(39) הטור של אייל עמית: וואט איז דאט?

מספר הצפיות בטור:5288

לטורים קודמים | לעמוד הראשי | הרשם כחבר! | למוזה הוצאה לאור | לספרים של אייל

 

"מה זה? פרטאץ'! זה מה שאתה! תסתכל. זה עקום לגמרי! תן ת'מסטרינה. ככה עושים את זה – מלמטה למעלה, כל הדרך, אתה מסתכל? בלי לעצור, שיהיה ישר, שיהיה חלק. טיח עקום זו טרגדיה גדולה! עכשיו נסה עוד פעם. שיהיה ישר!"

"אבל סבא…"

"שום אבל! פרטאץ! קדימה, אני מסתכל!"

סבא שלי… סבא שלי לא היה איש קל. עקשן כזה, פדנט, פרפקציוניסט, מזל שור אבל על אמת. הר אדם, סוס עבודה, שווארצנגר, כפות ידיים של כארים עבדול ג'אבר, אצבעות בעובי נקנקיית מיס לוסי. זן נדיר, זן נכחד, ציוני שבנה את המדינה בשתי ידיו, עם טוריה, עם מקוש, עם אזמל ופטיש, חפר בורות ביוב, התקין סיפונים מעופרת, בנה בתים מסיליקטים,

"נו, מה אתה אומר? יצא יפה? מספיק ישר?" אני שואל בהיסוס.

"יופי. אנחנו צריכים להתחיל להזדרז. צריך לשטוף את כל הכלים. בקרוב מחשיך. צריך ללכת כבר לישון."

"מה לישון, סבא, איזה לישון? קבעתי הערב עם חברים. אני יוצא הערב."

" אבל לילה!!! זה חושך כבר! לאן אתה הולך בשעה כזאת???"

"למסיבה, סבא."

"איזו מסיבה?"

"מסיבה, סבא. מסיבת ריקודים. מגיעים לשם מלא אנשים."

"אני לא מבין. מה יש לך לחפש במקום כזה. זה פושעים. זה פושעים שם כולם!"

"זה לא פושעים סבא. אין שם אף פושע."

"פושעים אני אומר לך! זה קרימינלים!"

"סבא, לא כל מי ששותה בירה הוא פושע."

"אתה שותה בירה???"

"לא לא לא, מה פתאום!" אני מנסה להרגיע אותו. ברור לי שזה כבר יותר מדי בשביל אדם שנולד ב-1914, שהעביר את כל ילדותו בביתי יתומים בבולגריה, שראה שתי מלחמות עולם, ששרד את מחנות הכפייה של הנאצים, שעלה לארץ ורוסס כולו בדי-די-טי, שנלחם באנופלס, ששמע בלייב את דוד בן גוריון נואם ברדיו.

"אז איפה המסיבה הזאת?" הוא שואל בכעס מהול באכזבה קשה כאילו נפלתי לסם ונותרו לי עוד חודשיים לחיות."

"בוא סבא. בוא נכנס. באמת כבר מאוחר. כנס אתה להתקלח ראשון ואני אכין לנו ארוחת ערב." ברור היה לי שלשאלות שלו לא יהיה סוף. ברור היה לי גם שלעולם לא היה מצליח להבין מה ההנאה במסיבת טראנס עם מוסיקה ללא מילים וללא אישור משטרתי, בתוך יער, בחושך כמעט מחלט, במחירי מים מופקעים, שעה וחצי נסיעה דרומה.

סבא שלי לא היה סתם סבא. טוב, כל סבא הוא לא 'סתם סבא', אבל סבא שלי באמת היה סבא מיוחד. בניגוד לכל ה"סבאים" שרואים רק בסופי שבוע, בחגים ובשיחות הטלפון של "מה נשמע" ו-"מה שלומך" ו-"איך אתה מרגיש", את סבא שלי ממש הכרתי, את הבן אדם עצמו, את האיש מאחורי ה"סבא".

