר לדבר, אי אפשר לנשום, אי אפשר לפתוח את העיניים. אני שם את החולצה על הפנים, מנסה לחסום את האבק. אין לי מושג איפה אני ואיך חוזרים להצטלבות שממנה עפנו. פתאום אני קולט את מסילת הקרוניות תחת רגלי. אני שולח ידיים ומצליח לגעת בשני צידי המחילה. אם באה קרונית זה הסוף שלי, אין לי לאן לברוח, ואיפה אלי לכל הרוחות, ואיפה המדריך נעלם?!?!??!?!?! שוב אני בסרט הזה. בחושך, לבד, ברקע שומע קולות מפחידים, צעקות, צרחות, בומים חזקים מכל עבר, את המתח באוויר אפשר לחתוך בסכין, הדופק שלי על 600. אני שולח יד לכיס ושולף את המצית, מנסה להדליק את הפנס. אין סיכוי. אני בתוך מנהרת רוח מטורפת. אני בכל זאת מנסה. הניצוצות שיוצאים מהמצית מראים לאלי את הדרך. הוא נוגע בי. אנחנו לא יכולים לדבר. שנינו צורחים באימה ולא שומעים אפילו את עצמנו. צרחנו למדריך. צרחנו כמו משוגעים. ידענו שכל רגע צריכה לעבור קרונית. תפסתי את אלי ומשכתי אותו קדימה, אל עבר הרוח. שם אמורה להיות ההצטלבות שממנה עפנו. אנחנו מתקדמים על המסילה, מבועתים מרוב פחד. אלי צורח בפאניקה. פתאום יד תופסת לי את הקסדה ומושכת אותי הצידה. אין לי מושג מי זה, אבל אני מבין שעלי לבוא אחריו. אני מושך את אלי והיד מושכת אותי. שלושתינו יורדים מהמסילה ונדחקים לאיזו גומחה בצד. היד המסתורית תופסת אותנו חזק ומצמידה אותנו לקיר. קרונית חולפת על פנינו, טסה על המסילה בחושך מוחלט, מרעידה לנו את הבטן.

זה היה המדריך שהציל אותנו. הוא תפס את שנינו חזק והוביל אותנו בחושך בין המחילות עד שמצאנו את עצמנו בחדר שקט, מואר ע"י להבות הפנסים ומאחוריהם יתר חברי הקבוצה ההמומים.

"תוציא אותי מפה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!" אלי פותח את הפה ומתחיל לשאוג כמו חיה, "תוציא אותי מפה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!" הוא צורח על המדריך בעברית, לא קולט איפה הוא בכלל ועם מי הוא מדבר. הבן אדם בפאניקה "עכשיו!!!!!!!!!!!!!!! קח אותי למעלה!!!!!!!! עכשיו!!!!!!!!!!!!!!!". ניסיתי להרגיע אותו, אבל הבן אדם לא ראה ממטר. לא ראה כלום. העיניים שלו התרוצצו ממקום למקום, כל הגוף שלו רעד, הפנים התעוותו לגמרי "עכשיו!!!!!!!!!!! עכשיו!!!!!!!!!!!!! עכשיו!!!!!!!!!!!!!" הוא המשיך לצרוח ותפס את המדריך בחולצה. החזקתי את אלי בשתי ידיים. גם אני הייתי עוד בהלם, אבל עדיין בשליטה ביחס אליו. "אחי, הכל בסדר, זה נגמר, אנחנו נוציא אותך החוצה, אל תדאג, הכל בסדר, זה נגמר אלי, זה נגמר! אנחנו בסדר!" אני תופס לו את הפנים ומדבר אליו לתוך העיניים. "תוציא אותי מהמקום הזה עכשיו!!!!!!!!!!!" הוא ממשיך לצרוח ובכלל לא רואה אותי. אני קולט שאין עם מי לדבר. אין אף אחד בבית. אני תופס את המדריך ומסביר לו מה אלי רוצה. המדריך אומר לי שזה בלתי אפשרי. אני תופס אותו יותר חזק ואומר לו שהכל אפשרי. אנחנו נחכה כולנו כאן ואתה רץ איתו למעלה וחוזר. "עכשיו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!" אלי משתולל, מאבד עשתונות ומתחיל לקלל בהיסטריה ולהכות אותי. המדריך קולט שזה רציני לגמרי, תופס את אלי ושניהם מתחילים לרוץ.

לא יודע כמה זמן חיכינו שם, אבל ההמתנה הארוכה עשתה לי טוב. יכולתי לשבת בשקט, להירגע ולעכל את מה שקרה. להבין שעשיתי טוב כשהחלטתי להמשיך בסיור למרות הכל. להבין גם שמהמכרה הזה אני לא יוצא אותו דבר, ואם לא למדתי את השיעור הזה ממחלת הגבהים שחטפתי יום קודם, אז עכשיו המסר עבר חד, חזק וברור. הבחור הדביל שפוצץ את הצינור מעולם לא התנצל. הוא רק ישב שם ושתק. גם אני שתקתי והרגשתי דביל פי עשר. ולא סתם דביל. דביל יהיר ומתנשא. הבנתי שהבחור הזה כלל לא אשם. זה הדיאבולו ששלח אותו. זה הדיאבולו שגרם לו לקפוץ על הצינור ולפוצץ אותו. זה גם אותו דיאבולו שבסופו של דבר חס על חיי, על אף שמאוד לא אהב את בקשתי הליצנית, החצופה, המזלזלת והיהירה, כמה דקות קודם לכן.

 

 

(25) הטור של אייל עמית: ברזים מתורכיה

יום רביעי, 13 במאי, 2009
מספר הצפיות בטור:3627

.

לטורים קודמים | לעמוד הראשי | הרשם כחבר! | למוזה הוצאה לאור | לספרים של אייל

 

 

 

מה אומר לכם צירוף המילים  'ברזים' ו-'תורכיה'? הרי לכולנו ברור שהכוונה היא לפניו המכוערות של הישראלי המטייל בחו"ל. אותו ישראלי שעוקף בתור, שמדבר בקול רם, שמשאיר את הסלולרי שלו פתוח גם כשכולם מתבקשים לכבות, שבארוחת בוקר קונטיננטלית מחסל את כל הבופה ועוד מכין לעצמו סנדוויצ'ים לצהריים, שגונב את המגבות, את הבטריות של השלט רחוק ואת המאפרות, שחושב שהכל מגיע לו! אז כן, לא חסרים ישראלים כאלה בחו"ל, אבל יש גם אחרים.

 

בניגוד למטיילים במזרח, המטיילים הישראלים בדרום אמריקה נעים לרוב בקבוצות. וכשאני אומר קבוצות אני מתכוון אשכרה לפלוגות, אם כי בטיול מעדיפים לכנות זאת כ'גלים'. שני גלים כאלה נעים בו זמנית בדרום אמריקה – הגל היורד והגל העולה. הגל היורד הוא אותם ישראלים שהתחילו במדינות הצפון: קולומביה-וונצואלה ועושים את דרכם דרומה. הגל העולה שייך לאלה שנחתו תחילה בארגנטינה-צ'לה ועושים דרכם צפונה. פעם בשנה הגלים הללו נפגשים. בד"כ זה קורה בחודש פברואר בעת הקרנבל בברזיל. עשרה ימים של שכרון חושים, אבל אז, אומרים שלום יפה וכדרכם הטבעית, הגלים ממשיכים לנוע. גל עולה וגל יורד, עד לפגישתם המחודשת בשנה הבאה.

