(46) הטור של אייל עמית: יוגי לודג'

מספר הצפיות בטור:5079

לטורים קודמים | לעמוד הראשי | הרשם כחבר! | למוזה הוצאה לאור | לספרים של אייל

בחוף הים, בשוק הפישפשים, בקניון, בסופר, במדרחוב, בבמות של יום העצמאות, בעיר האוהלים של בבומבמלה – מתי פעם אחרונה הלכתם לאיבוד? נסו רגע להתחבר לתחושה של ילד בן ארבע וחצי שאמא ואבא שלו פתאום נעלמים. הוא מסתכל ימינה, הוא מסתכל שמאלה, שוב מסתכל, שוב בודק, מגרד את הראש, כלום!!! הוא לבד. הוא לא מכיר נפש חיה. מעליו עשרות, מאות, מליונים של אנשים זרים, כולם גדולים, כולם ענקיים, כולם מפחידים, עם אף גדול, עם אזניים גדולות, עם שיניים חדות, מפלצות, מאה מטר לפחות, וכולם הולכים מהר, עם תיקים על הגב, עם שקיות בידיים. עכשיו שחררו רגע את הילד ונסו להתחבר לתחושות של ההורים שלו. אותם הורים שהילד שלהם נעלם! איננו! בלעה אותו האדמה! לא נעים. לא נעים בכלל.

אל העיר וורנאסי, השוכנת על גדת נהר הגנגס, הגענו לקראת סוף הטיול שלנו בהודו. כמו זוג מטיילים מנוסים וותיקים, נפרדנו לשלום מכל ההודים החביבים שארחו לנו חברה בנסיעת הלילה הארוכה. אצל ההודים הקרח נשבר מהר מאוד. שלושת שאלות המחץ  של-"וויץ' קאנטרי?", "וואט איז יור ניים?" ו- "וואט איז יור אוקיופיישן?" תמיד עושות את העבודה. אנחנו עונים על השאלות וחוזרים על התשובות בכל פעם שמצטרף הודי נוסף לקרון ששואל את אותן שאלות בפעם המיליון ובאותו סדר בדיוק. ההודים שכבר שמעו את התשובות לשאלות דקה קודם, מהנהנים רק בראשם וסורקים שוב את גופנו מכף רגל ועד ראש כאילו נחתנו מהירח. חייזרים, לא חייזרים, צלחת טאלי חריפה אסלית נשלחת אלינו באהבה רבה מאיזו מאמא הודית חייכנית. האופציה לסרב אינה קיימת. גם אם הלשון שלך עולה בלהבות – אתה מסיים את הצלחת. עם מאמא הודית לא מתעסקים.

אז אמרנו יפה שלום, חיבוקים נשיקות, תיקים על הגב ויצאנו מהרכבת. מאות אם לא אלפי קבצנים נטולי בית קידמו את פנינו כבר בתחנה, זרוקים כמו קליפות בננה, דחוסים כמו סרדינים על רצפת הבטון, יושבים בין הבירכיים, מתהלכים כמו סהרורים. אנחנו מחפשים את הדרך החוצה. עשרות קטועי גפיים, ערומים, שלדים של ממש, מבקשים מאיתנו נדבות. מראות זוועה שקשה לתאר במילים. משפחות שלמות, חמולות, חבורות חבורות של מצורעים – לרובם מבט של מוות בעיניים.

אללה איסטור, לאן הגענו?! שנינו בהלם, מסתכלים זה על זו ולא מסוגלים להוציא מילה מהפה. העיניים שלנו כבר אומרות הכל. חברים סיפרו לנו שוורנאסי אינה קלה לעיכול וכבר ראינו ופגשנו קבצנים וחסרי בית בהודו, אבל ריכוז עצבני שכזה… מסה כזו של סבל ומיסכנות- זה כבר באמת היה מוגזם.

איך שיצאנו מהתחנה עצרנו ריקשה וביקשנו שיקח אותנו ליוגי-לודג' בעיר העתיקה. חברים מהארץ שהגיעו לוורנאסי כמה ימים לפנינו שמרו לנו שם חדר. כבר לא יכולנו לחכות למפגש המרגש.