שש שנים גרנו יחד. שלושה אחים וסבא חולה לב שגדול מאיתנו בשישים שנה. סבא שאסף אותנו לביתו אחרי הגירושין של ההורים, סבא שכבר ביום הראשון שם לנו מסטרינה ביד ולימד אותנו לערבב בטון, לשבור קירות, להשקות יציקות, להניח צנרת, לרצף, לטייח, לסייד, לעשות הכל בעצמנו, בשתי ידיים, לבנות לעצמנו בית, לשקם את ההריסות, לעמוד על הרגליים, ללכת שוב זקופים, גאים, בביטחון, בלי פחד, בלי חשש, בלי לעגל פינות, בלי לעשות לעצמנו וויתורים.

שש שנים חיינו יחד. סבא בתפקיד של אבא. סבא שאין לו שמץ של מושג איך להיות אבא לנערים מתבגרים של תחילת שנות התשעים. סבא שבשבילו מחשב זה קסם של ממש, ערוצי זהב זה עולם תחתון, בירה לבנה זה הרואין, סיגריה זה עבריין ועקבים גבוהים – זונה.

סבא שביקש לתת לנו חיים ועל הדרך קיבל את חייו בחזרה! סבא שכבר התכוון מזמן להזדכות על הציוד, למסור את נשמתו לבורא עולם בהתקף לב, ולפתע פתאום, אל תוך חייו, נכנסים בסערה שלושה נערים מתבגרים המביאים איתם את מעיין הנעורים ובהזרקה ישירה אל תוך הווריד. מוסיקה שמעולם לא שמע, סרטים שמעולם לא ראה, שיחות של שעות בטלפון, חברים, חברות, מפגשים, מסיבות, טעמים, ריחות, צחוקים, מריבות, צעקות, כל מה שלבית שחיים בו יש להציע.

"מה זה? פרטאץ'! זה מה שאתה! תסתכל. זה עקום לגמרי! תן ת'מסטרינה. ככה עושים את זה – מלמטה למעלה, כל הדרך, אתה מסתכל? בלי לעצור, שיהיה ישר, שיהיה חלק. טיח עקום זו טרגדיה גדולה! עכשיו נסה עוד פעם. שיהיה ישר!" הוא אומר לי את אותו משפט יום למחרת, ובפעם המיליון, עם סבלנות אין קץ מראה לי איך מורחים את הטיח ישר. אם יהיה צורך, יראה לי זאת גם למחרת. ולמחרת. ולמחרת. ושוב. ושוב.

עד שיהיה ישר.

עד שאדע לעשות זאת בעצמי.

זה אבא אמיתי!

סרטון ששלחו לי השבוע במייל. 4 דקות. תרגום באנגלית. צפו בו עד הסוף ואל תפספסו אף קטע. אחד הסרטים החזקים שתראו ברשת!

 

 

 

*

 

 

נ.ב. – יש עכשיו מישהו שישמח מאוד לשמוע את קולכם. גם שיחת "מה נשמע", "מה שלומך" ו-"איך אתה מרגיש" תהיה סבבה לגמרי. צלצלו!

 

 

 

 

לטורים קודמים | לעמוד הראשי | הרשם כחבר! | למוזה הוצאה לאור | לספרים של אייל

Comments

מספר התגובות

Powered by Facebook Comments

24 תגובות לפוסט "(39) הטור של אייל עמית: וואט איז דאט?"

  1. מאת טליה:

    מ-ר-ג-ששששששששש

  2. מאת אנה:

    הי אייל,

    טור מרגש ומאוד נוגע ללב, תודה!
    הייתה לך זכות גדולה באמת להכיר את סבא שלך…

    נשיקות וד"ש לכולם!
    אנה

  3. מאת adi:

    אייל
    מקסים, מרגש וכתוב מדהים..
    נשיקות
    עדי

  4. מאת ניר:

    זכות גדולה היא להכיר ככה את הסבא מהדור ההוא – זן נדיר שכבר כמעט ואין היום!!!!
    ולכן אייל אתה שייך ל"זן הנדיר" של תקופתך!!!!
    תודה שגרמת לכולנו להיזכר בסבים שלנו.
    כי מה שהם העבירו לנו לא יעלם אם רק ….נזכור :)

  5. מאת מריאנה:

    אחובתנו לזכור תמיד שהורה הוא ראשית בן אדם מאחורי "תדמית" ההורות זאת זכות להכיר את בני האדם שהם הורינו או סבינו

  6. מאת אילנה:

    אייל היקר,
    מכיוון שהיתה לי הזכות הגדולה להכיר את סבא בתקופה שעברתם יחד אתם אמא וסבא…
    מרגש אותי לקרוא ולהזכר, דמעות זולגות לי ומטשטשות את המסך, אילנה.