 

נטיפי קרח ענקיים .הייתי חייב לבדוק אם הלשון נדבקת.

 

את הטיול שלי התחלתי בצ'ילה. בגל העולה. כשנחתתי לא היה לי מושג לאן אני מגיע  ו-"איך מטיילים בדרום אמריקה". דבר היחיד שהיה לי זה כתובת של גסט האוס. חברים שכבר חזרו מהטיול אמרו לי שאין מה לדעת, "פשוט תגיע לגסט האוס הזה ושם כבר תבין הכל". בערך שעתיים עברו מהרגע בו נגעו גלגלי המטוס באדמת סנטיאגו ועד שמצאתי עצמי בגסט האוס המדובר שהשפה היחידה המדוברת בו היא עברית. עשרים דקות אח"כ באמת הבנתי הכל – שני גלים, עולה יורד, בכל גל מסלול קבוע וידוע מראש שכבר עשרות אלפים סימנו עליו ווי לפני.

את המחצית הראשונה של הטיול, טיילתי ככה. בתוך הגל. פלוס מינוס עם אותם אנשים שנעים איתי בגל. צי'לה, ארגנטינה, ברזיל, בוליביה, פרו. נופים שלא מהעולם הזה, תרבויות שאין לתאר במילים, אבל מסביבי רק ישראלים. כל הזמן! האירופאים מחוץ לתחום. להם יש גסט האוסים משלהם. להם יש מסעדות ומקומות בילוי משלהם. אנחנו, הישראלים, אחים לנשק אנחנו! אחים לטנק, אחים לצוללת, בים, באוויר וביבשה, אחים בדם אנחנו וכלום לא יפריד בינינו. כולם יודעים שאנחנו הישראלים מטיילים ביחד וגם האירופאים שמסתכלים עלינו מהצד ולא מבינים מה הסרט שלנו. כולנו, ללא יוצא מן הכלל, עם אותו מעיל פליז עבה, מכנסי דגמ"ח עם מאתיים כיסים וריצ'רצ'ים, נעלי גורטקס גבוהות, קשת בשיער המתארך והליכה של גנסטרים השמורה בלעדית לחיילים משוחררים. מקילומטר אתה מזהה ישראלי ברחוב. מקילומטר! התלבושת האחידה של הצבא התחלפה בתלבושת האחידה של הטיול. אולי לא במודע, אבל זו הדרך שלנו לשמור על ה"ביחד" הזה. שנדע לזהות זה את זה. שלא נתערבב עם האירופאים, שנשמור על הגל!!!

אחרי ארבע חודשים של טיול בגל, מיציתי את הקטע וחתכתי. אך את הפרידה מהגל לא עשיתי לפני שהבנתי משהו חשוב עלינו הישראלים. משהו ששינה את כל תפיסת עולמי בנוגע להיותי ישראלי.

(המשך…)

(5) הטור של אייל עמית: דם על הידיים

יום שלישי, 31 במרץ, 2009
מספר הצפיות בטור:2933

לטורים קודמים | לעמוד הראשי | הרשם כחבר! | למוזה הוצאה לאור | לספרים של אייל

שוב סירנות, שוב אמבולנסים, שוב גופה מוטלת על הארץ, אבל הפעם לא של ילד שנלכד באש. הפעם של איש מבוגר ולידו פזורות 16 גופותיהן של חבריו לטיול. אבא שלי בינהם – עם נעלי פלאדיום גבוהות, עם מכנס ג'ינס וחולצת טישרט ירוקה. אני לא מדבר על התאונה שעשתה כותרות לפני שבוע – "אסון התיירים הרוסים". אני מדבר על תאונה אחרת – מאוד דומה, אבל אחרת. אני מדבר על התאונה של אבא שלי. על חבורת ה"פנויים-פנויות" שיצאו להם לטיול בצפון הארץ לפני עשר שנים. חשבו שאולי ימצאו אהבה חדשה. חשבו שאולי יקבלו הזדמנות שנייה. במקום זאת, חזרו במסוק. חזרו באמבולנס. אמבולנס בלי סירנות. כבר אין צורך למהר. שם, בתא הקירור של בית חולים פוריה, הם המתינו לנו דוממים.
בדיוק חזרנו מגיחה קצרה בלונדון. נסעתי עם ענת לבקר חבר אנגלי שהכרתי בדרום אמריקה. אנחנו עוד עומדים עם מזוודות בפתח הדלת, אחי הגדול ניגש אלי ואומר לי לתוך הפנים "אין לך אבא יותר. אבא שלך מת!" שעתיים אחר כך אנחנו עומדים כולנו מול המקרר.

השעה עשר בלילה ועובדת סוציאלית של בית החולים מקבלת אותנו עם חלוק לבן וסיגריה בוערת תלויה בזווית הפה, לא טורחת אפילו להוציא אותה בזמן שמדברת. "באתם לזיהוי גופה? בואו איתי". זהו, זאת בערך הייתה כל השיחה. בלי הקדמות, בלי הכנות, בלי הסברים. פשוט "בואו איתי". אדישות שקשה לתאר במילים. חומת הגנה בעובי קילומטר המאפשרת לאישה הזו להשאר שפויה. ואנחנו, הולכים איתה. שורה ראשונה, דלת מימין – היא מסמנת לפרמדיק שהיה שם וזה פותח את המקרר ומושך את הדרגש כאילו זו הפעם האלף שלו היום. "זה אבא שלכם?" היא שואלת אותנו וממתינה לתגובה. ואבא שלנו שותק. הוא לא יכול לענות לה. אנחנו צריכים לענות במקומו. איש לא מצליח לדבר. איש לא מצליח לפתוח את הפה. זו הפעם השלישית בחיים שלי שהתעלפתי. הפעם הראשונה בגיל 3, כנראה בגלל חום גבוה או רגישות לתרופה. הפעם השנייה בגיל 4 כשניצחתי את אח שלי במשחק קלפים. הוא נורא התעצבן והביא לי בעיטה עם השפיץ לתוך הסרעפת. אמא שלפה לי את הלשון החוצה כדי שלא אחנק. 20 שנה אח"כ מרטיבים לי את הפנים עם בקבוק מים, מקימים אותי מהרצפה ואומרים לי שוב "בוא. אתה לא צריך לראות את זה". אני לא צריך לראות את זה??? אף אחד לא צריך לראות את זה!!! אף אחד לא אמור לראות את אבא שלו במצב הזה!!! עם נעלי פלאדיום גבוהות. עם ג'ינס. עם טישרט ירוקה. מרוסק. שותק. בתוך מקרר.
העוזרת הסוציאלית שקיבלה את תשובתה, מסמנת שוב עם העיניים. הפרמדיק דוחף חזרה את הדרגש למקום וסוגר את הדלת. היא יוצאת החוצה, מועכת את הבדל על המדרכה לידנו, "שלא תדעו עוד צער" משננת כמו מנטרה, מדליקה סגריה נוספת ונעלמת.

