(48) הטור של אייל עמית: ג'סי ראם! (דיג'רידו מוקש רישיקש)

מספר הצפיות בטור:6921

לטורים קודמים | לעמוד הראשי | הרשם כחבר!| למוזה | לרכישת הספרים של אייל עמית

היה זה הדיג'רידו הכי יפה בעולם!!! גזע של עץ טיק שבחרתי בעצמי במנסרה המקומית. שני הודים דקיקים חילצו אותו בקושי מערמת הגזעים העצומה ובאמצעות מסור ידני ניסרו לי חתיכה יפיפייה של מטר וחצי. כמעט חודש צללתי בתוך הגזע הזה. חודש רצוף! עם מסור, עם גרזן, עם מפסלת ופטיש, עם שופין ומשוף, עם הציפורניים, עם השיניים, עם כל הגוף, הכל ביד, בלי חשמל, בלי מכונות, כמו פעם, יום יום, מהבוקר עד הערב, במסירות, בחריצות, בטוטליות מוחלטת, עוד פיסה ועוד פיסה, עוד שיוף ועוד ליטוש, בישיבה מזרחית, על הבירכיים, על שש, על האדמה, מסביב למדורה, חופר בגזע, שותה צ'אי, מעשן בידי, מטפל בחתכים, מפוצץ יבלות, מישר את הגב, מותח את הרגליים, ממשיך לעבוד, מזיע כמו חיה, נעקץ כמו מסננת, מאבד תחושה באצבעות, מבסוט עד השמיים!!!

שני הודים דקיקים מנסרים לי חתיכה יפיפייה של עץ טיק

 

שישם ג'ארי – אחת השכונות הכי מג'וייפות ברישיקש. בחצר פנימית, בסמוך לנחל-ביוב הזורם לגנגס, בבית קלונסאות רעוע מעץ, עם אשתו חמשת ילדיו -  גר לו אדם צנוע ועיניו. נגר, שקוראים לו מוקש! איש יקר ואהוב המקדיש את חייו לבניית תופי ג'מבה ודיג'רידו. אנשים יושבים אצלו שבוע, יושבים שבועיים, יש כאלה שמתנחלים אצלו בחצר גם חודשיים. גזע, פטיש ומפסלת  - זה כל מה שנחוץ בשביל להתחיל. מדי פעם הוא גם משחיל איזה משפט, הסבר קצר, הכוונה, או סתם מילה טובה:

"Respect the wood, feel the wood, and the wood will be your friend"

" shanty shanty, full power"

"good vibes, good energies, good karma "

" slowly slowly, soon coming shanty"

shanty man, shanty jambe,

full power didgeridoo""

מוקש מחייך, נותן נשיפה ארוכה למדורה, מוסיף כמה שבבי עץ ומצית מחדש את האש במרכז החצר. הוא מניח פינג'אן קטן ומכין לכולם צ'אי, חריף, טוב כזה. קשה לתאר במילים את הקסם של המקום הזה, ובכלל -  את הקסם של האיש המיוחד הזה שבשיא הפשוטת ובשיא הטבעיות מצליח להטעין ולפוצץ אותך באנרגיות המספיקות ליום עבודה שלם, גם בלי להכניס פירור אורז אחד לפה.

קשה לתאר במילים את הקסם של האיש הזה. מוקש צולל בתוך גזע של דיג'.

קשה לתאר במילים את הקסם של המקום הזה. שני פאקירים שנחתו במרכז החצר עם נחש קוברה ועשו לנו שמח. 10 רופי מכל אחד בהחלט סיפק אותם.