  7. מאת גלי:

    סחתין על סבא שלך אייל. נשמע באמת כמו זן נדיר.
    אני תכף מרימה צלצול לסבתא. תודה על התזכורת!
    מקדישה לך פה שיר שאני מאוד אוהבת. אני לא יודעת איך מעלים פה ווידאו. (תוכל לעשות זאת בשבילי? )
    "זן נזיר / קורין אלאל"

    ">

  8. מאת נינו:

    מרגש מאוד. מכיר את סרטון היוטיוב הזה. מדהים הסרטון ומדהים הקישור לטור שלך. סבא שלך היה גאה בך.

  9. מאת שלומי:

    באמא שלך, מה זה הבאת לי עכשיו דמעה ועוד דמעה בעין.
    סבי הפך ז"ל לפני שהכרתי אותו.
    זה ממלא אותי אושר עצום לראות את בני משחק ומאושר עם סבו שלו.

  10. מאת מורן:

    נשמה שאתה
    נוגע בכל פעם מחדש בפנים, עמוק עמוק עמוק…
    בדיוק ניפרדתי מהילדות לכמה ימים, וכמה שזה נכון, כמה סבלנות אין קץ לשאלות יש לנו אליהם וסבתא שלי, שתהייה בריאה, רק פותחת את הפה מעלה לי את כל הטורים לרף האדום….
    אוף… חבל, חבל לי על ההתנהגות שלי כלפיה, כלפי העולם לפעמים.. הלוואי והייתי מצליחה לשנות את זה קצת יותר… הכל שאלה של החלטה אה???
    תודה איליי, לי עלה המחשבה שבטח אתה הולך לספר קצת על השיפוצים…חחח דווקא היה מתאים איזה טור על זה, לא??? חחח
    אוהבת המון, ואנסה לראות את הסרט הזה בדמיוני בפעם הבאה שאהיה אצלה…. אולי לחבק רק קצת יותר….
    נשיקות מלאך ואחלה סופ"ש…

  11. טליה –
    ת-ו-ד-הההההההההה :-)

    אנה –
    ד"ש חזרה לכל החמולה בארה"ב. הבנתי שאת קצת חולה עכשיו? שפעת חזירים/עופות/דגים? מזל שיש לך ווטרינר צמוד בבית. נשיקות. מתגעגעים אליכם מאוד!!!!!!!!!!!

    Adi –
    כיף שאת פה. נשיקות חזרה

    ניר –
    זו באמת זכות גדולה. מעבר להכרת התודה העצומה שאני חש כלפי סבא שלי, לא אוכל לתאר כאן במילים את המתנות לחיים שקיבלתי ולמדתי ממנו.
    כמו שאתה יודע, העולם שאנו חיים בו היום שייך לצעירים. אין בו מקום לזקנים. אדם זקן נתפס כאדם סוג ב'. תראה מה קורה במכוני היופי , הלייזר והפלסטיקה. אף אחד לא רוצה להזדקן. זיקנה זו מחלה. זקנה זה משהו שצריך להחביא ולהתבייש בו. לצערי, זה העולם שבו אנו חיים היום. פעם, היה כבוד לזקן. ידעו להקשיב לחוכמת החיים שלו, לנסיון העשיר שלו. בימי קדם, "צעיר" הייתה מילת גנאי. הזקנים "החכמים" הם אלה שניהלו את העולם. היום, אנחנו מעדיפים לדחוס אותם בבתי אבות וכפרי גמלאים.
    אנני צדיק גדול וללא סיטואצית הגירושין של הורי סביר להניח שלא הייתי מתגלגל לביתו של סבי. רצה הגורל וזכיתי להכיר אותו. אני מודה על כך לאלוהים.
    אני שואל את עצמי מתי סוף סוף המערב יפתח עיניים ויבין שהיחס שאנחנו נותנים להורים שלנו, זה היחס שנקבל בעתיד חזרה מהילדים שלנו (ואף גרוע יותר).

