(38) הטור של אייל עמית: אחד לשלוש

מספר הצפיות בטור:2997

.

לטורים קודמים | לעמוד הראשי | הרשם כחבר!| למוזה הוצאה לאור | לספרים של אייל

יצביע מי שההורים שלו גרושים. יצביע מי שגרוש בעצמו. יצביע מי שנמצא עכשיו בהליכים, או שמכיר מישהו שנמצא עמוק בתוכם. סטטיסטית, אין כאן בן אדם אחד שיכול להשאיר את ידיו למטה, ואם אכן יש אחד כזה, סביר להניח שאין לו ידיים, או שהבנת הנקרא שלו לא משהו.

בטלנובלות בני הזוג בוגדים על ימין ועל שמאל. לעיתים הם נתפסים על חם ולעיתים מחליטים גם להתגרש. צ'יק צ'ק הם חותמים על איזה נייר ואם יישארו חמש דקות לסיום הפרק, נזכה גם לראותם נישאים בשנית ויוצאים לירח דבש בוונציה עם בני זוגם החדשים. בטלנובלות הכול יכול לקרות. מה שבמציאות יכול לקחת חיים שלמים, בטלנובלות זה בקושי סצנה בין הפרסומות. ברוּק, שכבר יש לה עשרה ילדים מעשרה גברים שונים, מחליטה שנמאס לה, מתגרשת מת'ורן תוך עשרים שניות ומתחתנת עם אח שלו רידג', בפעם השלוש מאות. אבל אז בא פורסטר האבא, הוא חושק בברוק, מפריד בניהם בשיחה אחת, שם עליה טבעת יהלומים של תשעת אלפים קרט ונושא אותה לאישה. בסוף הפרק הם כולם יושבים לארוחה משפחתית גדולה ונהנים מאוד מהאוכל של סטפני – אמם הביולוגית של ת'ורן ורידג'. הצופה בתוכנית, בוהה במסך ואפילו לא מגרד את הראש. זה נראה לו כ"כ טבעי, כ"כ ברור מאליו. עבורו זה אפילו הגיוני! גם אם פתאום באמצע הארוחה ברוק הייתה נעמדת ומספרת לכולם שהיא בהריון עם תאומים סיאמיים, ושהיא בעצם נשואה כבר שנתיים לפעיל אל-קאעידה  בן 17 ושיש לה ממנו ילד סכיזופרן במוסד סגור בפיליפיניים, שגילה בגיל חמש נפט בוונצואלה באמצעות כוחות טלפתיים שקיבל מחוצנים – הצופה היה מקבל זאת בהבנה מחלטת. מעוות, ביזארי, הזוי וחולה ככול שיהיה, אנחנו תמיד נרצה ונשתוקק לדעת מה יקרה בפרק הבא. את המציאות אנחנו חיים. את המציאות יש לנו כל הזמן, יום יום, 24 שעות ביממה. טלנובלות מאפשרות פסק זמן מהמציאות, מאפשרות לנו לרגע לברוח ממנה ואפילו אם זו רק לשעה קלה, לתת לנו רגע להרגיש "נורמליים".

בגידות, כסף, בריאות הגוף, בריאות הנפש – באמת שלא חסרות סיבות שיובילו לגירושין. בניגוד לנעשה על המסך, במציאות – גירושין יכולים לקחת שנים. במציאות, בני זוג הכלואים במלכודת הכבוד והאגו, יכולים למצוא את עצמם נלחמים שנים על גבי שנים בבתי משפט, גומרים לעצמם ולסביבתם את הבריאות, שורפים את כל כספם, את רכושם ואת השנים הכי יפות שלהם על עורכי דין וחוקרים פרטיים.