מפה לאוזן – ככה מגיעים אליו. הוא אינו מפרסם את עצמו בשום מקום, אין לו פלאיירים, לא שלטים ברחובות ואפילו לא אתר באינטרנט. שומעים עליו, מספרים עליו, מגיעים אליו! יפנים, אוסטרלים, שוויצרים, צרפתים, ישראלים, איטלקים… תמצאו אצלו בחצר אנשים מכל קצוות תבל. גם אני הגעתי אליו ככה. חברים שטיילו בהודו לפנינו והמליצו בחום. בהתחלה לא כל כך הבנתי את הקטע. אוקיי, נגר הודי חייכן וחביב, סדנא לבניית תופים ודיג'ים, מקום נחמד מאוד, ובסוף גם יוצאים עם כלי נגינה שבנית בעצמך, אבל… למה שמישהו ירצה לעבוד כל כך קשה בזמן הטיול שלו בהודו, להיפצע, להיחתך, להזיע כמו חמור ועוד בסוף גם לשלם על זה??? מהר מאוד הבנתי. התופים… הדיג'ים… זה רק התירוץ. זה נכון, יש כאלה שבאים נטו כדי לבנות לעצמם כלי נגינה מגניב וללכת, אבל יש גם כאלה שבאים כדי לחוות את המקום, לחוות את האיש, לצאת עם עצמם למסע עמוק ומרגש, לעבור תהליך פיזי נפשי ורוחני מלא משמעות ותובנות לחיים. מוקש הוא לא רק נגר. מוקש הוא מורה דרך!

כשנפרדתי ממנו לשלום בפעם הראשונה, ידעתי שאחזור. לא ידעתי מתי ולא ידעתי איך, אבל היה לי ברור שניפגש שוב. החופשה בין הסמסטרים הייתה הזדמנות מצוינת. נשיקה ארוכה ארוכה לענת בשדה התעופה, נחיתה בדלהי, סיבוב חובה במיין בזאר ועוד באותו לילה נסיעה באוטובוס לרישיקש. לא מקדשים, לא טיולים, לא מפלים, לא פוג'ות, לא אשראמים וגם לא שחייה בגנגס. כלום! הפעם רק אני עם עצמי, חודש נטו בחצר של מוקש, צלילה חופשית בתוך גזע, חפירה עמוקה בתוך נשמתי.

כמה חוויות, כמה סיפורים, כמה חברים חדשים, כמה מתנות, כמה תובנות, קשה להאמין מה קורה בחצר הזאת בחודש ימים.

ג'ם ספונטני מסביב למדורה. תכף הצא'י יהיה מוכן.

החודש הקסום הגיע לקיצו. כיוונים אחרונים, ליטושים אחרונים ואשתו של מוקש תופרת לי נרתיק יפה מבד הודי כתום שקניתי בשוק.

Very special didgeridoo!"", מחייך אלי מוקש ונותן את בירכתו. עבורי, היה זה הדיג'רידו הכי יפה בעולם!!! דיג' מיוחד שתעלת האוויר שלו אינה חצובה במרכז כמו מרבית הדיג'ים, אלא מתפתלת כנחש על ענף מרכזי. דיג' בצורת ביסלי גריל, עבודת נמלים, בוקר עד לילה, חודש ימים, עשרות חתכים, אצבעות פצועות, אינספור יבלות, התכווצות שרירים בכל הגוף וחיוך ענק על השפתיים!

צילום אחרון למזכרת, פרידה ארוכה ואוהבת מהחברים בחצר וממוקש האהוב והדיג' צולל לנרתיק הכתום. לא יודע למה, אבל למעט כמה כיווני סאונד, לא רציתי לנגן בו. בתוכנית שלי היה לשלוף את הדיג' מהנרתיק רק כשאגיע לארץ ואת הצליל הראשון האמיתי שלו לשמוע רק כשאחזור הביתה.

מחוץ לחצר של מוקש. ההודים רואים מצלמה – ישר רוצים להצטלם! תוך שניות הקיפו אותי עשרות ילדים. נרתיק הדיג' תלוי לי על הכתף.

"ג'סי ראם!!!!!!!!" ניגש אלי פתאום איש הודי שמן ופניו זועמות, "דיס איז ג'סי ראם!!!!!!" חזר ואמר שוב ונופף בידיו באיום. זה די נדיר לפגוש הודי שמן בהודו. ואם כבר פוגשים אחד כזה, בדרך כלל זה מעיד על מעמדו הרם. זה קרה כשהגעתי להרידואר, עיר סמוכה לרישיקש ממנה התכוונתי לתפוס רכבת חזרה לדלהי. כבר היה מאוחר, כמעט לילה. על הכתפיים שלי תרמיל גדול ונרתיק דיג' כתום תלוי על הכתף. כולי עוד באופוריה מהחצר של מוקש.