"נו פרובלם," מחייך אלינו נהג הריקשה, עושה עם הראש ומסמן לנו לעלות. אנחנו מסכמים איתו על מחיר, מעמיסים את התיקים ויוצאים לדרך.

באופן מפתיע הנסיעה לא לקחה זמן רב. בקושי יצא לנו להחליף מילה והנהג מבקש מאיתנו לרדת. אם היינו יודעים שהעיר העתיקה כ"כ קרובה לתחנת הרכבת, היינו הולכים ברגל.

אנחנו מעמיסים את התיקים והולכים אחריו. חם, לח, התיקים כבדים קורעים לנו את הגב.

"יוגי לודג'!" מחייך אלינו הנהג ומסמן לנו על השלט. אנחנו אומרים תודה, משלמים לו ונכנסים. הנהג נכנס איתנו. ממתין לעמלה המגיעה לו מבעל העסק.

המלון מגעיל. לא סתם מגעיל –  מסריח, דוחה, מטונף ומגעיל. אנחנו לא מבינים איך החברים שלנו בחרו כזה מקום מג'וייף. באמת מג'וייף. זה לא שאנחנו מפונקים. בכלל לא. כבר ישנו במקומות מג'וייפים, אבל יש מג'וייף ויש מג'וייף. מג'וייף כזה זה כבר סכנה לבריאות. הפקיד מגיע וישר נותן לנו מפתח לחדר. אנחנו שואלים אותו על החברים שלנו. הוא עושה עם הראש ומתחיל לעלות במדרגות. אנחנו הולכים אחריו. עוד קומה ועוד קומה והתיקים כבדים, קורעים לנו את הכתפיים. הוא פותח לנו חדר בקומה הרביעית. עושה רושם שאין נפש חיה בבניין. הכל שומם, מוזנח ועלוב. אנחנו שואלים אותו שוב על החברים שלנו, הוא אומר שהם לא פה.

"אז למה לא אמרת קודם???" אנחנו מתעצבנים ומבלי לבזבז אנרגיות נוספות אוספים את עצמנו ויורדים חזרה למטה.

"וור איז יוגי לודג'? אנחנו שואלים את הפקיד התחמן.

"דיס איז יוגי לודג'!" הוא לוקח אותנו החוצה ומראה לנו שוב את השלט. אני מסתכל טוב וקולט שכתוב עליו "ניו יוגי לודג'".

אנחנו אומרים תודה, הולכים חזרה לריקשה ומעמיסים את התיקים. "פליז טייק אס טו דה ריל יוגי לודג,'" אנחנו מבקשים מהנהג ושולחים אליו מבט רציני שאין להתבלבל בו.

"נו פרובלם," הוא מחייך ומתחיל לדווש. שוב עוצרים, שוב יורדים, שוב תיקים, שוב יוגי לודג', שוב חארטה. על השלט כתוב "גאנגה יוגי לודג'". אנחנו קולטים שיש פה איזה קטע. כולם רוצים להיות יוגי לודג' וכולם רוצים לגנוב את השם. הנהג לוקח אותנו לעוד מלון. הפעם "דה ריל יוגי לודג'", אח"כ גם נכנסנו ל-"אולד יוגי לודג'".

אם לא היינו עייפים, רעבים, גמורים, עצבניים, אז אולי כל הסיטואציה הייתה מצחיקה אותנו, אבל אחרי לילה חצי לבן ברכבת, וולקאם מטלטל בתחנת רכבת, ארבעה מלונות עם אותו שם ונהג ריקשה תחמן שמתזז אותנו בכל וורנאסי עם חמש מאות קילו על הגב, פשוט נשברנו. בשלב הזה, עם כל האהבה שלנו להודו, התחשק לנו פשוט לתפוס אותו בגרון ולחנוק אותו. הרי הבן אדם יודע טוב מאוד לאיזה מלון אנחנו רוצים להגיע, אבל מה שעניין אותו זה העמלה שלו.

אמרנו לו יפה שלום ותודה ולקחנו את התיקים. התחלנו לשאול אנשים ברחוב, מוכרים בחנויות. כל אחד שולח אותנו לכיוון אחר. יש בעיר מלא יוגי לודג'ים מזוייפים.