זוג שרק לא מזמן הכיר, שרק לפני כמה שנים התחתן, שעד לא מזמן היה מאוהב עד השמיים, יכול פתאום למצוא את עצמו בסטטיסטיקה. אחד לשלוש! נסו רגע להבין מה המשמעות של זה. אחד לשלוש! תסתכלו על החברים שלכם, על השכנים שלכם, על כל מי שאתם בעצם מכירים – גם אם לא נעים לכם עכשיו לשמוע את זה, שליש מהם יתגרשו. שליש מהם יעניקו לילדיהם את התואר "ילדים להורים גרושים". תואר שקיבלתי גם אני ועוד בעידן שבו גירושין היה משהו להתבייש בו, להסתיר מכל העולם. תהליך הגירושים של ההורים שלי התחיל כשעליתי לכיתה ו' והסתיים כשנכנסתי ל-יב'. שש שנים של קרבות סכינים בבית המשפט. שש שנים של גהנום!!! אמא סובלת, אבא סובל, ילדים סובלים, משפחה סובלת, חברים סובלים ועורכי דין שרק הולכים ומתעשרים. פחות או יותר, כך נראתה הילדות המאוחרת שלי.

את ההורים של החברה הראשונה שלי לעולם לא אשכח. אני זוכר את הפעם הראשונה שבאתי אליהם הביתה. הסיוט של כל נער מתבגר – לפגוש את ההורים! איזה פחד! כמו ילד טוב אמרתי יפה שלום בכניסה והתיישבתי נבוך על הספה. כשהציעו לי עוגה לא סירבתי ואפילו ביקשתי עוד פרוסה גם אם הבטן שלי גורו-גורו מתהפכת לי מבפנים כמו נחש אנקונדה בלונה-פארק. האירוע הנ"ל, שאמור היה במקרה הטוב להידחס לנצח נצחים בתוך חור שחור בזיכרון האחורי של המוח, התגלה כאירוע מכונן ששינה לחלוטין את כל תפיסת עולמי. הם ישבו שם מולי בסלון, מחובקים, מחייכים, אוהבים, מנהלים שיחה. זה נראה לי כל כך מוזר. אמא ואבא באותו חדר??? יושבים על אותה ספה בסלון??? מחובקים??? מחייכים??? אוהבים??? מנהלים שיחה??? בלי עורך דין שישב בינהם??? לקח לי המון זמן להשתכנע שזה אמיתי, שזו לא הצגה, שזה לא משחק. הסתבר לי שישנם בעולם גם בני זוג החיים ביחד, בשלום, באהבה, בהרמוניה, בלי לריב כל הזמן, בלי לטרוק דלתות, בלי לשבור צלחות, בלי לצעוק, בלי לקלל, בלי להרביץ, בלי משטרות, בלי צווי הרחקה מהבית, בלי צווי עיכוב יציאה מהארץ, בלי עיקולים על המשכורת, בלי דמי מזונות שמספיקים בקושי למכולת, בלי חבילות ווליום ומשאפי וונטולין בדלת של המקרר,  בלי בכי בשעות הקטנות של הלילה. הסתבר לי שיש גם משפחות אחרות בעולם, מוזרות כאלה, "נורמליות", כמעט כמו בטלנובלות.

לטורים קודמים | לעמוד הראשי | הרשם כחבר!| למוזה הוצאה לאור | לספרים של אייל

Comments

מספר התגובות

Powered by Facebook Comments

21 תגובות לפוסט "(38) הטור של אייל עמית: אחד לשלוש"

  1. מאת גאיה:

    חשוב לזכור שאין קשר בין היות נשוי או גרוש לבין היכולת לנהל תקשורת מכבדת עם בן הזוג או בן הזוג לשעבר. רבים מהנותרים נשואים עושים זאת בתנאים שעדיף היה להם להפרד. אין דרך טובה אחת.

  2. מאת נאחז בהליכון...:

    תותח, אחלה מאמר ! כל מילה בסלע.

  3. מאת ליאת:

    כל כך הרבה גירושין מסביב. כבר מנהיה מש מפחיד להתחתן. אולי צריך להתחיל לחשוב על שינוי המוסד הזה. על שינוי התא המשפחתי. לא עוד אמא אחת ואבא אחד. קומונות, חמולות, נישואין פתוחים, יש המון אופציות אחרות.

  4. מאת מדלן:

    מערכות יחסים,מה יש להגיד שעוד לא נאמר.
    כולם יודעים מה צריך לעשות: לנהל תקשורת טובה, לשמור על עניין , סקס טוב וקשוב,הומור לא מ מזיק, חברות הכל נכון ובכל זאת צריך גם הרבה מזל. מנסיון של 25 שנה נישואין , עד כה, נכון להיום אני בין ברי המזל עדיין אוהבת ונאהבת.(חמסה חמסה).