"דו יו נו וואט איז ג'סי ראם????" שאל אותי ההודי ותקע את פניו סנטימטר מהאף שלי, עוד שנייה בולע אותי מרוב כעס.

שתקתי. ידעתי שבמקרים כאלה עדיף לשתוק. עם הודי כועס לא מתעסקים. אולי שיכור, אולי מסטול. כבר יצא לי לפגוש לא מעט הודים קרועים כאלה, בייחוד בווראנסי.

"דיס איז ג'סי ראם!!!!!!!!!" הוא לא עוזב אותי עם הג'סי ראם הזה ותופס לי בכוח את נרתיק הבד הכתום.

"דו יו נו וואט איז ראם?????" הוא ממשיך בשאלות המוזרות שלו והווריד במצח עוד שנייה מתפוצץ לו מרוב זעם.

"RAM IS GOD !!!!!!!!!!!!!!" הוא צועק כמו משוגע וכל הרחוב עוצר ומסתכל עלי. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. מה הוא רוצה ממני הפסיכי הזה?

ההודי המשיך לתקוע בי מבט סכינים ופשוט שתל אותי במקום. גם אם הייתי מנסה לזוז לא הייתי מסוגל. פשוט עמדתי קפוא. לא פחדתי. יותר נבהלתי. עדיין לא הבנתי מה, אבל הרגשתי שקרא פה משהו רע מאוד עכשיו. משהו רע שכנראה עשיתי שהרגיז מאוד את האיש הזה. ההודי השמן סובב אלי את גבו בהפגנתיות והסתלק. כך עשיתי גם אני, פשוט התנדפתי מהמקום לפני שעוד איזה משוגע יתנפל עלי. מאוחר יותר, בגסט האוס המצחין שישנתי בו, נפל לי האסימון. זה הבד הכתום של הנרתיק!!! הבד ההודי המיוחד הזה עם הציורים של שיווה… בד קדוש המשמש לטקסים,פוגו'ת וגם בשריפה של גופות… ואנחנו המטיילים הפכנו את הבד הזה לפריט אופנה מגניב, תופרים ממנו חולצות, חצאיות, מוכרים אותו כצעיף יוגה בשלושים דולר ב- eBay, משתמשים בו בתור לונגי לים… אף אחד מאיתנו לא משים דעתו על כך, אך תארו לכם איך היה מגיב יהודי דתי אם היה פוגש ברחוב תיירת הולנדית שקנתה טלית והייתה תופרת ממנה חזייה יפה, או שמלת מיני, או אפילו קושרת עמה את הראסטות בראש, או סתם משתמשת בה כחצאית לים… הבד הכתום הזה הוא הטלית של ההודים!!! וגם אם לא כל ההודים מתייחסים לזה ברצינות ואפילו תופרים מוכרים את החולצות האלה לתיירים בעצמם, עדיין לא חסרים הודים דתיים שלוקחים זאת מאוד קשה ועבורם הבד הזה הוא קדוש! ואני, בכבודי ובעצמי, קניתי טלית הודית כזאת ותפרתי ממנה נרתיק לדיג'רידו. ולא סתם טלית, ג'סי ראם!!!! האמא של הטליתות ההודיות!!!