"האאאאאאאא, איי נו וור איט איז," נהג הריקשה "נזכר" פתאום ומסמן לנו מרחוק לבוא אחריו. הוא לא יוותר על העמלה שלו בקלות כזאת. אנחנו מתעלמים. "איטס אין דה אולד סיטי!!!" הוא צועק ומחכה לתגובה. שנינו בהלם. כל הזמן הזה היינו בטוחים שאנחנו כבר ב"אולד סיטי". אם מקודם רצינו לחנוק אותו, עכשיו כבר חשבנו על סירוס.

כנראה שהיינו ממש עייפים. איכשהו הוא הצליח לשכנע אותנו לבוא איתו. שוב מעמיסים, שוב נוסעים והפעם לעיר העתיקה באמת. בדרך אפילו עברנו מחסום משטרתי. הכניסה מותרת רק לריקשות ואופניים. בחיים שלי לא עמדתי בפקק של אופניים. מליוני זוגות אופניים, מליוני ריקשות ופרות עם קרניים שהולכות לאן שבא להן. תוהו ובוהו, כאוס מוחלט. אין ספק, הגענו אל העיר העתיקה.

"אוקיי…" מסמן לנו נהג הריקשה שהגענו. אנחנו לא רואים שום מלון. הוא מסביר לנו שאי אפשר להכנס עם הריקשה לסמטאות העיר העתיקה. בסמטאות אפשר ללכת רק ברגל.

"איטס פאר?" שואלת ענת, גמורה מעייפות, אין לה כוח יותר לסחוב את התיק. שנינו גמורים.

"נוט פאר. מייבי וואן מינט," עונה הנהג ועושה עם הראש. אנחנו כבר מבינים מה המשמעות של זה. מינימום עשר דקות, אם לא רבע שעה.

"אני אלך איתו," מציעה ענת. "אתה תשאר כאן ותשמור על התיקים. חבל שנסחב איתם שוב. אני אלך ואבדוק את המקום. נחזור צ'יק צ'אק. עוד לא הספקתי לענות, ענת והנהג נבלעו בסמטאות.

אני יושב בריקשה כמו איזה תייר דביל, מסתכל סביב, בוחן את המקום שהגענו אליו. וואוו, מאוד מיוחד כאן, ממש יפה. פעם ראשונה שיש לי הזדמנות לעצור לשנייה, לנשום, לקלוט מה קורה. שיירה של עשרות באבות חוצה אותי. באבות הארד-קור כאלה, של הקומבמלה, ערומים עם אפר לבן על הגוף. אני מסתכל על השעון, עברו עשר דקות. אני לא מתפלא. גם אם יעברו עשרים דקות זה לא יפתיע אותי. עשרים דקות אכן עוברות, וגם שלושים. אני מתחיל קצת לדאוג אך משתדל להשאר רגוע. בינתים בוחן את העוברים והשבים. האנרגיות כאן שונות לגמרי. אני עוד לא מבין איפה אני, אבל כבר מתחיל לקלוט שהגענו למקום עם סיבוב רציני. ארבעים דקות עוברות. אני יורד מהריקשה ומתחיל ללכת מסביבה בעצבנות. פתאום נופל לי האסימון, איפה ענת, כבר ארבעים דקות היא לא פה, איך בכלל נתתי לה ללכת עם הנהג הזה שתחמן אותנו כל הזמן ואלוהים יודע לאן הוא לקח אותה עכשיו, אם בכלל הוא לקח אותה לראות מלון. חמישים דקות חלפו. איזה מלון בראש שלי??!!?!? הבן אדם חטף אותה!!! איזה דפוק אני!!! איך נתתי לזה לקרות??? מה אני עושה עכשיו??? עברה שעה!!! אני יוצא מדעתי. אני לא יודע מה לעשות. שעה זה כבר מוגזם. אני מנסה להירגע. זה בלתי אפשרי. ענת נעלמה. אני פה תקוע עם התיקים שלנו. ברור לי שאם אני עוזב אותם, הם נעלמים תוך שניה. כוס אומו התיקים, מה אכפת לי מהתיקים, איפה ענת???? איפה אני בכלל מתחיל לחפש אותה בסמטאות האינסופיות האלה. אף אחד פה לא מכיר אותה, אין לי מושג איפה אני. מה אני עושה עכשיו??? מה אני עושה קיבינמאט??? שעה ורבע חולפים, אני בסרט של החיים, בועט בריקשה, בראש שלי מתרוצצות מחשבות איומות. אני מחליט לצאת לדרך ולחפש אותה. אני עוצר. מה יקרה אם אם לא אמצא אותה? מה יקרה אם היא תחזור לפה ותראה שנעלמתי? איפה היא תמצא אותי? ואיך אדע לאן לחזור? אני חוזר לריקשה, שוב יוצא לסמטה, שוב חוזר לריקשה. שעה וחצי וענת עדיין לא כאן. אני מפסיק לנשום. איזה אדיוט אני!!! איזה אדיוט!!! מטומטם!!! מה עשיתי????