  5. מאת טליה:

    כל סיום הוא התחלה חדשה, השאלה היא איך בוחרים לנהל את הסיום הזה, כמה כאב יוצקים לתוכו, אגו, תסכולים…
    מסכימה מאד עם גאיה, יש זוגות שנפרדים, מסיימים את פרק הזוגיות שלהם וממשיכים הלאה בלי לשמור טינה, בלי להתחשבן עד אין קץ.
    זה תלוי בין השאר כנראה גם בגורמים לגירושין, כמה כעס יש שם
    ככל שההורים מתכסחים פחות, הילדים נשרטים פחות, למרות שתמיד יש להם הפנטזיה שההורים שלהם יחיו ביחד (את זה אומרים פסיכולוגים)

  6. מאת ניר:

    אני רק אנצל את ההזדמנות לומר לך איל " תודה " על השנים האחרונות !!!!!!!!!!

  7. מאת מורן:

    איילי
    מצטרפת לניר
    עזרת מאוד מאוד מאוד, בהכל…
    לרגע חשבתי שאיכשהו זה קשור למצב הנוכחי שהיה בשבוע האחרון הכתבה הזאת. שוב תפורה בדיוק למצב…
    מקווה שאביבי ומעייני שלכם ידעו מציאות אחרת…..
    מציאות של אהבה וכבוד ושיחות וצחוק ובעיקר – חיבור מדהים וחזק כמו שיש לך ולענתי…
    אוהבת אתכם מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד
    גם אם זה קצת מרחוק בזמן האחרון
    אתם תמיד שם, בלב ובנפש
    ותודה גם ממני, על הכל

  8. מאת א פידל:

    אנצל במה זאת כדי למסור
    דש מיולדות הלל יפה
    שוכב עלי היצורון היפה בעולם
    עשו ילדים לא מלחמה!

  9. מאת טליה:

    אני יכולה להגיב שוב? (:
    חשבתי על זה מהבוקר…
    לפני כמה ימים הבת שלי (בת 15) אמרה לי: "אמא, מכל החברות שלי, אתם ההורים היחידים שנשואים" ומנתה את כל החברות שלה שההורים שלהן גרושים…
    מכאן נשאלות שתי שאלות..
    אחת: מה זה נורמלי? אולי זה מה שהרוב (אוטוטו…)? או שזה מה שהתחנכנו עליו? אולי זה נורמלי להכנס לזוגיות ולסיים אותה כשזה כבר לא מה שרצינו שזה יהיה?
    והשניה היא לגבי הקלות…(שזה גם קשור לנורמה). אם זה הופך להיות שכיח ודרך זה גם נורמלי ומקובל, אז מגיעים לזה הרבה יותר בקלות. הכוונה היא לא שקל להתגרש…בטח לא כשהנישואים הם דתיים, אלא הקלות היחסית שבה זוגות סוגרים את הבסטה ומוותרים או לחילופין סוגרים ומתחילים מחדש.
    אז…האם הקלות הזו מאפשרת ומשחררת או שהיא גורמת גם לקשרים שהם ברי תיקון/שיפוץ/שיפור/שינוי ושדרוג להסתיים?
    אולי עוד כמה שעות יהיה לי עוד משהו לכתוב… חח

  10. מאת שלומי:

    מצביע; ומוסיף: טוב אבא נשוי באושר ועשיר (ועם רולס-רויס), מאבא מסוכסך עם עצמו וגרושתו ועני. זה מראה שוב פעם כמה שאתה גיבור (וגם כן אח שלך שאני אוהב). ההתמודדות עם האגו לפעמים יותר קלה כשמפרקים. אבל בעצם רק נדחית כדי לחזור במקום אחר..