את הדרך חזרה למרכז עשיתי עם דודה שלי. שני אחיי הגדולים נסעו באוטו אחר. כבר כמעט חצות. חושך מצריים בחוץ. אין ירח. מדי פעם נצנצים זוהרים על הכביש. הדודה לא רואה בעינים. נוהגת ומקללת. מקללת ולוחצת על הגז. צועקת אל אבא שלי, צועקת אל אלוהים, מקללת בכל הכוח ומגבירה עוד יותר את המהירות. אוטובוס עף לתהום, 17 איש נהרגו, לפני כמה דקות ראיתי את אבא שלי במקרר, אני מתחנן בפניה שתאט, אבל היא לא יורדת מה-130.
"מה זה היה?!?!?!" אני צועק פתאום. כמו ברק, כמו טיל סקאד שנורה מאחורינו – עוקף אותנו לפתע רכב על 200 קמ"ש. אולי הרבה יותר. לא עוברות עשרים שניות ואנחנו נכנסים לתוך עננת אבק סמיך. לא רואים כלום. "עצרי ת'אוטו!!!!!!!!!!!" אני שואג אליה כמו חייה והיא מועכת את דוושת הברקס עד הסוף, מביאה את החראקה של החיים. הגלגלים ננעלים והאוטו ממשיך קדימה, מפלס את הדרכו בתוך הענן. מהחלון אני פתאום קולט ידיים זזות, מישהו שוכב על הכביש, אוטו הפוך בצד השני, בתוך התעלה. הגלגל הקדמי שלו עדיין מסתובב והמערכת על פול ווליום. האוטו שלנו עוצר סופית. הדודה מתקשרת למשטרה, אני תופס את הרגליים ודופק ריצת אמוק לבן אדם ששוכב שם. מוסיקת טראנס מלווה אותי כל הדרך. כולו מפרכס, משמיע קולות של חנק והגוף שלו מתעוות. אני מחזיק לו את הידיים. מנסה לקבע אותו ולא מצליח. הוא משתולל, הידים והרגליים שלו עפות לכל עבר. חושך מוחלט. אין נפש חיה בכביש. "בחור!!! הלו בחור, אתה שומע אותי??? בחור!!!" אבל הוא לא עונה לי. רק ממשיך לפרכס. אלוהים!!! מה אתה רוצה ממני??? מה עשיתי לך??? מה אתה רוצה מהחיים שלי???" התפרקתי לגמרי, צרחתי בפאניקה לשמיים והבחור רק משמיע קולות של חנק, מתעוות כולו. אלוהים לא עונה לי. רק נותן לי להמשיך לצרוח. אני תופס לו את הראש, תופס את היידים, מנסה רק להשתלט עליו, להרגיע אותו. אין לי מושג מה עושים. חושך. אני לא רואה כלום.

"תעוף ממנו!!!!!!" הדודה צורחת מהאוטו ונוסעת אלי ברוורס. נעצרת מטר מהראש שלי, כמעט ודורסת אותי. "תעיף ת'יידים שלך ממנו!!!" היא שואגת כמו טיגריס ודופקת אלי ריצה, "אתה כולך מלא בדם!!! אתה לא רואה???? הוא כולו דם!!! תסתכל!!!". לא עזבתי. לא עניין אותי כלום. ניסיתי לקרוא לו, ניסיתי לעיר אותו. הדודה טסה חזרה לאוטו וחוזרת עם שני בקבוקי מים. "תעוף ממנו עכשיו, אתה שומע אותי!!! אני מדברת אליך, תעזוב אותו!!! קראתי להם, הם בדרך!!!" המשיכה לצרוח עלי כמו משוגעת ומשכה אותי בכוח. היא העיפה את הפקק מהבקבוק והתחילה לשפוך עלי מים, מקללת, צורחת "כולך מלא בדם!!! אולי יש לו איידס?!?!?! מה עשית!!! יש לו איידס!!! אתה תקבל איידס!!!" הידיים שלי מלאות דם. כמעט עד הצוואר. החולצה ספוגה לגמרי. המים מקפיאים לי את העצמות. מוסיקת הטרנאס לא מפסיקה לרגע, מנסרת את האוויר שאנו נושמים. אורות הברקס של האוטו שוטפים הכל באדום. הבחור ממשיך לפרכס בתוך שלולית דם ענקית והדודה שופכת עלי את הבקבוק השני בהיסטריה. האמבולנס מגיע. ארבעה פרמדיקים נשפכים מהוואן וכל אחד רץ למקום אחר. המוסיקה משתתקת באחת וכך גם הבחור על הכביש. הפרמדיקים מעמיסים אותו על אלונקה ורצים איתו לוואן. מסתבר שהרכב היה מלא. חבורת צעירים שיכורים שחזרו מבילוי. במקביל, אחד הפרמדיקים ניגש אלינו ומתחיל לשאול שאלות. רועד כולי, מצומרר עד כפות הרגליים, אני מספר לו מה קרה, מה ראיתי, מה עשיתי. לפתע, הוא עוצר אותי. באמצע המשפט. מסתכל עלי. בוחן מקרוב. מסתכל שוב ואז תופס אותי בשתי ידיים, מושך אותי בכוח הצידה, תופס לי את הפנים ומסתכל לי לתוך העינים, "תקשיב לי טוב טוב עכשיו. אתה והגברת נכנסים עכשיו לאוטו ועפים מפה! אללה איסטור, מה אתה עושה פה בכלל? אל תענה לי אפילו אני לא רוצה לשמוע. לא ראית כלום, לא שמעת כלום. אתה בכלל לא צריך להיות פה! אלוהים ישמור! כנס עכשיו לאוטו ועוף מפה, אתה מבין אותי?! אתה מבין מה אני אומר לך??? פשוט עוף מפה!" זה היה אותו פרמדיק שכמה דקות לפני כן, שלף את אבא שלי מהמקרר.
נכנסנו לאוטו ונסענו. הדודה מקללת. רק צורחת ומקללת. תוך שניה האוטו שוב על 130. כאילו כלום לא קרה. אני שותק. היידים שלי עוד מלאות בדם. דם דביק, מסריח נורא. וקר, קר לי בכל הגוף.

הסיוט הזה יכול היה להגמר פה. הוא גם יכול היה להגמר הרבה קודם ועדיין היה סיוט שקשה לעכל. אבל לסיוטים יש נטייה להימשך. סיוטים מאוד לא אוהבים להסתיים. עוד, ועוד, בצרורות, בכמויות, כמה שרק אפשר. כמה שיותר- יותר טוב. וטוב- ממש לא היה באותו יום! חמש דקות אחרי שיצאנו לדרך, חמש דקות אחרי שהפרמדיק הטיס אותנו בבעיטה מהמקום, עברנו דרך עננת אבק נוספת. מול העיניים שלנו, בשידור חיי, בזמן אמת, עוד תאונה!!!!
אני יודע שקשה להאמין. אני יודע שזה כבר נשמע מוגזם לגמרי. האמינו לי, 'מוגזם' אפילו לא מתקרב. שדה קרב! מלחמה! פצועים בשטח! אנשים מפרכסים! אנשים שוכבים בתעלות! אנשים מתים! דם בכל מקום! מוות בכל פינה! הדודה משתתקת ומאיטה את הרכב. מהחלון הקדמי אנחנו רואים טנדר הפוך שיוצא ממנו עשן. הדודה מסתכלת עלי. אני מסתכל עליה בחזרה. היא מסתכלת חזרה על הכביש, תופסת את ההגה בשתי ידים ובועטת בדוושת הגז, מדביקה אותנו למושב. שנינו פשוט עפים משם. נעלמים. כמו טיל! נשאבים לתוך חור שחור בזפת של הכביש. אני בהלם מוחלט. הדודה מקללת על 130 ומחייגת בהסטריה שוב למשטרה.