פתאום ענת יוצאת מהסמטה. היא הולכת מהר. אני דופק אליה ריצה. הפנים שלה לבנות כמו סיד. בחיים שלי לא ראיתי אותה כה חיוורת. אני תופס אותה חזק, העיניים שלה צורחות אלי. היא מנסה ולא מצליחה לדבר. היא בהלם מוחלט.

"מה קרה??????? איפה הייתם???????? מה קרה????????" אני שואל בפאניקה, לא מאמין שהיא כאן.

"גופות!!!!" היא עונה לי ונחנקת.

"מה גופות???" אני תופס לה את הראש ומסתכל לה לתוך העיניים.

"גופות בכל מקום… יש פה גופות ברחובות!!!" ומתפרצת בבכי מטורף. "אני רוצה לעוף מפה עכשיו… אתה לא יודע מה ראיתי… אתה לא יודע מה קורה שם… הוא לקח אותי לסמטאות עם גופות… יש פה מלא גופות… הלכנו מעל גופות!!!! אנשים גוססים פה!!!"

עד כמה שישמע מוזר, מאוד הרגיע אותי לשמוע את מה שהיה לה להגיד. בראש שלי רצו דברים נוראיים פי מליון. חיבקתי אותה חזק והודתי לאלוהים. לאט לאט חזר לה הצבע לפנים. נהג הריקשה רק עמד והסתכל. לא ממש מבין על מה כל הרעש והמהומה. הוא נולד כאן. הוא חי כאן, אוכל ונושם כל החיים סביב פולחן המתים הזה. בשבילו גופה מוטלת ברחוב זה כמו שלולית פיפי של פרה. הופ, דילוג מעליה ונגמר הסיפור.

"אין לו מושג איפה המלון הזה. הוא סתם לקח אותי לאלף מקומות אחרים. אתה לא מאמין איפה הייתי. מה אנחנו עושים במקום הזה בכלל. אני רוצה ללכת מפה עכשיו!!!!"

"אבל מה עם צפי, מה עם נועה ואורן? קבענו להפגש ביוגי לודג'. לאן את רוצה ללכת?"

"לא אכפת לי. רחוק מכאן. אני לא נשארת פה."

הפעם לא אמרנו תודה וגם לא אמרנו שלום. פשוט סובבנו לנהג הריקשה את הגב והלכנו. לא יודעים לאן. פשוט הולכים. תודה לאל שנינו בריאים ושלמים. עייפים, מבוהלים, קצת שרוטים אבל שלמים.

"תגיד ילד," ענת עוצרת פתאום איזה ילד קטן בסמטה מפוצצת פרות, "אתה יודע במקרה איפה היוגי לודג'?"

"בטח!" הוא מחייך אלינו ומסמן לנו לבוא אחריו. אני לא מבין מה נפל עליה. לפני שניה רצתה לעוף מהמקום הזה, מספרת לי על גופות, גופות, גופות, ופתאום הולכת אחרי איזה ילד קטן. עשרים שניות על השעון ואנחנו בפתח היוגי לודג'.

צפי, נועה ואורן קופצות עלינו בחיבוקים ונשיקות. "איזו מדהימה וורנאסי, הא?" הן שואלות בחיוך, קולטות שאנחנו בסרט של החיים.

סוף טוב, הכל טוב.

ודרך אגב, ווראנסי באמת מדהימה. על כך בטור נפרד.

 

******

נועה צפי ואורן שמחות מאוד לראותנו. אנחנו שמחים יותר.