הבוקר סוף כל סוף הגיע. יד באוויר, ריקשה לתחנת הרכבת, כרטיסים, אינסוף שאלות "וויץ קאנטרי" בקרון של הרכבת והופ אני בדלהי. שוב יד באוויר, טוקטוק מקרטע מוריד אותי בפתח שדה התעופה. צ'ק אין, בדיקות רנטגן, תיקים על המסוע, דיוטי פרי שאין מה לקנות בו, המתנה לארוכה על ספסל לא נוח, עליה למטוס, המראה, נחיתה, דלת נפתחת, ישראל! אוטובוס צפוף ומחניק, שוטרת זעופה בודקת הדרכון, המתנה לתיקים, המתנה לתיקים, המתנה לתיקים וחיוך שלא מצליח לרדת לי מהפנים. אני כבר רואה את הדיג' יוצא מהמסוע, אני כבר רואה את עצמי מתנפל על ענת שמחכה לי בחוץ, אני כבר רואה את עצמי שולף את הדיג' מנרתיק הג'סי-ראם הכתום, נותן תקיעה ומקפיץ את כל כוחות הביטחון באולם קבלת הפנים.

כן, זה יכול היה להיות חלום יפה מאוד אם לא הייתי צריך לבלות למעלה משעה במחלקת אבדות ומציאות ולספר להם עם דמעות בעיניים איך הדיג' נראה.

אין דיג'! הדיג' לא הגיע! הדיג' שעבדתי עליו חודש שלם, הדיג' שנסעתי לקצה השני של העולם כדי לבנות אותו… איננו!!!! כפי הנראה נגנב. הוא מעולם לא נשלח לארץ ומעולם לא עלה על המטוס. הוא נגנב מיד אחרי הצ'ק-אין בהודו. אולי אפילו בידי פקיד הקבלה בכבודו ובעצמו שלא הרשה לי לעלות עמו למטוס ו"התעניין" גם הוא לגבי נרתיקו הצבעוני…

כל הדרך משדה התעופה הביתה התרוצצו מחשבות בראשי. ענת שאלה הרבה שאלות, אבל המעטתי לדבר. איך אפשר לספר? מאיפה מתחילים? ואיפה הדיג' איפה???? כולי בסרטים!!!! נזכרתי איך בחרתי את הגזע, איך ההודים הדקיקים שלפו אותו מהערמה וניסרו לי חתיכה, נזכרתי בכל שלבי העבודה, בשיחות המרתקות עם מוקש, ביערה ואייל, בצביקה ורועי, באודי, בעידן, בזוג האיטלקיות, בהולנדית, בגרמני, בחבורת האנגלים, בארוחת הדגים, בלידת הפול-מון-בייבי, בסיפורים שכתבתי, באסטרולוג שהכרתי, בחבורת לוכדי הנחשים, בבנדרי סוויס קוטג', בשוטר שבא לבדוק את המקום, מהסלמונלה המטורפת שחטפתי, בחגיגות הדיוואלי ובעוד אלף ואחד סיפורים אחרים שרצו לנגד עיניי ולא נתנו מנוח. חודש שלם הוסרט בראשי בהילוך מהיר, מהיום הראשון ועד האחרון. ג'סי ראם!!! ג'סי ראם!!! – עוד יכולתי לשמוע את הצעקות של ההודי השמן מהדהדות בתוך ראשי. נזכרתי בהיכרות הראשונה שלי עם מוקש. נזכרתי גם ש-"התופים… הדיג'ים… זה רק התירוץ. זה נכון, יש כאלה שבאים נטו כדי לבנות לעצמם כלי נגינה מגניב וללכת, אבל יש גם כאלה שבאים כדי לחוות את המקום, לחוות את האיש, לצאת עם עצמם למסע עמוק ומרגש, לעבור תהליך פיזי נפשי ורוחני מלא משמעות ותובנות לחיים. מוקש הוא לא רק נגר. מוקש הוא מורה דרך!"

"אני חושב שהבנתי את השיעור!" שיתפתי את ענת בהתרגשות בשנייה בה הגענו הביתה ופתחה את הדלת. "!!!LET GO" חייכתי מאוזן לאוזן, "וואחד שיעור קיבלתי פה!" ובאותה שנייה שחררתי את הדיג' ואת המחשבות עליו. נשארתי נטו עם החוויות, עם התובנות ועם תמונה של דיג' ממש יפה.

מעט זמן אחר כך התחלתי לעבוד אצל יורם סיון מ- מרכז הדיג'רידו בהרצליה. במשך שנה וחצי בניתי עשרות כלים, יפים יפים, לא פחות מיוחדים.