אין לי מושג מה עלה בגורלו של הבחור המפרכס – אם הוא חי היום, או מת. גם אין לי מושג מה עלה בגורל חבריו השיכורים ובגורל הטנדר ההפוך שהשארנו מאחור. את החולצה זרקתי לפח ואת הדם על הידיים קירצפתי אח"כ שעה עם סבון. דודה שלי, כפרה עליה, ממשיכה עדיין לנסוע על 130. ואלוהים? אלוהים כנראה יש רק אחד. והוא היה עסוק מאוד באותו יום, או שאולי, רק אולי, הוא בכל זאת טרח להופיע והפעם בצורה של פרמדיק – שלח אותי לדרכי בבעיטה ואמר לי "מה אתה עושה פה בכלל? לא ראית כלום, לא שמעת כלום. אתה בכלל לא צריך להיות פה!"
האומנם?

ועוד מילה לסיום – בחיאת אנשים, סעו בזהירות. אני מתחנן בפניכם!
גם את, דודה יקרה שלי. גם את!

תוספת קטנה לטור (15.2.2010)

סינגל חדש של אברהם טל:

"השיר מדבר על שתי השניות האלה,שכל החיים חולפים אל מול העיניים. כל המקומות, הזיכרונות, הדרכים, כל התהיות וברגע כזה ,כל הטפל נעלם וברור מה חשוב ומה פחות.. השיר מדבר על סוג של התעוררות, על אירוע משמעותי שקורה מתישהו לכל אחד בחייו, שאחריו ברור לו איך ולאן הוא ממשיך ועל מה הוא מסכים לוותר. ברגע כזה הכול מתבהר וערך החיים גובר על הכל".

כנסו !!!

********
בספר כושי בלאנטיס 8 פרקים, 9 סיפורים קצרים ושיר אחד על פרפר. את פרק א' קראתם בטור הקודם ובזה שלפניו. להלן החלק הראשון של פרק ב'. תחזיקו חזק. המסע רק החל!
הקטע מוקדש לזכרו של בניימין עמרמי – אבא שלי.

פרק שני

"כל אדם מת. לא כל אדם באמת חי" [מל גיבסון, לב אמיץ]