    מריאנה –
    ברוכה הבאה.
    תאמיני לי, אם יום יבוא ובמדינת ישראל תהיה חוקה, צריך לשלב את המשפט הזה שלך. אמן ואמן!מכירה איזה ח"כ…? :-)

    אילנה –
    איזה מרגש לראות אותך כאן, אלוהים! איזו צמרמורת. לא ידעתי שאת קוראת את הטור. הזדמנות טובה להגיד לך תודה שהיית שם (ונשארת תמיד) בשבילנו ועוד בתקופה הכי סוערת של חיינו. חברה אמיתית. תודה!!!

    גלי –
    איזה כיף!!! תמסרי לסבתא ד"ש :-)
    תודה על הקליפ. גם אני אוהב את השיר הזה. שמעתי אותו עשרות פעמים ומעולם לא שמתי לב למילות השיר.אם אני מבין נכון, בקליפ המשמעות של "אנחנו זן נדיר" היא לא ממש חיובית. אני צודק?

    נינו –
    מקסים מצדך להגיד זאת. תודה. מניח שיש דברים שהיה גאה בהם יותר ויש דברים שהיה גאה בהם פחות. אחרי הכל, פארטץ' תמיד נשאר פארטץ' :-)

    מורן –
    כן, אני מניח שהשיפוץ עשה את שלו. המון פלאשים מסבא שלי עולים לי בתקופה זו. גם חלמתי עליו חלום מ-ט-ו-ר-ף. בהזדמנות אספר לך.
    בנוגע לסבתא שלך, אני מבין אותך לגמרי. שלא תחשבי לרגע שעם סבא שלי הכל היה זהב. הוא לא היה איש קל בכלל. בכלל! רבאכ, שלוש שנים שיפצנו את הבית. שלוש שנים חיינו באתר בנייה. המון פעמים כעסתי עליו, כעסתי על העולם, כעסתי על מר גורלי… בדיעבד, בהסתכלות לאחור, אני מבין איזו מתנה גדולה קיבלתי ואיזו זכות הייתה לי בכלל להתחנך בצילו של איש אדיר שכזה, על כל חסרונותיו.
    זה לא שמחר תתחילי פתאום להיות הבסט-פריינד של סבתא שלך, אבל את יכולה בהחלט לשנות את הגישה ולזכור שמאחורי ה"סבתא" הזו מסתתרת אישה עם עולם פנימי מורכב ועשיר בדיוק כמו שלך. בהודו יש משפט שאומר "לך לאמא ותקשיב". משפט קצר וקולע. פשוט לך לאמא ותקשיב. מניח שזה תופס גם לגבי סבתות. אולי אפילו יותר :-)

    לילה טוב לכולם.
    צעירים, זקנים, באשר אתם, זכרו תמיד – כולנו אחד!

  12. מאת שלי רייכל:

    איילוש. כשתהיה אצלנו ביום ב' אשמח ל"תחקר" אותך עוד על סבא שלך,אם תסכים להתראיין כמובן. תמיד אומרים הסבים והסבתות שאין כמו נכדים, והאמת שגם לנכדים יש מה לומר. אז זהו שאין על סבא וסבתא זה באמת קשר מיוחד.גם לי יש זכרונות סבתאיים משני הצדדים ולטובה מאוד, ומאוד חשוב שנזכור את הסבלנות שלא קונים בשום חנות ! כי הם תמיד בשבילנו ואנו גם צריכים להיות בשבילם בזיקנתם.כי אז הם זקוקים לנו ולתשומת ליבנו כמו שנתנו והקדישו לנו.הגלגל מתהפך והם הופכים להיות התלותיים.אז קודם כל כבוד שבהחלט מגיע להם!!!
    ולך אייל "שאפו". לילה טוב שלי