ככה זה, לפעמים צריך לדעת לשחרר. כמה כואב, כמה עצוב, כמה מעצבן… לפעמים פשוט צריך לשחרר. חפץ שאבד, כעס ישן, ברוגז עם חבר, מחשבה מטרידה, קינאה לאח, הארד דיסק מלא תמונות שנמחק… האם יש עכשיו בחייכם משהו כזה שהייתם שמחים לשחררו? נסו, זה מה זה כיף!

LET GO!

"very special didgeridoo…" המזכרת היחידה שיש לי ממנו ומנרתיק הג'סי ראם הכתום.

LET GO!!!

לטורים קודמים | לעמוד הראשי | הרשם כחבר!| למוזה | לרכישת הספרים של אייל עמית

Comments

מספר התגובות

Powered by Facebook Comments

תגים: , ,

26 תגובות לפוסט "(48) הטור של אייל עמית: ג'סי ראם! (דיג'רידו מוקש רישיקש)"

  1. מאת עמלמולה:

    ואם מותר לבורה שכמותי לשאול ,מה אתה עושה בהודו עם נגר הודי שמלמד הדיוטות לבנות דיג'ים [מאוסטרליה] וג'מבהאים [מאפריקה].. זה נשמע לי ..איך לומר.. בלתי הגיוני בעליל…

  2. מאת ניר:

    ג'סי ג'סי …ג'סי ג'סי ראםםםםםם הוו הוווווווו……עכשיו הוא נעלם!! (נחמה זאב)
    אותי שחררו גנבים שפרצו לי הביתה מטבעת הנישואין (באמת לא ידעתי מה אעשה איתה אחרי הגירושין) :)

  3. מאת רני:

    אייל
    דמותך הצעירה משהו המתנוססת בתמונות שאתה מצרף, המבט המאיר והתמים בעיניים, עוזרים להפוך את הסיפורים המקסימים שלך לעוד יותר אישיים ועוד יותר חודרים. הדבר שהכי התרשמתי ממנו זה הזמן שלקחת לעצמך…הזמן שלקחת לעצמך, והדרך המודעת (במקום לא שגרתי) שעשית שם עם הזמן היקר הזה, עם הנגר הזה, לצלול פנימה, ולנהל דיאלוג אישי עם עצמך. זה חזק מאד. איזה יופי.

    לא מזמן נתקלתי בכתבה בנשיונל גיאורפיק על הנזירים הטיבטים ותיאור עיסוקם בבניית ציורי מנדלות. מנדלות גדולות יפהפיות (שהם מציירים באופן ידני כמובן) מחול צבעוני (בעזרת משפכים מיוחדים) עם דיוק כמעט דיגיטלי.הצילומים מאד מרשימים. יצירת פאר כזאת יכולה לקחת כמה ימי עבודה קבוצתיים, ובסיומה (אלוהים ישמור) מוחקים אותה הנזירים כדי לסמל שהכל בר חלוף. באם אמא של ה-Let Go

  4. מאת אהוד:

    ההתרגשתי עד דמעות.
    ללא מילים…
    חוץ מ…
    תודה!!!

  5. אין לי הרבה זמן להגיב, רק כמה דברים:
    1. מעניין מי אלו החברים שלך שהיו בהודו וסיפרו לך על מוקש….
    2. אני זוכרת היטב את כאב הדיג'ירידו שמעולם לא הגיע….
    3. אתה כזה חתיך בתמונות!!! התמונות שלך מזכירות לי כמה יפים וצעירים היינו ממש לא מזמן… היופי עובר לילדים…
    4. היופי הפנימי משתבח!!! נתנחם בזה….
    5. חולה עליך!!!

  6. מאת יניב:

    למרות ששמעתי ממך כבר את הסיפור,התענגתי עליו שוב.שיעור גדול בעיניי אבל בעיקר התובנה שלך. נהנה לקרוא אותך !! יניב

  7. מאת אסתי:

    ללאייל!