"מי מת?" שאלתי בחצי חיוך.
"אתה. אני. כולנו פה. אתה לא רואה? עוד מעט יקראו לך. תדבר יפה. האנשים פה אמרו לי שאם תראה להם שאתה בסדר, אז אולי תקבל חנינה או לפחות גלגול טוב."
"מה גלגול, איזה גלגול? תגידי לי, את בסרט או משהו? אני לא יודע איזה גלגול עישנת, אבל אני הולך מפה." וקמתי מהמקום בכוונה להסתלק.
"שב, יא משוגע!" צעקה עלי המכרסמת. מושכת אותי בכוח חזרה אל הכסא. "אל תזוז, הם מסתכלים עלינו," והצביעה אל כל מיני פינות בחדר, כאילו יש שם מצלמות וידאו שאי אפשר לראות. "תקשיב," הוסיפה והפעם עם מעט יותר סימפאטיה, "אני יודעת שאתה בהלם. גם אני עדיין לא קולטת, אבל אתה חייב להבין שאתה פה, כי אתה מת. אנחנו נמצאים עכשיו בחדר ההמתנה. אני הגעתי לפה בגלל תאונת דרכים. נכנסה בי מכונית, כשחציתי את הכביש. הנה, תראה את המצח שלי. אבל עזוב אותך משטויות, יותר חשוב שתתרכז עכשיו בשלבים הבאים…"
"רגע, רגע, רגע," קטעתי את דבריה ואף סימנתי לה בשתי הידיים, כאילו היו אלה שני תמרורי עצור.
"את רוצה להגיד לי ש…" והסתכלתי שוב סביב על כל האנשים שישבו עמנו באולם.
"כן. אתה מת. כולנו פה מתים," השלימה הבחורה את שאלתי והעבירה שוב את ידה על שטף הדם.
"אבל למה? איך זה קרה?" הייתי המום ושיניי נקשו מרוב חרדה.
"אני מצטערת," משכה בכתפיה, "אבל תוכל לברר את זה אחר כך, כשיקראו לך," והצביעה על אחת הדלתות בקצה האולם.
"אז מה היה כל הקטע הזה בסמטאות? מקדונלד, קריאה בקלפים, אסטרולוגיה, נומרולוגיה, כל הדלתות האלה, מה…?"
"אני הלכתי ישר לקוראת בקלפים," ענתה הבחורה והוסיפה, "זאת היתה הדלת הראשונה שראיתי. אמא שלי היא קוראת בקלפים מאד מפורסמת וחשבתי שאולי מישהו שם מכיר אותה."
"נו, אז מה קורה פה? מה רוצים מאתנו?" סירבתי להאמין שאכן אני מת.
"חייב להיות לזה הסבר הגיוני," ניסיתי לשכנע את עצמי שוב ושוב.
"יש לך סיגריה?" שאלה, "אני מתה לסיגריה."
"כן, בטח," שלפתי את הקופסה מהכיס, "אבל אין לי אש."
"זה בסדר, לי יש." בזריזות הוציאה מצית מהתיק, הדליקה לעצמה סיגריה והגישה לי אותו גם כן. הדלקתי גם אני אחת ונשענתי לאחור.
"תגידי, מותר לעשן פה בכלל?" הצצתי סביב, מנסה להצפין את הסיגריה מתחת למושב.
"תירגע. בטח מותר. מה זה כבר משנה? כולם פה כבר מתים, לא?" ענתה באדישות ולקחה שאכטה עמוקה.
התשובה הזאת שלה העבירה בי צמרמורת. צמרמורת שהתפשטה לאורך כל גופי ונתנה אישור לדבריה.
"אז מה הקטע? מה אנחנו עושים פה? מה רוצים מאתנו?" שאלתי שוב ולקחתי גם אני שאכטה בשפתיים רועדות.
"אמרתי לך כבר. בוחנים אותנו. זה היה המבחן הראשון, מבחן האישיות. לראות באיזו דלת תכנס. כמה זמן ייקח לך לבחור, איזה שאלות אתה עומד לשאול, מה רמת ה-IQ וה-EQ שלך. אתה מבין, זו דרך כזו לסווג פה את האנשים."
"וויי, וויי," נאנחתי בקול ודפקתי את היד במצח, "בטח חושבים עכשיו שאני איזה לחוץ, עצבני, גס רוח, קולני, אלים ובעל אינטליגנציה רגשית ומוחית של נעל. אלוהים, היית צריכה לראות אותי. אני השתוללתי שם כמו משוגע. את לא מאמינה. הם שמו לי שם איזה מד חניה מדבר במקום אוראקל, שהוציא אותי מדעתי. חשבתי שאני משתגע."
"אל תדאג," ניסתה הבחורה להרגיע אותי, "לכולם פה הסמטה היא חוויה קשה. אצלי הקוראת בקלפים, היתה איזו אחת בת שבע עשרה וכל קלף שבחרתי יצא לי תמונה אחרת של בעלי, מתנשק עם מישהי אחרת. חשבתי שאני מתעלפת. והיא עוד צוחקת לי בפנים ומספרת לי שגם היא שכבה אתו. אני אומרת לך, אני כמעט הרגתי אותה במכות. אם לא היו מגיעים שני שומרים להפריד בינינו, הייתי הורגת אותה. אתה מבין, החוויה עם האוראקל שלך אפילו לא מדגדגת את מה עבר עלי." ופרצה בבכי מר.
"די, די חמודה," ביקשתי להרגיע אותה, בעוד אני עצמי אחוז ביעותים, "זה סתם היה מבחן. גם אני הייתי חונק את הילדה הזאת. תאמיני לי," רציתי לשכנע אותה, אבל לא היה לי מושג בכלל מה אני אומר ואת מי אני מנסה להרגיע. כל מה שהעסיק אותי באותו זמן, היה לנסות ולזהות היכן מסתתרות מצלמות הוידאו שדיברה עליהן בתחילת השיחה.
"תגידי," לחשתי, די נבוך מהשאלה שרציתי לשאול, "גם את הגעת לכאן ערומה?"
"ערומה?" צעקה בקולי קולות ואני לא ידעתי היכן לקבור את עצמי, "מה פתאום ערומה! מה, אתה מנסה להתחיל אתי? תתבייש לך. רק הרגע סיפרתי לך שאני נשואה!" פרצה שוב בבכי והעבירה את ידה על המצח.
"לא, לא, לא הבנת אותי נכון," ניסיתי לתקן את שאלתי, שאכן נשמעה מעט מוזרה, "התכוונתי לשאול אם גם את הגעת לכאן הרוסה, לא ערומה," התפללתי שהיא תקנה את הבלוף, "כי אני ממש קרוע מעייפות," ופיהקתי סתם, כדי לשכנע.
"הא, סליחה. נראה שלא שמעתי טוב. כולנו עייפים מאוד. כן, גם אני הרוסה לגמרי," ושלחה אלי חיוך קטן, שהביע סליחה וחיבה.
"אתה נשוי?" הצביעה על הטבעת שלי, כשהיא מנגבת את הדמעות.
"כן," עניתי אוטומטית ורק אחר כך קלטתי מה אמרתי, "ענתי שלי, כמה אני מתגעגע אליה. כמה היא חסרה לי."
פתאום נזכרתי בענתי שלי. עיניי החלו להבריק משתי הדמעות שהציפו אותן. "המקום הזה כל כך מוזר," חשבתי לעצמי, "אפילו המחשבות שלי לא צלולות. אני לא יודע כמה זמן אני כבר פה, אבל רק עכשיו נזכרתי שיש לי בית, שיש לי אשה, אשה שאני נשוי לה."
"יש לי אשה מושלמת," הוספתי וניגבתי את הדמעות מעיני, "אחד לשלושה טריליון מוצא כזה דבר!" ונשקתי ארוכות לטבעת, כאילו היתה זו היא.
"זה מקסים!" אמרה הבחורה, שלפה את התמונה של בעלה מהתיק ונתנה לי להציץ. היתה זו תמונה שלהם מהטאג'-מאהל בהודו. הם נראו כל כך מאושרים. הבחורה המשיכה להחזיק בתמונה במבט אטום והוסיפה בנימה צינית וממורמרת: "אבל מה כל זה שווה? הרי עכשיו אתה מת!"
לקחתי שאכטה אחרונה מהסיגריה ומעכתי אותה על הרצפה, מתחת למושב.
אני חושב שרק אז קלטתי, שאת אותה סיגריה עישנתי כמעט שעה. שעה לפחות.
"איך זה יכול להיות?" שאלתי את עצמי ופתאום גם שמתי לב כמה זמן עבר מאז שהתעוררתי. התקשיתי מאוד למצוא לזה הסבר הגיוני. שום תיאוריה פיזיקלית שחשבתי עליה, לא הסתדרה עם העניין.
"מעניין אם גם איינשטיין ישב והמתין באולם הזה?" גיחכתי לעצמי, בדיוק ברגע בו נפגשו עיניי עם אדם, שהזכיר מעט במראהו את איינשטיין. הוא קם ממקומו והתחיל ללכת לכיוון קצה האולם, למקום אליו הצביעה קודם הבחורה שנדרסה. המשכתי לעקוב אחריו, עד שנעצרו עיניי בשלט ניאון, שהיה תלוי מעל הדלת בה הוא נכנס.
'מועצת ההנהלה הבכירה' – קראו עיניי את המלים ובמחשבותיי המשכתי לטחון שוב ושוב את אותה שאלה: "למה, למה אני כאן?"
"כי נמאס לך," ענה לי זקן אחד, לבוש פיג'מה שישב מולי, כאילו הצליח לקרוא את מחשבותיי. על פניו הרכיב זוג משקפיים עבים ורגליו היו יחפות.
"השגרה. השגרה יכולה להרוג גם כן. נמאס לך. פשוט רצית למות," הוסיף הזקן ונראה מעט מבסוט מעצמו.
"אבל, איך…?" ניסיתי לשאול.
"איך שמעתי אותך? לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין מה עובר לך בראש, כשאתה כאן בחדר המעבר, או כמו שהחברה שלך פה אמרה, חדר ההמתנה," גיחוך קל עלה על שפתיו, "תקשיב," הוסיף הזקן, "זו לא פעם ראשונה שלי כאן. הגעתי למקום הזה פעמים רבות במהלך חיי וכמוני יש פה עוד הרבה אנשים. עד עכשיו זיהיתי כמעט עשרה," ושלח חיוך באוויר לאיש, שישב לא רחוק מאתנו.
"אז מה אתה נראה כל כך מבסוט מעצמך?" שאלתי בעוד הזקן ממשיך לגחך.
"הפעם הראשונה באמת היתה מפחידה. איש לא הסביר לי מה אני עושה פה כמו שאני מסביר לך עכשיו. בכל אופן, אני לא חושב שיש לך מה לדאוג. לפעמים ככה, באמצע החיים, מועצת ההנהלה הבכירה מחליטה לדון בעניינך ופשוט מזמנת אותך לפה. הרבה מקבלים חנינה וממשיכים בחייהם כרגיל, כאילו כלום לא קרה. השאר נשארים כאן, עד שמוצאים להם גלגול מתאים, אם בכלל."
"אני לא מאמין. עכשיו גם אתה מדבר אתי על גלגולים? מה יש לכם אתם?" נזכרתי בתחילת השיחה שלי עם הבחורה שנדרסה.
"כן, בהתחלה זה באמת לא פשוט. אני מניח שייקח לך עוד קצת זמן להבין מה קורה פה. אתה יודע, זו גם אחת הסיבות להמתנה הארוכה בחדר המעבר. זה מקום שמאפשר לך לחשוב. לחשוב טוב לפני שאתה נכנס למועצת ההנהלה הבכירה."
"אז איך אני יוצא מפה?" שאלתי בחרדה ועדיין לא ממש התחברתי לדבריו של הזקן, שהמשיך להביט בי בחיוך גדול.
"את זה אני לא יכול להגיד לך. זה תלוי רק בך. אני למשל, בכל פעם שהגעתי לכאן, הצלחתי איכשהו לשכנע אותם שיש לי עוד מה לתת ושיש לי עוד מה לתרום לאנושות וכך קיבלתי חנינה."
"או-קיי, אני אנסה לזכור את זה," ניסיתי להיות נחמד, "אבל עדיין לא הצלחתי להבין למה אתה כל כך מבסוט מכל העניין הזה?"
"כי הפעם באתי כדי למות!" צעק הזקן ופניו הפכו רגוזות בעודו מביט אל התקרה, כאילו מישהו שומע ורואה אותו, "די, אני כבר זקן. חייתי חיים מלאים. בעשר השנים האחרונות רק שכבתי בבית אבות. די, אני עשיתי את שלי. חיכיתי רק ליום הזה שיביאו אותי לפה חזרה. הפעם אני לא מתכוון לעשות עליהם שום רושם," והצביע על הדלת בקצה החדר, "הפעם אני נכנס לשם, דופק להם על השולחן ואומר לזקנה המעשנת שתמצא לי תינוק נחמד להתגלגל אליו. הספיקו לי החיים האלה. אני רוצה גלגול חדש. גלגול חדש, שדיים חדשים." ועשה עם השפתיים כאילו הוא מוצץ פיטמה וצחק שוב לעצמו.
"פסיכי לגמרי הזקן החרמן הזה," חשבתי לעצמי, אך עם זאת מצאתי משהו בדבריו, שהרי התקופה האחרונה באמת היתה קצת מדכאת.
"יכול להיות שהוא צודק?" שאלתי את עצמי ותהיתי אם אכן השגרה באמת יכולה להרוג.
"נו, אז מה אני אומר להם שם?" שאלתי את הזקן ושלחתי אליו חיוך בחזרה.
"תגיד את האמת. זה הכי טוב," ועשה שוב עם השפתיים, הרים את הגבות בממזריות וצחק בקול רם.