 


שמרו למקרה הצורך. מפת ההגעה ליוגי לודג' מתחנת הרכבת. שימו לב להערה המצורפת בתחתית המפה!!!

****

 

ובמעבר חד, רוצה אני לשאת כאן תפילה לשלומו של הילד שהלך לאיבוד לפני יותר משלוש שנים ולשמו למעשה נכתב טור זה. מחזק את ידם של הוריו האמיצים וכמו מדינה שלמה מתפלל לשובו הביתה בריא ושלם.

אמן. אמן. אמן!

http://news.walla.co.il/?w=/1/1582785

 

****

 

 

 

לטורים קודמים | לעמוד הראשי | הרשם כחבר! | למוזה הוצאה לאור | לספרים של אייל

Comments

מספר התגובות

Powered by Facebook Comments

תגים: , ,

25 תגובות לפוסט "(46) הטור של אייל עמית: יוגי לודג'"

  1. מאת נגה:

    אייל כמו תמיד אתה כותב נהדר! הרגשתי שאני שם!
    הזכרתי לי חוויות כל כך דומות מהודו, כל הרגשות המעורבים עולים עכשיו – מצד אחד חיוך, מצד שני נזכרתי בגופות בצידי הדרך…צמרמורת, זעזוע, שוק

    תודה על טור נפלא!

  2. מאת שלומית רוסו:

    איל מתוק, ריתקת אותי עם הסיפור הזה. ממש יכולתי לדמיין את הפנים של ענת כשחזרה מהסיבוב בעיר העתיקה. בקיצור כרגיל כף לקרוא את הסיפורים שלך. יישר כח.

  3. מאת שלומי:

    מאיפה החזרת אותנו לורנאסי עכשיו.
    בנארס של הטוב, הרע, המכוער, וגם ההזוי והבלתי-יאומן.
    איזה טור אליפות אייל, נתת בראש, פול פאוור!

  4. מאת עדי:

    וואו אייל איזה טור איזה סיפור איזו קבלת פנים לעיר הכי מטורפת והזויה בעולם. מתה על וורנסי
    אמן אמן ואמן שגלעד שליט יחזור כבר הביתה בריא ושלם מהפה שלך לאלוהים א-מ-ן !!!!!!!!

  5. מאת בינה:

    אוי, איילי, תודה על טיול שלעולם לא אטייל ממש, בטח לא אחרי הסיפור הזה. תודה לענת הגיבורה שנראית בתמונה נפלא אחרי הסיוט ואני, שמחכה לספר.

  6. מאת גילת:

    אייל היקר והמוכשר,
    תודה רבה על הטור. נהניתי לקרוא והרגשתי כאילו זה עתה חזרת משם וכאילו אלה רשמים טריים של המוח ושל הלב. נכנסתי לאתר שלך וקראתי עוד קצת עליך ועל האני מאמין שלך וחשתי בת-מזל שהכרנו אותך ואת ענת, את אביב המקסימה ואת מעיין המתוק.
    באהבה, גילת

  7. מאת tibizi:

    בא לי הודו
    בא לי גנגס
    בא לי רכבת
    בא לי טאלי
    בא לי קבצנים
    בא לי מתים
    בא לי חיים
    בא לי ווראנסי
    בא לי ריקשה
    בא לי אופניים
    בא לי פרה
    בא לי חזיר
    בא לי יוגי גסט האוס
    בא לי 'נו פרובלם'
    בא לי 'וויצ' קאונטרי?'
    בא לי המון
    בא לי לבד
    בא לי צלול
    בא לי מסטול
    בא לי טיול
    בא לי חו"ל
    בא לי לעוף
    בא לי למות.

    מכל הלב!

  8. מאת מורן:

    ((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((-:

    טעם של געגוע ישן…..

  9. מאת רני:

    אייל, וואהו !!! שמעתי את הקול שלך בום בום בום באוזניים שלי בזמן שקראתי את הסיפור הקיצבי והיפיפה הזה. צריך רגע לנשום…
    ממש לא מזמן שמענו סיפורים וחוויות ותמונות מטיול של חברה בהודו , אבל לרגע, הסיפור שלך, זה הכי קרוב שהייתי בהודו.
    כבר כשהיכרנו, ורד הבטיחה לי שתיקח אותי למזרח אז בהתכוונות אנחנו בדרך לשם. One day. חג שמח.