    פפשוט סיפור מקסים ומרגש!
    כאין מילים!
    גגם עושה המון המון חשק,לשוב לבקר בתת ישבת המקסימה הזו הודו!!!

  8. מאת עטרה:

    נהדר!!!!

  9. מאת גלי:

    הי אייל. תמונות משגעות. אחלה סיפור. טור נהדר. בתמונה שלך עם הילדים ההודים – קשה שלא להבחין בחיוך המאושר שלך. רואים שעברת שם חוויה רוחנית חזקה. אפשר לראות את ההילה סביבך.
    תודה על התזכורת בסוף. לפני חודש עלה לי וירוס על המחשב וכל התמונות נמחקו. התקשתי מאוד לשחרר, אני מודה. אבל בסוף שחררתי. איזו הקלה. עכשיו יש מחשב חדש, הרבה יותר מצ'וכלל ולתמונות החדשות כבר עושה גיבוי :-)

  10. מאת כפיר:

    ג'סי ראם, ג'סי כהן… עושה רושם של כל הג'סים האלה תמיד נגמרים רע.
    אחלה של טור אייל. עשית לי ממש חשק לטייל. אזכור את השם של האיש. יום אחד אולי אביא אליו קפיצה.

  11. מאת צביקה:

    הזדמנות להודות לך ובשם רועי על ימים מרתקים ברישיקש.

  12. עמלמולה –
    איך אומר המשפט ההודי הידוע – "אין אינדיאה אבריטינג איז פוסיבול!". תאמיני תאמיני, זה אמיתי לגמרי גם אם לא נשמע לך הגיוני. ובנוגע לשאלתך, הנה התשובה: "התופים… הדיג'ים… זה רק התירוץ. זה נכון, יש כאלה שבאים נטו כדי לבנות לעצמם כלי נגינה מגניב וללכת, אבל יש גם כאלה שבאים כדי לחוות את המקום, לחוות את האיש, לצאת עם עצמם למסע עמוק ומרגש, לעבור תהליך פיזי נפשי ורוחני מלא משמעות ותובנות לחיים. מוקש הוא לא רק נגר. מוקש הוא מורה דרך!" – זה למה נסעתי :-)

    רני –
    כן, גם אני מסתכל אחורה בזמן ונדהם, בעיקר מענת המדהימה שאפשרה לי לקחת חודש off ולטוס להודו. אני מניח שזה יותר פשוט כשאין ילדים בתמונה… מצד שני, למה כשצה"ל קורא לנו לחודש מילואים זה בסדר ולטוס חודש להודו, זה לא? יאללה, אני הולך מחר לקנות כרטיס… לפסטיגל אולי… חחח….
    בביקורנו בלדאק (צפון הודו), נכחנו בבניית המנדלה המדוברת. 14 יום ליתר דיוק לוקח להם להשלימה. יושבים עליה כמה נזירים במקביל ומתחלפים עפ"י משמרות מסביב לשעון. הם כולם שקועים במדיטציה עמוקה, שקועים בתוך המנדלה, גם פצצות אטום לא יסיחו את דעתם. עבודת נמלים, גרגר אחר גרגר. באמת לא ייאמן. ואז, בקטס מדהים המתרחש ביער, מוחקים את המנדלה בהנף יד ושופכים את החול הציבעוני שלה לנהר. הכל ארעי! הכל זמני! הטיבטים חופשי לקחו את ה- let go לאקסטרים.

    אהוד –
    ברוך הבא לטור. מכיר את מוקש באופן אישי?

    מורן טיביזי-
    1. כפרה עליך, הקרדיט כולו שלכם: מורן צוקרמן, יואב קליימן ופיצה לוי! תודה!!!!
    2. זה באמת כאב, אבל באמת שגם שחררתי. כאבו לי יותר החתכים והיבלות בידיים שהגלידו עוד שבועיים אחרי שחזרתי.
    3. זהו, ממחר דיאטה! אני כזה בטטה עכשיו, אלוהים. פלא שיש לי עוד שיערות על הראש :-)
    4. :-)
    5. חולה עליך יותר

    יניב –
    תודה אחי. לא זכרתי שסיפרתי לך את הסיפור הזה. קטעים.