  13. מאת יובל:

    "הטרגדיה של החיים היא שאנו נעשים זקנים מוקדם מדי וחכמים מאוחר מדי."
    - בנג'מין פרנקלין

  14. מאת שירי:

    אני עכשיו בוכה! כי אני יושבת בין ארבעת הקירות המטויחים הישרים האלו…ולמרות שלא הכרתי אותו, הוא פה איתנו כל הזמן וכניראה שרוח הפרפקציוניזם הזאת שלו נמצאת פה בקירות ומחלחלת לנו בעורקים,של כולנו…כל בני הבית הזה.
    וכניראה שהנכד שלו שגר פה הוא אבא כזה, כמוהו…

    נשיקות,
    שירי

  15. מאת tal pery:

    Mehamem – I am sure that one day your daughters will say the same and will understand the love and secure feeling you provided all these years.

  16. מאת ניבניב:

    אך…. היו ימים …..
    מענין אם בחיים שמעבר (אם קיים דבר כזה), אפשר לגלוש באנטרנט?!
    נראה לי שלייתר ביטחון, נדפיס ונקרא את זה בקול באזכרה השנה – להזכיר לו מה הוא העניק לנו בחוכמתו ועד כמה זה מוערך.
    אני חושב שעם השנים הדברים מקבלים פרספקטיבה למעשיו וגדולתו….

    (אני אשמור את הבלוג הזה קרוב ללב – לפעמים טוב לו לבן-אדם לזכור מאיפא הוא בא !)

  17. שירשיר אהובה, איזה מרגש. עכשיו גם אני עם דמעות בעיניים. מוזר לי כל כך שלא הכרת את סיבי. מרגיש שהיית שם איתנו כל החיים. עוד מהילדות בגבעתיים…
    רוח הפרפקציוניזם חופשי נמצאת בקירות הבית ולא פלא שממשיכה לחלחל לכם לעורקים. רק מתי כבר לכל הרוחות תסדרו את המרפסת??? הצעת העזרה שלי עדיין תקפה. תוכלו לעשות שם אחלה זולה לבנות ה"פרטאצ'יות" שלכם :-)
    בדבר אחד את יכולה להיות בטוחה. מדי פעם, כשסיבי מציץ מבעד לעננים לבדוק מה קורה שם למטה, הוא מה זה מבסוט. לראות את הבית שלכם ככה חי, תוסס ומלא באהבה. טפו טפו טפו, חמסה עליכם, בלי עין הרע ובלי ג'ינג'ים בשכונה :-)

  18. מאת עליזה:

    היי איילי
    לא פלא שיצאת בחור כזה מקסים וישר. לגבי הסרטון המשפט הנדוש והכול כך נכון: "אימא יכולה לגדל 10 ילדים ו-10 ילדים לא יכולים לגדל אימא".
    מממממממננננננניייי נשיקוט

  19. אף צ'אנלית (טל פרי) –
    מהפה שלך לאלוהים. אמן!
    שלחי קצת תמונות של הארי. מתים כבר להכיר את יורש העצר האמריקני.
    בינתיים שולח נשיקה גדולה עד ברוקלין

    ניבניב, אחי הגדול והיקר –
    לשירשיר כבר כתבתי כמה סיבי היה שמח לראותכם ככה. אולי זאת הזדמנות טובה להגיד לך כמה א-נ-ח-נ-ו שמחים וגאים לראותכם ככה.
    אין לי מושג אם יש אינטרנט בשמיים, אבל יש דרכים אחרות להעביר מסרים ולתקשר. (חחח… אם סיבי היה שומע אותי עכשיו, בטח היה מוריד לי את הראש). מלא פעמים כבר יצא לי להיפגש עם סבא בחלומות. תמיד הוא בא בזמן ותמיד המסר היה חזק וברור. לא תופתע אם אספר לך שממש לא מזמן הוא צץ לי בחלום, בא לבקר בבית בפרדס חנה, עבר מחדר לחדר ונתן הערות לקבלן שמשפץ… זכרתי את כל ההערות מהחלום ובבוקר הקבלן קיבל ממני רשימה מסודרת.
    סבא שלנו – אולי הוא כבר לא חי, אך בהחלט קיים! בתודעה שלנו. בלב שלנו. עמוק בנשמה!
    כמו שאתה יודע ורואה, אני אף פעם לא שוכח מאיפה באתי. אבל לפעמים חשוב לדעת גם לשחרר את העבר או להרפות קצת אחיזה בו, על מנת להמשיך הלאה ולזרום עם החיים.
    אחוני היקר, אני אוהב אותך!