  10. מאת דנית:

    אייל! מותק! אתה כותב כל כך אמיתי אני ממש חוויתי את זה דרך המילים ולא הייתי בהודו!
    ונראה לי שגם לא ממש בא לי גם עכשיו
    חיבוקים

  11. מאת ליזה:

    וואו אני קוראת מושבעת ואף פעם לא הגבתי עד עכשיו אבל כל כך הזרמת את החוויה הזאת בורידים, ובסוף גלעד שליט! איזה כישרון! לקחת אותנו הכי רחוק ומנקה את הראש מכאן, ולהכניס ללב את שליט כלכך כואב. ורנסי,עזה, סימטאות של זוהמה ובסוף הוא עדיין שם הבחור איזה אומלל!
    הלוואי שיחזור כבר, די עם הפוליטיקה הבילתי נגמרת הזאת!

  12. מאת יניב:

    תענוג אחוני!! אחלה סיפור,הייתי שוב בורנסי בדקות האחרונות,עוד !! עוד !!

  13. מאת טלי ט:

    אין אין, יא אלוף העולם שכמוך!!! איזה טור, אין כמוך אייל עמית, אני עוד כולי בתוך הסיפור שלך.
    אלוהים נתן לך מתנה כזאת גדולה. אני עוד לא לגמרי משוכנעת שאתה מבין את גודלה. דע לך שהקול שלך נשמע רחוק. הרבה יותר רחוק ממה שאתה יכול לדמיין. וברוך השם, דמיון לא חסר לך.
    מצטרפת לתפילתך למען גלעד שליט. מי יתן ונזכה לראותו בבית בריא ושלם בנס חנוכה הקרוב.
    אגב, מצטערת שלא יצא לי להגיב אף פעם. רק שתדע שאני קוראת אותך מהטור הראשון במושבה חופשית. אשתדל להגיב יותר.
    אהבה
    טלי

  14. מאת גיא:

    אחד הסיפורים הכי הזויים ששמעתי בחיים!!!!!

    ואם כבר שלומי (מה קורה גבר?) הזכיר פווול פוואר אז הנה אימרה של עוד איש אגדי שאולי יום אחד תענג אותנו באיזה סיפור או שניים מהחצר שלו:
    !!!!!!! slowly slowly full power soon coming

    צריך להתאושש עכשיו………

  15. נגה –
    "רגשות מעורבים" – אני חושב שאין דרך טובה יותר לתאר את הודו ובייחוד את ווראנסי. זה מדהים כמה קשה לתאר את המקום הזה במילה אחת. אפילו במשפט. "רגשות מעורבים" בהחלט יכול לתת מענה קצר וממצה. חשוב לזכור כי גם החוויות ה"קשות" וה-"לא נעימות", עשויות להתגלות בהמשך כאירועים מעצבי חיים. ווראנסי עבורי לפחות, היא אחד מהמקומות הכי חזקים והכי מזוקקים שיש. המקום הזה סידר לי הרבה דברים בראש. כל תפיסת העולם שלי לגבי המוות והחיים השתנתה במקום הזה. הגעתי לשם זמן קצר אחרי מותו של אבי. לא סתם בחרתי לפתוח את כושי בלאנטיס עם המקום הזה.

    שלומית רוסו –
    כן, את מכירה את ענת טוב. תארי לך אותה לבנה כמו סיד. כמו סיד!!! בחיים שלי לא ראיתי בן אדם חיוור כ"כ. מפחיד. חבל שלא היה עלי איזה "רסקיו" או תכשיר הומיאופאתי אחר :-)

    שלומי –
    כמו כל תושבי המדינה, גם אני צפיתי בשידור הקלטת של גלעד. הוא קם מהכסא, עשה כמה צעדים קדימה, חזר לאחור, התיישב והישיר מבט אל המצלמה. באותם רגעים היה לי ברור על מה יהיה הטור.