טור זה התפרסם לראשונה באתר 'מושבה חופשית' ביום רביעי, 24 בדצמבר 2008

לטור זה התפרסמו 35 תגובות »

(3) הטור של אייל עמית: בום בום בום על דלתי מרום

יום שלישי, 31 במרץ, 2009
מספר הצפיות בטור:4887

האש ממשיכה להשתולל ואנחנו ממשיכים לשפוך דלאים. לפתע סולם מציץ ממרפסת הסלון. שלושה כבאים הודפים אותנו אחורה ועם גרזני ענק ואיל-ניגוח מנסים לעקור את הדלת שכבר הותכה לגמרי למשקופים. בום, בום, בום, מצד אחד האש ומהצד השני הגרזנים. בום, בום, בום כל דפיקה מחסירה בליבנו פעימה. בינתיים, עוד כמה כבאים פורשים את הצינורות ויוצרים על רצפת הסלון שלנו שטיח ענק של נחשים. משום מה, מפקד מכבי האש החליט כי דווקא הדירה שלנו, היא האידאלית לפריצת הכבאים. בום אחרון על הדלת והכבאים צוללים עם צינורות האנקונדה אל תוך הלהבות. כל הבית עשן, בריכה של מים מציפה את הכל. בינתיים, הגיעה כבר הכבאית המיוחדת של העיר בני ברק. לכבאית המיוחדת הזו היה את הסולם הגבוה ביותר שהיה אז להציע. סולם בן 8 קומות. הסולם עולה ויורד, עולה ויורד ובכל פעם מעמיס לתוכו משפחה אחרת. עוד משפחה ועוד משפחה ובינתיים יתר המשפחות נצמדות לפתחים, מנסות לשאוף אויר, צורחות לשמיים, צורחות לכבאים. היו גם כאלה שהתחילו לקשור סדינים וניסו ליצור סולם חבלים.
"אתם יכולים לרדת עכשיו" אמר לנו אחד הכבאים ושלח אותנו לכיוון חדר המדרגות. רועד כולי, נצמדתי לאחי הגדול. לעולם לא אשכח את המחזה, לעולם לא אשכח את הריח. ריח חריף של פלסטיק חרוך, ריח של טיח שרוף, של קרמיקה שרופה, של עץ שרוף, של מעליות שרופות, של בלטות שרופות, הכל שרוף, הכל שחור. אנחנו יורדים במדרגות, חושך מוחלט, אחד הכבאים מאיר לנו עם פנס את הדרך. מהקירות עוד עולה עשן, האוויר סמיך ולוהט, המדרגות שחורות ורטובות, העינים צורבות. פתאום אור, דלת הכניסה לבניין, מאות אנשים מתהלכים כמו סהרורים על המדרכה, רובם עוד בפיג'מה. עשרות אמבולנסים חונים בשורה ארוכה, רעש מחריש אוזניים מהול בדממת הלם שקשה לתאר במילים. מכשירי הקשר של הניידות צווחים מכל עבר, סירנות מכל קצוות העיר, ילדים בוכים, אנשים משתוללים, מקללים, לא מאמינים. כולם בפאניקה. אני לא זוכר מה עשיתי באותם רגעים ואיפה היו ההורים שלי. אני רק זוכר שעמדתי קפוא מול גופתו של איתי ארואסטי. הילד המתוק והמקסים מקומה 8 שדלת ביתו היתה מעץ. הפרמדיק שרכן מעליו תקע בגופו עשרות מזרקים, מחטים בגודל מסרגה ישר לתוך הלב. הוא הנשים אותו, ניסה להחיותו עם מכות חשמל, שוב ושוב ושוב והכל על המדרכה, מתחת לבניין, מול עיניים של ילד בן 12, מוכה הלם – אני! לבסוף הגיע מישהו אחר, כיסה את גופתו בשמיכה ושניים אחרים נשאו את האלונקה אל תוך האמבולנס. שם, כבר המתינו דוממים, מכוסים גם כן, שתי אחיותיו הקטנות ואביו. האם, שסבלה מכוויות קשות בכל גופה, שרדה.

יום למחרת חזרו כולם ללימודים. אנחנו היינו עסוקים באריזת מזוודות. שבעה חודשים לא גרנו בבית. עברנו לגור אצל סבא בגבעת שמואל. בינתיים עבר הבניין שיפוץ כללי. בדירה שלנו, לא היה קיר אחד שלא שברו. הדירה אמנם לא נשרפה, אך חוטי החשמל הותכו כליל בתוך הקירות. הנזקים מהמים של הכבאים היו קשים מנשוא.
יומיים למחרת, אחרי נסיעה של למעלה משעה בשני אוטובוסים שונים – ילד בן 12, עומד מול כיתה שלמה והמורה מבקשת ממנו לספר מה קרה. כולם הישירו אלי מבט כואב ומלא רחמים. המילים נעתקו מגרוני. פשוט עמדתי שם קפוא, כאילו ניצבת מולי דלת פלדה בוערת. אני חושב שרק אז, באותו יום, באותם שניות, הבנתי בעצם מה קרה. הבית שלי נשרף!!! נשרף לי הבית!!! לא דיברתי, רק עמדתי שם ובכיתי. בכיתי כמו משוגע. הוצאתי הכל החוצה. את הפאניקה, את ההסטריה, את ריח העשן, את צרחות השכנים, את רעש הסירנות, את הדלת הבוערת, את הגופה של איתי. באותם רגעים פשוט שחררתי את הפחד. המורה, שכפי הנראה השיגה את מטרתה, שלחה אותי החוצה לשטוף פנים ולהירגע.

בספר "כושי בלאנטיס" שזורים בעלילה המרכזית תשעה סיפורים קצרים. שני סיפורים כבר קראתם בטורים הקודמים. להלן החלק הראשון מתוך פרק א' בעלילה המרכזית. בטור הבא אפרסם את החלק השני. הפחד מעולם לא היה מפחיד יותר. עבורי לפחות.