  20. מאת שחר:

    תודה

  21. מאת גיא:

    כוכב עולה בשמי הארץ
    מנצנץ בליבו של אדם
    שומר עליו לעולם.

  22. מאת מכתבו של זקן אחד - תקראו!:

    סיפורו של מכתב/אלמוני
    הקדמה

    קשיש, חוסה, במחלקה גריאטרית תוך שינה במיטתו מת,
    איש לא שיער שבשורה תצא מנברסקה, צפון פ'לאט.
    שום דבר בעל ערך לא מצאו בין חפציו,
    חוץ מחיטוט בעזבונו הדל נגלה סוד המכתב.
    פואמה מרשימה, בשפה פשוטה הייתה מלאכת מחשבת,
    אחרי קריאה והתפעלות שכפלו וחילקו לכל הצוות,
    אחת האחיות העבירה עותק לצאצאיו של הקשיש,
    כך הפכה הפואמה לנחלת רבים מאוזן לאוזן מאיש לאיש,
    היא פורסמה בעיתון של סט' לואיס בהוצאת חג המולד,
    במדור בריאות הנפש הפכה לדרך טיפול, בעידודו של הממסד.
    וכך מכתב פרי עטו של בר מינן עני שחרט בדם ליבו אמת
    הפך משורר הפואמה האלמוני חוצה תבל באינטרנט.

    המכתב

    קשיש טרחן, נרגן:

    מה את רואה אחות המחלקה ,בשעה שאת בי מתבוננת?
    אילו מחשבות חולפות בראשך , כשאת אותי בוחנת?
    האם זה זקן טרחן, נרגן, מוסתר בינה ומנותק?
    חסר ביטחון, לבוש מוזנח,מבט חולמני ומרוחק?

    האם הריר הדביק הנוטף מפי גופי המותש משדר רפיון?
    כשאת מבקשת בקול רם מאד"אני מצפה לעוד ניסיון!"
    זה שאיני מבחין כלל במאמציך מבוקר ועד ערב,
    זה שמאבד חפצי כל הזמן , אם זה נעל או אם זה גרב?

    רואה בי עקשן, אדיש שמקבל בהכנעה כל מה שאת רוצה
    למלא את היום הארוך תוכן ,הזקוק להאכלה או רחצה?
    אם זה מה שאת חושבת ,רואה בי כזה בעייתי?
    אז פקחי עיניך אחות מחלקה , את אינך רואה, אותי!

    עכשיו אגלה לך באמת,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,מי זה היושב כאן ללא נוע,
    אני כמאובן הסר לפקודתך,,,,,,,,,,,אוכל מכפיך ומתקשה לבלוע,
    אני הילד העליז בן העשר,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,חי באושר עם אבא ואמא
    אחים אחיות לרוב במשפחה,,,,,,,,,,,,,,,,,שחוק וחדווה בבית פנימה,

    אני הנער הטיפש עשרה,,,,,,,,,,,,,,,,שכנפיים לרגליו בדמיון מעופף,
    המשתוקק שבקרוב לעיניו תתגלה,,,,,,,,,,,,,,,,,,הנערה שהוא אוהב,
    אני החתן, אוטוטו בן עשרים,,,,,,,לבי מתפוצץ מהמעמד המהמם,
    זוכר היטב את כל הנדרים,,,,,,,,,,,,,,,,,שבכל ישותי הבטחתי לקיים,