    בינה –
    כן, תיארתי לעצמי שלווראנסי לא תגיעי. אבל מי יודע, אולי עוד אצליח יום אחד לשכנע אתכם לקנות כרטיס ולעשות בומבה של טיול בהודו. עכשיו שאני חושב על זה, אולי תארגני את כל בנות אופק לאיזה טיול העצמה נשי בהודו. סבתא, בת ונכדה בהודו. יכול לצאת מזה אחלה ספר, בינה'לה! אני מכיר מו"ל נחמד. תחשבי על זה הא?

    גילת!!! –
    איזה כיף שאת פה!!! תודה על התגובה החמה והאוהבת. גם אנחנו ברי מזל שהכרנו אתכם. אנחנו צריכים להודות להנס ואילנה על ההפנינג שארגנו אחרי השריפה במתחם הידית. בלעדיהם, לא בטוח שהיינו נפגשים. אז הנס ואילנה, אם גם אתם קוראים את הטור הזה, תודה!!!

    טיביזי –
    ואתה יודע מה בא לי עכשיו? בא לי לתת ך' כזאת נשיקה. מצלצלת. כמו הפעמונים של האשרמים בוורנסי!
    תודה אחי. ריגשת מאוד! צריך לנסות פעם להלחין את מה שכתבת…

    מורן –
    וואללה, לא ידעתי שהיית בוורנסי. באיזו שנה היית?

    רני –
    תנשום אח שלי, תנשום! בום בום בום… אתה כבר יכול ממש לשמוע אותי מספר את זה הא? עזוב אותך מסיפורים, קנו את הילדים וסעו. כמו שאני מכיר אותך, אתם לא חוזרים הביתה!

    דנית –
    לא מותק, אל תגידי כזה דבר. הודו מדהימה!!!! ואת מאוד רוצה לבקר בה!!!! נכון, יש סיפורים קשים ואפילו הוצאתי שני ספרים כאלה לאור ("איפה אתה" / עמי סמולרצ'יק – סיפור על שיגעון בהודו המסתיים בחילוץ, "שבוי בקסמה" / גילי חסקין – סיפורו של מדריך הטיולים שנעצר וישב בכלא בגלל כדור רובה שמצאו לו בתיק). אז כן, להודו פנים רבות. זה לא צריך להפחיד אותך. רוצה שאזכיר לך באיזו מדינה הזויה, חולת נפש, מטורפת, פסיכית וחולנית את חיה? תחסכי כמה ג'ובות וסעי. עזבי אותך משטויות. כמו רני, גם את לא תרצי לחזור!

    ליזה!!!!!!!!!!1
    אני לא מאמין!!!!! איזה כיף ששברת את מחסום השתיקה הזה. סוף סוף!!! נשבע לך, אני נכנס עכשיו לאוטו עוצר בדקלים דופק לך על הדלת ומדביק לך כזאת נשיקה. אנחנו כל כך מתגעגעים. מדהימה שכמותך, תודהההההההההההההההההההההההההה
    להכניס את שליט ללב – הייתה בדיוק מטרת הטור. שמח שהמסר עבר.

    טלי ט –
    תודה רבה, קצת נסחפת, אבל סבבה, תודה על המחמאה. שמח שאת עוקבת אחר הטור (עוד ממושבה חופשית!!!) ושמח עוד יותר שהחלטת גם את לשבור את מחסום השתיקה ולהגיב. תענוג!
    נס חנוכה וגלעד שליט בריא ושלם בבית נשמע מעולה. הלוואי!!! מהפה שלך לאלוהים! אמן!

  16. גיא –
    וואי לייק דיס????
    על האיש האגדי הזה כתבתי גם כתבתי! אפילו פרסמתי תמונה שלו. ראה טור (2): לכל אחד יש תכלית http://blog.muzza.co.il/?p=6

    קטעים, לא סיפרתי לך אף פעם את סיפור וורנאסי הזה. אתה בשוק הא? תאר לך מה ההורים של ענת מרגישים עכשיו ( גם הם שומעים את הסיפור הזה פעם ראשונה :-) )

  17. מאת Tal Kupferschmied from Vietnam:

    Dear my Dear,From halong bay the most beutiful bay in the world we sent you all hugs and kisses. your Varanasi stotry is very autentic to our GREAT GREAT trip in north vietnam – – tough life to ethnic minority peoples that harvesting huge rice field BUT always happy and with hope…. looking on their faces and daily life make you put everything in your life in proportion… dash to Anati, Mayan and Avivivush, Really miss you all !!! We are in our way tp Saygon and than to Makong Delta with lovely peoples and floating markets. Neshikot

  18. מאת נירית:

    סיטואציה נוראית. חוסר אונים. לא מקנאה בך. וענת… מה עלה בדעתה ללכת לבדה עם ההודי הזה? אני בארץ מפחדת להסתובב לבד במקומות שאני לא מכירה.