על סמטת הדלתות הבוחנות

"כל אדם הוא אדריכל של גורלו" [אפיוס קלאודיוס]

הפעם הראשונה בחיי שראיתי אוראקל, היתה בסרט 'הסיפור שאינו נגמר'. אטריו הגיבור ניצב שם באומץ לב, מול שני פסלי ספינקס ענקיים, בגובה מאה מטר. היה זה האוראקל הדרומי. מין ישות כזאת. נביא שמסוגל לענות על כל שאלה שתשאל. הדרך אל האוראקל אינה פשוטה. אטריו היה צריך לטוס ששה עשר אלף קילומטרים על גבו של דרקון ולעבור דרך שני שערים, כדי להגיע אליו. משני צדיו של השער הראשון ניצבו פסלי ספינקס אדירים בצבע זהב, ששמרו על הפתח. הספינקס מסוגל להסתכל ישר אל תוך לבך ולראות את האמת. רק אדם שבטוח בעצמו, יוכל לעבור דרכם. מי שנמצא אצלו חשש ולו הקטן ביותר, מוצא את מותו מקרני הלייזר הקטלניות, שהספינקסים שולחים דרך עיניהם המפחידות.
השער השני, בדרך אל האוראקל, הוא ראי קסם. שם עליך להתייצב מול דמותך האמיתית. אנשים טובים מגלים לפתע שהם רעים, אמיצים הופכים לפחדנים וחכמים מגלים שהם בעצם טיפשים. זהו מבחן לא פשוט בכלל ורוב האנשים בורחים משם בריצה, כל עוד נפשם בם.
אז למה להגיע למקום כזה? למה בכלל לסכן את עצמך? כי כשאין ברירה אז אין ברירה. כשאתה חייב לקבל תשובה על שאלה, שאיש לא יוכל לענות לך עליה, אתה מוצא עצמך מול שני השערים, בדרך אל האוראקל הדרומי.
ככה לפחות זה היה בסרט. עד שלא פגשתי אוראקל כזה בעצמי, חשבתי שהם כולם נראים אותו דבר.
את האוראקל שלי פגשתי אחרי הליכה של כמעט שעה בסמטאות אבן צרות, שלאורכן ניצבו מאות ואולי אלפי דלתות עץ מעוטרות גילופים. הסמטאות היו חשוכות למדי והשתרכו לאורך עשרות קילומטרים, כשריח חריף של שתן וצואת פרות נדף מכל עבר. יכולתי להישבע שאלה סמטאות העיר העתיקה של וראנסי שבהודו, מקום שמזכיר קצת במראהו את הקסבות הצרות בירושלים. לא היה לי מושג איך הגעתי לשם ואם באמת היתה זו העיר וראנסי, אך בייחוד הציקה לי השאלה מדוע אני מסתובב שם ערום.
ערום לגמרי.
בהתחלה הייתי בטוח שזה חלום וניסיתי להתעורר בכל דרך אפשרית. כשצבטתי את עצמי בכוח וצעקתי מרוב כאב והיסטריה, קלטתי שלושה דברים: אני לגמרי במציאות, אני לגמרי ערום ואני לגמרי לבדי בסמטאות שנראות כמו וראנסי.
דממה בלתי הגיונית שררה במקום. אם לא הייתי שומע את נשימותיי המבוהלות, הייתי בטוח שהתחרשתי.
"לפחות המקום חשוך," ניסיתי להרגיע את עצמי ולהבין מה קורה. יכולתי להרגיש את הלב מפרפר בטירוף, ממש בועט לי בבית החזה, כאילו מנסה לצאת. לא ידעתי מה לעשות. לרוץ לאורך הסמטאות, לחפש שוטר ואולי למצוא מקום להסתתר, או לדפוק על איזו דלת. לרגע הייתי בטוח שחטפו אותי. פשוט לא ידעתי מה לחשוב. הרי בעבר שמעתי כבר סיפורים על אנשים, שהתעוררו פתאום באיזו פינת רחוב וגילו תפרים במקום שפעם היתה להם כליה. בזריזות סרקתי את גופי. העברתי עליו את כפות ידיי, בניסיון למצוא סימן או צלקת.
"הכל נראה בסדר," אישרתי לעצמי ושלחתי מבטים מבוהלים לצדדים. הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו, היה למצוא משהו לכסות לי את הישבן.
ומהר.
"נשארו חמישים דקות," נשמעה לפתע הודעה קולית, כמו בסופרמרקט. היה זה קול של אשה מבוגרת וצרודה. באותו רגע התכווצתי כולי וניסיתי להיצמד אל הקיר מימיני. רק אחרי בדיקה יסודית לכל הצדדים, הבנתי שאני עדיין לבדי במקום.
"עוד חמישים דקות מה?" שאלתי את עצמי ובלי להתמהמה רגע נוסף, התחלתי לפסוע על קצות האצבעות, כשאני משתדל לכסות, עד כמה שניתן, את איבריי החשופים ולהיצמד בגופי לקירות. מצד אחד רציתי לפגוש מישהו, שיגיד לי מה קורה פה, אך מצד שני לא הייתי יודע היכן לקבור את עצמי, מרוב בושה.
המשכתי לשוטט בין הסמטאות החשוכות, כשמדי פעם אני עוצר ובוחן את הדלתות. הראשונה שעצרתי מולה, היתה דלת שמעליה התנוסס שלט גדול. מצאתי עצמי עומד שם מול אותה דלת בפה פעור ופשוט לא מאמין למראה עיניי.
"מקדונלד?!" קראתי בפליאה וגבותיי התרוממו בהשתאות. ככל שהתאמצתי, לא הבנתי מה הקשר בין השלט הזה, למקום בו אני נמצא.
"פיצה האט?!" קראתי שוב בקול, בוחן את הדלת השניה וגופי מצטמרר כולו.
"פיצה האט? בוראנסי? מה זו הבדיחה הזו?" שאלתי את עצמי בהלם טוטלי, סורק את שאר הדלתות. בזה אחר זה הופיעו כל סוגי הג'אנק-פוד שאי פעם הומצאו ונפרשו לנגד עיניי. כל סוגי ההמבורגרים, נקניקיות, פיצות, שווארמה, קרפ צרפתי, צ'יקן-באגט, פרוזן-יוגורט, פיתות, בורקסים, מלוואחים, גלידות, עוגות… והריח, איזה ריח היה שם… ריח של צ'יפס וחמאת פופקורן, מעורבים בריח נקניקיות ובצל מטוגן. ריח של שוקולד חלב ואגוזים קלויים, מעורב בקוקוס וריבת חלב.
אפילו שלא הייתי רעב כלל וגם בהלם מוחלט, הרגשתי כבר איך הרוק מתחיל להיאסף לי בחלל הפה. אם לא הייתי ערום, אני משוכנע שכבר הייתי בוחר אחת מהדלתות האלה. אחרי דקות ארוכות של הליכה, סמטת הג'אנק פוד הסתיימה.
"נשארו ארבעים דקות!" נשמעה שוב הכריזה ולבי החסיר פעימה.
"מה קשור עכשיו בית כנסת ספרדי?" שאלתי את עצמי בתדהמה, מביט בשלט שמעל הדלת ולא מאמין.