    אסתי –
    ברוכה הבאה לטור!!! ותודה על מה שכתבת.

    עטרה –
    נהדרת את בעצמך! איזה כיף שאת מגיבה כאן. שולח לך נשיקה גדולה דוך לקציר. מתי את לוקחת את בינה להודו???

    גלי –
    כן, אני בהחלט מאושר בתמונה הזו. תאמיני אם אספר לך ששנייה לפני שהתמונה הזו צולמה לא היתה נפש חיה ברחוב? גם אני צריך לעשות גיבוי לתמונת. שלא יבוא לי איזה וירוס ג'סי ראם וימחק את הכל.

    נשיקות ואהבה לכולם
    לילה טוב
    אייל

  13. צביקה!!!
    ראית את רועי בתמונה של הג'ם סשן מסביב למדורה? בפינה השמאלית למטה… יש לי עוד מלא תמונות יפות שלו מהחצר של מוקש. זיכרון לכל החיים. איזו מתנה נתת לילד הזה, יא אללה!!!!
    "צביקה ורועי, אבא ובן, נסעו לטייל בהודו" – איך אברמי אוהב את המשפט הזה, הא?
    עוד אספר עליכם באיזה טור
    נשיקותתתתתת
    :-)

  14. מאת שחר:

    יופי של דיג' וסיפור. ביסלי גריל !

  15. מאת נגה:

    נהנתי לקרוא! כרגיל עשית לי חשק גדול לטוב להודו, אבל גם שיתפת במסר גדול שהיה ממש במקום:)
    יש לי עוד הרבה "Let go" לעשות:))
    תודה!

  16. מאת פרדסחנאית:

    מצטערת על הדיג' שהלך לאיבוד. איזה נאחס הביא לך ההודי הזה מהרידואר. מצד שני, אולי דווקא נתן לך מתנה גדולה…
    נורא נחמד שאתה מצרף תמונות לטורים. אחלה תמונות!
    סיפרת באחד הטורים שאתה בענייני קלפים. הנה קלף של אושו על letting go
    http://www.osho.com/magazine/tarot/TarotCardNew.cfm?All=Yes&Nr=56

  17. מאת יובל:

    "לימדתי את האדם כיצד ליצור את העתיד, ובעזרת היצירה לשחרר גם את העבר."
    - סוקרטס

  18. מאת טליה:

    זה לא רק לשחרר אייל, אלא גם להישאר עם הדברים הלא חומריים והיותר משמעותיים שלקחת משם.
    אולי אם היה הדיג' היית רואה אותם פחות כי הוא היה ממסך עליהם…?
    אח אח…איך כל דבר זה שיעור…איך????????

  19. מאת נינו:

    סיפור נהדר!
    התמונות עוזרות להעביר את התחושה במקום.
    מוקש יודע שהדיג' איננו?
    אגב, מזל טוב על ה-side bars בראש הטור.

  20. מאת Shiri:

    Wow! what a story..
    I wish we all learn from this to a better life!
    LOVE

  21. מאת גיא:

    הנה עוד פנינה מהאיש היקר הזה:

    אותו ערב סיימתי את ג'מבה שלי, אבל הוא אמר לי שאני חייב להשאיר עוד לילה אחד בחצר כדי שכלי הנגינה, שזה עתה נולד, יספוג את האוירה של המקום. "הלילה תחלום על התוף שלך", אמר, "ומחר בבוקר טבול בגנגס לפני שאתה בא לקחת אותו. ואז תראה ש –

    Same dream same sound
    "

  22. מאת לימור ליברמן:

    אייל הי,

    לגבי בסיפור שלך על ג'סי ראם…

    אמנם לא הייתי בהודו,אבל שסיפרתי על הסיפור בזה לאנשים שמכירים את התרבות בהודו…
    נראה לי שהוא אמר "ג'אי שרי ראם"(jay shri ram) ולא ג'סי ראם.
    שהמשמעות זה הלל לכבוד ראם (ו-ראם זו התגלות אלוהית)

    לימור.