  19. מאת יובל:

    אחלה אחלה טור!
    יש מלא סרטים מעולים ביוטיוב על ורנסי
    אפשר להתחיל עם זה :
    http://www.youtube.com/watch?v=0hqhMQgEB1I&feature=related

  20. מאת גיא:

    איזה כיף להיזכר באיש הפלא הזה..
    תגיד לי למה אנחנו לא נוסעים אליו עכשיו ???!

  21. Tal Kupferschmied from Vietnam –
    איזה כיף לקבל תגובה מויאטנם. אלופה שכמותך! תעשו חיים!!!
    האם קיבלת את הסמס שלי על נבל הפה הוויאטנמי???

    יובל –
    אחלה סרטון. בתקופתי אסור היה לצלם בגתות השריפה. איך צילמו את זה?? יש מליון סרטונים ביוטיוב על ווראנסי. אפשר "לטייל" שם שעות. עדיין, זה לא תחליף לסיור רגלי על אמת בסמטאות ווראנסי

    גיא –
    אני יכול לתת רשימה של סיבות טובות למה אנחנו לא נוסעים. מצד שני, אני יכול גם לספק רשימה לא רעה בכלל מדוע אנחנו כן צריכים לנסוע. מזכיר קצת את ההתלבטות לגבי סיני… :-(

  22. מאת adi halperin:

    עדכון אחרון מורנאסי (לפני שלושה שבועות)- כלום לא השתנה בורנאסי מאז שנכתב הטור.. ההודים אותם הודים.. וורנאסי אותה ורנאסי
    ט-י-ר-ו-ף!!!

    אנסה לצרף את התמונה של הספר שלך בחנות הבדים בורנאסי…
    נשיקות
    עדי

  23. הי עדי –
    משמח אותי לדעת שוורנאסי לא השתנתה. בפעם האחרונה שביקרתי בדלהי חשכו עיניי – בכל פינת רחוב סניף מקדונלדס מפואר. רק בקונט-פלייס ספרתי עשרה סניפים!!!
    השם ישמור – מקדונלדס בווראנסי… קניונים על הגנגס… קזינו בגתות השרפה… אין אינדיאה אבריטינג איז פוסיבול! :-)
    שלחי את התמונה!!!! ממתין בכליון עיניים.
    נשיקות

  24. מאת עדי:

    התמונה צולמה לפני בערך שלושה שבועות.. באחת מחנויות הבדים של ורנאסי
    SILK, DO YOU WANT A REAL SILK? COME I WILL SHOW YOU MY SHOP… NO NEED TO BUY JUST LOOK!!!

    ובתוך הספר יש המלצה של אחת הקוראות, שמיועדת לבעל החנות.. היא כותבת שאם נמאס לו לשמוע סיפורים שהישראלים מספרים לו בע"פ, היא משאירה לו ספר שיוכל לקרוא את הסיפורים

    אני בכל אופן התרגשתי עד מאוד.. קצת צעקתי מאושר וישר הוצאתי את המצלמה!

    נשיקות ויום טוב

  25. עדידוש!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
    אני עם דמעות בעיניים. את לא מבינה מה התמונת האלה עושות לי.
    הפכת אותי לגמרי עכשיו. צבע בכחול… בווראנסי… יא אללה… איזה מטורף!!!! איזה כיף!!!!!!!
    :-)
    במסגרת פרויקט "מטיילים מצטלמים" מגיע לך ספר מתנה. תרשמי לי מה בא לך ואני שולח לך מיד. כל הפרטים פה:
    http://www.muzza.co.il/Default.aspx?tabid=151

    שולח לך מיליון נשיקות וטונות של אהבה.
    שיחקת אותה שחבל!!!!

כתיבת תגובה


כל הזכויות שמורות לאייל עמית