    ואני הבוגר בן העשרים וחמש,,,,,,,,,,חובק ילדי, מתוקים שכמותם
    הזקוקים לידי התומכת באון,,,,,,,,,,,,,,,,,בשבילם הקמנו בית חם,
    אני הגבר בן השלושים,,,,,,,,,,,,,,,ילדי מזדרזים טרם עת להתבגר,
    לומדים לגדור גבולות הדדיים,,,,,,,,,,,טווה עבוטות שהקשר ישמר,

    גופי האיתן נושא על כתף,,,,,,,,,,,,,את כבוד הבית ועול הפרנסה,
    היה בכוחי להריץ עולמות,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,ת"ק פרסה על פרסה.
    בארבעים לחיי צעירי הבנים,,,,,,,,,,,,,,,,,פרסו כנפיהם לשוט בתבל,
    רעייתי אשר תמיד לצידי,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,עדה שאיני מתאבל

    ברוב עמלי ראיתי ברכה,,,,,,,,,,,,,,,,,קודמתי עמדתי בראש מפעל,
    חיי זרמו במסלול קבוע,,,,,,,,,,,,,,,,,,חשבתי, "מי יכול עלי בכלל."
    ביובל שנותיי מתחדשים חיי,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,הבית שוב נמלא שמחה,
    נכדים כרוכים סביב ברכי,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,מעשה ידינו מלאו ברכה,

    ימים קודרים טורפים את ימי,,,,,רעייתי הסתלקה לעולם האמת,
    אחוז פחד, חרד לעתיד,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,מה נותר לי מכל זה כעת?
    יוצאי חלצי הקימו משפחות,,,,,,,,,,,,עסוקים בפרנסה טיפוח אחווה
    וזכרוני מציף אותי בעצב,,,,,,,,,,לימים בהם אף אני חוויתי אהבה,

    שיבה זרקה בי, זקן תשוש,,,,,,,,,והטבע המהתל ממשיך להתאכזר,
    בשריקה מבודחת מציב אותי כאן,,,,,,,,,,,,,,,,,כזקן טיפש או מפגר
    הגוף שחוח, חסר חן,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,נטול נועם וכולו וכואב
    אבן נוקשה מונחת עכשיו,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,במקום בו היה פועם הלב,

    אך בתוך אותה גוויה בלה,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,נער צעיר עדיין מתגורר
    ושוב, כמו אז הסוללה ממלאה,,,,,,,,,,,,,,,את הלב החם המתעורר
    עדיין זוכר את ההנאות,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,את הלבטים והחשש
    ועדיין מגלה חיבה, חיות,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,כאילו מתחיל, חי מחדש,

    אני נזכר בהרבה, כה מעט, שנות חיי,,,,,,,,,,שחלפו, עברו כה מהר,
    אני קולט את העובדה הקשה,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,שדבר לנצח לא יישאר,
    אז אנא מכם, פקחו עיניים,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,רכזו מבט חד לחובי,
    לא בזקן הנרגן, הטרחן,,,,,,,,,,,,,התבוננו,,,,היטב,,,,,,,,,,,,,בי!!! ,,,

    זכרו היטב פואמה זאת,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,כשתפגשו אדם בא בימים,
    הסירו את המעטפת מעל גילו,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,התבוננו אל נפשו, בפנים
    כי לא ירחק היום הזה,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,תחלוף שנה ועוד שנה
    וכל אחד מכם יחווה,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,אריכות ימים ועת זקנה

    אנא, שתפו את יקיריכם ,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,מלאו כאן איזה חוב,
    ושיהיה לכם יום מקסים,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,שיהיה לכם רק טוב.!

    מקור הכתבה – מאנגלית / ראובן בן שחר / יוני 2009

  23. מאת גיא:

    לכותב השיר רק אומר,
    שלא רק השיר זה מה שנשאר

    המעשים, ממשיכים להדהד
    הצאצאים לשגשג

    ומשמעות קיומך
    בעצם אהבתך

    לנצח תישאר.

כתיבת תגובה


כל הזכויות שמורות לאייל עמית