  11. מאת פרדסחנאית:

    שוב ושוב ושוב אני נפעמת כל פעם מחדש מהאומץ שלך ומהיכולת שלך לספר ולשתף על נושאים כל כך רגישיםם מהחיים שלך. אתה פשוט עושה טוב לעולם בנוכחות שלך. העברתי את הטור לכל חברי. שליש מהם אכן גרושים בדיוק כמו בסטטיסטיקה.
    גירושים זה אף פעם לא קל. גם כשההורים נפרדים כחברים, לילדים זה אף פעם לא קל. אני יודעת. גם אני ילדת גירושין.
    טליה, מה שכתבת מעניין מאוד. הקלות הזאת שאת מדברת עליה היא חרב הפפיות של מוסד הנישואין. גם לי אין תשובה אם זה טוב או רע. כמו כל אספקט בחיים – תלוי איך מסתכלים על זה.

    תודה לך אייל עמית!

  12. מאת רני:

    אייל יקרי
    לא חושב שידעתי עליך את הפרט הזה (או ליתר דיוק היציקה הזו) מעברך, וכמה מרגש לדעת שכמוני הצלחת לצאת מכל זה נורמלי.
    אני לצערי בא מבית שהיו בו את כל הסיבות הנכונות לגירושין, אבל מטעמי בושה ופחד, נשארו ביחד "בשביל הילדים". נשארנו מתבשלים ומתבוססים בקלחת המהבילה כמו בבית מרחץ טורקי. רק זיקנתו של אבי (שהיה מבוגר מאימי ב-20 שנה) ומחלתו (אלצהיימר) הביאה לאחר שנים רבות של סבל, את השחרור. לכן התשובה לשאלה מה עדיף: תבשיל קדירת רעל בבישול איטי –או- אינסטנט דיוורס, טייק 1, אקשן!, אינה חד משמעית.
    זכרונות מהעבר שלי מאד מתחברים לכמה מהתיאורים שלך כאן. וגם אני באיזה שהוא אופן הצלחתי לצאת נורמלי, אבל לא הצלחתי להימנע מגירושים בעצמי. הטינה שנשארה אצלי מגירושי איננה קשורה כ"כ למה שהיה, אלא יותר להשפעה שיש לדבר הזה על המשך החיים, החיים החדשים. ויש ברוך השם חיים חדשים! חיים יפים, נורמליים, מלאי אהבה, אהבה גדולה (!) שעומדת במבחן הזמן, ויש בהם זוגיות תומכת ויציבה כמו של ההורים של החברה הראשונה שלך. אז סימן שזה אפשרי. הבעיה היא השבריריות של הדבר הזה.יש להשקות ולטפח כל יום! ולדאוג כל הזמן כמו הלולין בקרקס לשיווי משקל ולאיזון בתנאים וצרכים אובייקטיביים וסובייקטיביים שכל הזמן, אבל כל הזמן, משתנים.

  13. מאת סבתא של אילי ונועם:

    כמי שחוגגת 38 שנות יחד טובות ופוריות אני מתחילה להבין שאנחנו זן נכחד ,מין דינוזאורים כאלה, אז נרימה כוסית גם לחיי המחזיקים מעמד ונלחמים על בית למרות כל הרוחות מבחוץ…
    ובאמת אייל היקר – אתה משהו מיוחד ואני אוהבת אותך מכל הלב.

  14. מאת אבונילי:

    אייל היקר
    קורא שורות אלו על כוסית פורט בפורטו הרחוקה והקסומה יחד עם אהובתי וזוגתי מזה 43 שנים מאושרות ועם אחונילי הלא הוא גידי המהווה 1/5 מיבול האהבה רבת השנים והאושר.
    הטור , כמו בכל שבוע, מרגש ומרנין.
    ד"ש חמה שלך א.נ.