"מה זה המקום המטורף הזה?" שאלתי שוב ושוב וניסיתי להצניע עד כמה שיכולתי את איבריי החשופים. היו שם אינספור דלתות. לנגד עיניי נפרשו כל סוגי הדתות בעולם ובמרווחים של מטרים ספורים בלבד אלה מאלה. סוגים שונים של כנסיות ומסגדים, מאות סוגים של בתי תפילה, מנזרים, פולחנים, כתות, מקדשים עתיקים ואפילו מודרניים. באמת שלא הצלחתי להבין במה מדובר, אך גם לא נשארתי שם יותר מדי זמן כדי לגלות. לא יודע איך, לא יודע למה, פשוט תפסתי את רגליי והתחלתי לרוץ, כשמאות בתי תפילה קדושים, חולפים על פניי בזה אחר זה.
"נשארו שלושים דקות!" נשמעה שוב הכריזה וגופי התכסה זיעה קרה. לא היה לי מושג לאן אני רץ. הייתי בהלם. הייתי פשוט בהיסטריה. לפעמים שברתי שמאלה, לפעמים ימינה. פשוט רצתי עד שנגמר לי האוויר, מתנשף כמו בהמה ומזיע כמו מוסכניק ביום חמסין. עצרתי. מולי ניצבו אינספור דלתות נוספות, בעוד הסמטאות נותרו שוממות מאדם. מצאתי שם עשרות דלתות של קריאה בקלפי טָארוֹט. כמה דלתות של אסטרולוגיה, של נומרולוגיה, טיפול בהילות ובקריסטלים, טיפול בפעמונים טיבטיים ובדיקור סיני. דלתות של תקשור עם חוצנים ואפילו כמה דלתות עם סיאנס. נראה שלא יהיה לזה סוף. המשכתי להסתובב שם עוד רגעים אחדים, כשאני פשוט לא מצליח לתפוס במה מדובר. מה זו הספירה לאחור הזאת, מה הקשר לעיר וראנסי ומעל לכל, מה לכל הרוחות אני עושה שם.
"נשארו עשרים דקות!" השמיעה באדישות המבוגרת הצרודה. בניגוד לה, אני כבר איבדתי את עשתונותיי.
"חדר הלבשה!" צעקתי בקול רם וחיוך חצי מבועת עלה על פניי, כשקלטתי את הדלת. בהיסוס קל סובבתי את הידית ודחפתי את הראש פנימה. אם חשבתי קודם שהלב שלי פעם במהירות, אז עכשיו הוא כבר עבר את מהירות הקול. בפנים נפרש חדר קטן ועל הקיר ממול נשען ארון בגדים. ולא היה זה סתם ארון בגדים. זה היה ארון הבגדים שלי, או לפחות העתק מדויק שלו. היה שם הכל – חולצות, מכנסיים, נעליים והכל מקופל בדיוק כמו אצלי בבית. אפילו מצאתי שם את חפיסת הסיגריות ואת הארנק הקטן, במגירה של הגרביים, שבו אני תמיד מחביא קצת כסף. התלבשתי בזריזות. הוצאתי את הכסף מהארנק ולקחתי גם את חפיסת הסיגריות.
"מה הקטע?" שאלתי את עצמי שוב ושוב, "אולי אני סובל מהזיה, או שאולי באמת חטפו אותי? אבל מי הפסיכי החולני הזה, שיחטוף גם את ארון הבגדים שלי ויטיס אותו עד וראנסי?" שאלות אלה ורבות אחרות צצו בראשי בדרכי חזרה לסמטה.
לגמרי שכחתי מהספירה לאחור, כשברקע נשמעה לפתע שוב הכריזה:
"נשארו חמש דקות."
"מה חמש דקות? איך זה יכול להיות?" צעקתי בחוסר אונים מוחלט. בסך הכל הייתי בחדר ההלבשה פחות משתי דקות. איך זה יכול להיות? ניסיתי לחשוב בהגיון, אך כמויות האדרנלין ששטפו את גופי לא אפשרו לי לחשוב עוד רגע נוסף ופשוט התחלתי לרוץ. משום מה, אותה ספירה לאחור הצליחה להלחיץ אותי מאוד. כמו קודם, לא היה לי מושג לאן אני רץ. התנשפתי כמו חיה פצועה המובלת לשחיטה, בעוד עשרות דלתות נוספות חולפות בזו אחר זו על פניי.
'אתה יכול לבחור דלת אחת בלבד', היה רשום באנגלית על שלט ניאון גדול, בפינת אחת הסמטאות, שם עצרתי בסופו של דבר לנוח.
"מה אתם רוצים ממני?!" שאגתי בהיסטריה בשארית כוחותיי לעבר השלט ולא היה לי מושג אם מישהו בכלל שומע אותי. המשכתי לעמוד שם עוד רגעים אחדים כשלפתע, על אחד הקירות, הבחנתי במשהו שמקודם לא ראיתי.
"עוד שלוש דקות," המשיכה הכריזה להתריע.
לאורך הקיר, במרווח שבין דלת לדלת, היו תלויות תמונות ממוסגרות. היו שם ציורים שצוירו בטושים ובצבעי פסטל. ציור אחד נראה לי מאוד מוכר, אך לא ידעתי מאיפה. זה היה ציור של ילד קטן ולידו בית ועץ. מסוג הציורים האלה שנותנים לילדים לצייר בגן, לפני שהם עולים לכיתה א'. בהמשך הסמטאות מצאתי עוד ציורים וגם כל מיני עבודות על בריסטולים.
"לכל הרוחות!" צעקתי, כשמצאתי את התעודה שלי מבית הספר היסודי תלויה על הקיר. לידה גם צורפה תמונת המחזור של הכיתה שלי.
"מי זה החולה בראש הזה?" מלמלתי לעצמי, כשגיליתי שם תמונות שלי מהתיכון ומהצבא, הגדלות מהטיול לדרום אמריקה ומירח הדבש בזנזיבר. כל חיי נפרשו שם לנגד עיניי. כל יום וכל רגע תועדו על הקירות בתוך מסגרת. כל מכתבי האהבה שכתבתי ואפילו כאלה שבסוף לא שלחתי.
הסתובבתי שם בהלם מוחלט, כשאני פשוט לא מאמין למראה עיניי. הרגשתי כאילו אני מסתובב בתוך מוזיאון, שכל יצירות האמנות בו הם למעשה חיי.
"זה חלום. זה חייב להיות חלום. זה לא יכול להיות," שכנעתי את עצמי בכוח, אבל בתוך תוכי ידעתי שזה לא יעזור. זה היה יותר מדי אמיתי בשביל להיות חלום. ליתר ביטחון ניסיתי לבדוק ושוב צבטתי את עצמי בכוח.
הפעם, במקום לצעוק מהכאב, העדפתי להתרכז בתוכן הכריזה שהשתנה פתאום: "עוד שתי דקות לנעילת הדלתות."
לא היה לי שמץ מושג מדוע הדלתות ננעלות בעוד שתי דקות ולמה בכלל עלי לבחור אחת מהן, אך משום מה הרגשתי דחף לציית. בלי להסס הסתובבתי לאחור ושבתי על עקבותיי בריצה. פניתי באותן פניות ועברתי על פני אותן דלתות שראיתי קודם. הכריזה הדהדה לאורך הסמטאות בעוד הספירה לאחור נמשכת. נראה היה כי לסמטאות אין וגם לא יהיה סוף.
מבין כל הדלתות שבחנתי בדרך, הכי קרצה לי הדלת שעליה היה רשום 'אוראקל'. ממש סמוך לדלת הסיאנס. לא ידעתי למה לצפות, אך בדבר אחד הייתי בטוח – זו הדרך היחידה שלי להבין איך הגעתי לפה, מה זה המקום המטורף הזה בכלל ואיך אני יוצא ממנו.

טור זה התפרסם לראשונה באתר 'מושבה חופשית' ביום רביעי, 10 בדצמבר 2008

לטור זה התפרסמו 31 תגובות »


כל הזכויות שמורות לאייל עמית