  23. הי לימור
    את התגובה שלך (המפורסמת למעלה) שלחת לי במייל, אך באישורך פרסמתי אותה גם כאן. נראת לי תגובה לגמרי במקום והייתי שמח להתייחס אליה גם כאן בטור!!!

    אז ככה, יש מצב לגמרי!!!!!!!!!!! וגם נשמע לי מאוד הגיוני מה שאת אומרת! אסור לשכוח שהאיש צעק עלי במבטא הודי כבד. לאוזני הישראליות זה נשמע כמו ג'סי ראם, ולא ג'אי סרי ראם….
    אם תנסי לצעוק בקול רם וברצף את המילים ג'אי סרי ראם, ג'אי סרי ראם, ג'אי סרי ראם… תראי שיוצא לך ג'סי ראם :-) :-) :-)
    פשוט גדול!!! איזה טויסט מעולה הבאת פה לסיפור.
    עכשיו אני יודע סוף סוף מה משמעות הג'סי ראם הזה. כלומר ג'אי סרי ראם :-)
    תודה לך!!!
    עכשיו יש לי עוד סיפור לספר…!

    שוב תודה
    אייל
    :-)

  24. מאת בום:

    שוב תודה
    שהחזרת אותי לשם
    אני קורא את המילים וריח המדורה ,הצא'י ושרף עץ שישם עולה באפי
    צמרמורות,זוכר איך קלטתי למה אני שם כבר חודשיים בשנייה ששאלת אותי אם אני קולט
    שאנחנו יושבים במחיצת איש מואר
    זוכר את

  25. מאת אייל:

    נשלח בטעות…..הנה ההמשך

    …..זוכר את 'ווס' מתנגנים בעליזות אפריקאית מזוג הספיקרים הקטן
    את הסיפורים על המרפסת את הארוחות השקשוקה המפורסמות
    את הטיולים עם מוקש בריקשה ,את ילד הירח
    את העובדה שגילית לי מה שתמיד ידעתי-לימים יש ריח :)
    את הניצוץ בעיניו של מוקש שהענקת לו את כלי העבודה שהבאת איתך
    זוכר גם כמה אהבה היתה בי לאשה הכי מיוחדת שהכרתי ואהבת חיי שכבר לא איתי
    אבל רישיקש ומוקש ישארו תמיד הזכר לכמה שלווה ואהבה ואור יכולים להיות מציאותיים ולעטוף אותך
    שם גיליתי בפעם הראשונה שאלו לא רק מילים
    כל זה הציף אותי (ואת העיניים)כרגע
    ואני בטוח שאם יערה היתה קוראת את השורות האלו היא היתה מתרגשת לא פחות
    אז תודה שוב שהחזרת אותי לחודשיים בחיי בהם ידעתי באמת אושר ושלווה מה הם.
    בום!

  26. אייל איש הבום היקר והאהוב!
    איך ריגשת אותי עכשיו, יא אללה שלך, כולי עם עור ברווז פה. איזו עוצמה יש למילים שלך. כמו חצים ישר לתוך הלב. חצים של אהבה, של נתינה, של פירגון, של אדם מודע ופתוח. אין לי ספק שאתה הולך לחזור מאיטליה ולפתוח פה קליניקה שאנשים (ובעלי חיים) יעמדו בתור אליה. בדיפלומה שלך כתוב "ווטרינר", אבל כל מי שיפגוש אותך יגלה מהר מאוד שמדובר בווטרינר עם נשמה! נשמה בגודל אוקיינוס! אתה איש נדיר ומיוחד כל כך.
    יא אלוהים, איך בא לי עכשיו על השקשוקה שלך!!! מתי חוזרים לאיזה סשן טוב אצל מוקש???????? מתי????????
    אני אוהב אותך בן אדם. חזק!!!
    תודה.

כתיבת תגובה


כל הזכויות שמורות לאייל עמית