  15. מאת גלי:

    מרגש עד דמעות.
    אין לי מושג איך אתה עושה את זה. בכל פעם אני ניגשת לטור שלך ואין לי מושג למה לצפות. זה מתחיל מצחיק ונגמר עם אגרוף בבטן. זה מתחיל עם אמבולנס ומסתיים עם אופטימיות שלא מהעולם הזה, זה מתחיל עם מידע אינפורמטיבי על איזו נמלה או ג'ונגל ומסתיים בנושא פוליטי מורכב. זה מתחיל במסאז' ומסתיים בגלעד שליט. אתה תמיד עושה את זה. הפאנצ'ים האלה בסוף. הטוויסט בפיסקה האחרונה שהופך את הקורא. מתה על הסגנון שלך. איכשהו, אתה תמיד מצליח לגעת במקומות הכי קשים, הכי מורכבים, אבל ברגישות של מנתח פלסטי כמעט. גם הפעם עשית את זה. והפעם גם הצלחת לסחוט כמה דמעות מעיני. לא ידעתי שהילדות שלך היתה קשה כל כך. מצד שני, זה ידוע שהאנשים הכי מוכשרים והכי יצירתיים הם דווקא אלה שחייהם לא היו קלים. כנראה שבכל זאת יש אלוהים בשמיים.

  16. מאת צביקה:

    מצטרף לניר ומורן
    באהבה
    צביקה אורנה רועי ונעם

  17. מאת תמי בר:

    מוקדש לסבתא של אילי ונעם:

    "כשהתחתנו,היה לנו הסכם לא כתוב. אני הייתי אמור להכריע בכל ההחלטות הגדולות של החיים,
    ואשתי אחראית על ההחלטות הקטנות בחיים.
    במשך 50 שנה, אני חושב שהצלחנו לעמוד יפה בהסכם הזה ואני מאמין שזו הסיבה להצלחת הנישואים שלנו.
    הדבר המוזר הוא, שבחמישים השנה האחרונות, לא הייתי צריך להחליט אפילו החלטה אחת…"

    (אלברט איינשטיין אמר על אשתו ביום השנה החמישים לנישואיהם).

    לך סבתא, אני מאחלת עוד שנים רבות של אהבה ופוריות. אתם באמת זן נכחד.

    לך אייל…מאחלת אני, שנים של אהבה ואושר.

  18. מאת שרון:

    לקרוא אותכם אותך אייל אותכם המגיבים כל כך מחשמל ומחזק אותי דור שניים קטנה ממכם זה פשוט גורם לי להרים את הראש למעלה ולהתגאות בכל כך הרבה דברים אני מודה להוריי (שנשואים 28 שנים מגניבות ומדהימות) שידעו לגדל אותי ולהעניק לי את שלל הדרכים לבחירת החיים שתומכים ועוטפים בפתיחות הלב בתור מתבגרת היו לי המון כעסים תודה לאל שהצלחתי לראות את העובדה שהם גידלו אותי ב-100 האחוזים שלהם ככה הם ידעו ואני מעריכה אתם אל כך שהיה ושיש ממי ללמוד מתוך הרגשות שחיות בי כבר חצי שנה מאז שהכרתי את אהבתי שלי
    אני מאחלת שלווה ושמחה חיוך מהלב אל הנשמה שפע בדרכו שלו לכל אחד ואחת מאיתנו אמר לי אח יקר לליבי גם אם קשה לא לוותר תחיו אמת פשטות אהבה

  19. מאת יובל:

    "שתי הסיבות הנפוצות ביותר לגירושין הן גברים ונשים."
    - אדי קנטור

  20. חברים יקרים ואהובים, תודה על כל התגובות המהממות והמרגשות שלכם. פצע ישן, עמוק וכואב פתחתי פה אחרי שנים שלא דיברתי על הנושא הזה. כל כך הרבה דברים חכמים, מרגשים ואישיים כתבתם פה. הייתי רוצה להודות ולהגיב לכל אחד ואחד מכם באופן קצת יותר אישי, אבל באמת שקצת גדול עלי עכשיו. גם את התגובה הזו לקח לי לכתוב יומיים. אני פשוט לא מוצא את המילים. מה כבר אוכל לכתוב שלא נאמר כאן. הקשבה, תקשורת, תקשורת, תקשורת, חברות, השקיה יומיומית… אין לי שום דבר חכם אחר להוסיף. אולי גם קצת מזל משמיים? אף פעם לא מזיק. רוצה רק להגיד שוב תודה לכולכם. באמת חיממתם לי את הלב.

  21. מאת Shiri:

    Face the music… very important!

כתיבת תגובה


כל הזכויות שמורות לאייל עמית