(34) הטור של אייל עמית: הלב

מספר הצפיות בטור:3192

לטורים קודמים | לעמוד הראשי | הרשם כחבר! | למוזה הוצאה לאור | לספרים של אייל

 

"בנימין זאב הרצל – חוזה מדינת היהודים מת משברון לב" – סיפרה לנו הגננת דליה. ואני כולה בן 4, באמת שהיה לי קצת קשה להבין על מה היא מדברת. עם כל הכבוד להיסטוריה ולהקמת המדינה היהודית – מה לילד בן 4  ולמישהו שמת משברון לב? ומה זה לב בכלל? הציור הזה שאנחנו עושים על הדף? ואיך בכלל הוא יכול להישבר? מה, אמא של הרצל כעסה עליו כי הוא היה ילד רע, אמרה לו ללכת לישון בלי ארוחת ערב וניסתה לשבור לו את הציור עם מקל? איך אפשר למות מזה? ואם כבר הוא נשבר אז למה הוא לא הדביק אותו עם דבק פלסטי או צייר חדש עם טושים?

רבאק, ילד בן 4, מה לו ולאיזה הרצל אחד שלפעמים גם הופך לזאב, שתמיד מצטלם באותה פוזה על מעקה מברזל, מסתכל עם הזקן הארוך שלו על הנוף ובסוף עוד מת משברון לב?

בגיל 20 הבנתי!

הבנתי איך איבר שכולו עשוי שריר, רקמות דם ושסתומים יכול להישבר. ולא סתם להישבר, להתרסק, להתנפץ, להתבקע לחלקיקים של אטום.

ככה מצאתי עצמי, מתבוסס בדם, מפרפר פרפורי גסיסה – בגיל 20 הלב שלי נשבר!

ראיתי אותה כבר כמה פעמים. היא למדה בתיכון אחר. היה לה אופנוע לבן כזה סאן-יאנג פיל-ביג 50 סמ"ק. ב-ל"ג בעומר של כיתה י"ב נפגשנו שוב. הרמנו מדורה ב-"שטח 9"  – השדה של גבעתיים, ממש ליד אחד הבונקרים שנשארו עוד מימי המנדט הבריטי. תמיד היה לה ת'קטע הזה של הכניסה המרשימה. כשכולם היו מסביב למדורה, מביטים אל הלהבות הלוחשות ומגרדים את העיניים הצורבות היא הייתה מגיעה, דופקת צלחת ומפרפרת עם הגלגל האחורי. כשעננת האבק הייתה מתפזרת היא הייתה מורידה את הקסדה, מפזרת את השיער, אוכלת איזה תפוח אדמה וצוחקת בקול רם.

אלוהים, כמה רציתי אותה.

בשבילי היא לא הייתה סתם עוד ילדה יפה. היא סימלה לי את החופש, את הסוף לנעורים.

אהבתי אותה, אהבתי אותה הרבה יותר ממה שחשבתי.

"זה שלך פה האופנוע השחור?" – שאלה אותי בקול מחוספס. ולפני שעניתי כבר הספיקה להעלות את הג'ק ולהתניע.

"הוא עדיין בהרצה, אסור לאמץ אותו…" אבל לפני שסיימתי, או יותר נכון התחננתי, היא כבר נעלמה, משאירה מאחוריה עננת אבק. שתי ברירות עמדו בפני : להמשיך לעמוד שם כמו פסיכי ולאכול תפוח אדמה או לעלות על האופנוע שלה ולנסוע אחריה. כנראה שהאופציה עם התפוח אדמה לא הייתה כזו קורצת. וכך בליל ירח אפוף עשן מדורות מצאתי עצמי על סאן-יאנג פיל-ביג לבן, רודף אחרי הבחורה שאני אוהב.

אחרי מאמצים לא קלים בכלל, ואחרי הרבה חול ואבק שאכלתי בדרך, הצלחתי לתפוס אותה. ומאז, מדי ערב, הייתי מוצא עצמי על האופנוע כשפעם היא רוכבת לידי ופעם יושבת מאחורי.

"תגיד" – אמרה לי בקול סמכותי, "אני ניראת לך פראיירית? אתה חושב שאני לא מכירה את הטריק עם הברקס הקדמי?  זוז, מעכשיו אני נוהגת".

הייתי צעיר, הייתי כולה בן 18, השתמשתי בטריק הכי מלוכלך בספר; כשאתה מרכיב מישהי עם חזה גדול ובא לך לחוש אותו נמעך לך על הגב – כל מה שצריך לעשות הוא בסה"כ לתת לחיצה חזקה על הברקס הקדמי. אבל מה לעשות, עליה זה לא עבד. ולא רק שזה לא עבד, גם נשלל ממני רשיון הנהיגה. מאותו יום מצאתי עצמי יושב מאחור והיא נוהגת.

אגב, שלו תחשבו שיצאתי פראייר, גם ללשבת מאחור יש יתרונות, אחרי הכל הידיים שלך נשארות פנויות!

כמה ימים אח"כ באתי לבקר אותה. הייתה לה תאונה עם האופנוע והיא שברה את היד. הבאתי לה זר פרחים יפה, גדול כזה.

"אתה מכיר את ה-doors ?" – שאלה ושלפה איזה דיסק עם היד הבריאה. אמרתי לה "בטח" אבל לא היה לי מושג על מה היא מדברת. בזמן שהיא לחצה על ה-play שאלתי אם אני יכול לחתום לה על הגבס. היא חייכה אלי ונתנה לי עט. הגבס היה נקי, חלק ולבן – ממש כמו בתוליה. ביקשתי ממנה לעצום את העיניים. ציירתי לה פרח קטן ורשמתי לידו :

"אמנם עוד לא התנשקנו אבל…אבל אני אוהב אותך"- אתם קולטים? אתם מסוגלים בכלל להבין מה קרה שם אלפית שנייה אחרי שהיא פתחה את העיניים? הרופא ששם לה גבס בטוח לא היה נותן לזה אישור, אבל זה היה חזק, חזק הרבה יותר משנינו. כמו שני טילי טורפדו הלשונות שלנו נשלחו באוויר. רציתי לטרוף אותה, לאכול אותה, את האופנוע שלה, את הצמיגים, את הכידון, את השדיים הענקיים שלה, את התחת העסיס הזה, והיא טורפת אותי, אוכלת אותי חיי.

"this is the end …my only friend, the end" – שר לו ג'ים מוריסון ברקע, כאילו מנסה להגיד לי משהו, אבל אני בעולם אחר לגמרי, מנותק מהמציאות, מתעלם מהמילים, נותן רק למוזיקה להטריף אותי, נותן לה – לשגע אותי.

הייתי מאוהב!

תקראו לזה עיוורון, תקראו לזה סנוור, תקראו לזה איך שאתם רוצים, אבל כשאתה בן 18 ואתה מאוהב – זה לא ממש אכפת. הייתי מסוגל לקפוץ בשבילה מהגג, לשרוף לעצמי את הבית – אם היא רק הייתה מבקשת. רק שתאהב אותי, שתאהב אותי יותר.

באותה שנה כולם הלכו לצבא. אני נשארתי מאחור. "אם כבר למדת אלקטרוניקה בתיכון למה שלא תמשיך עוד שנתיים ותוציא תואר הנדסאי?" – שכנעו אותי ההורים. למה לא באמת? אני אגיד לכם למה לא – כשתיפגש עם החברים והם ידברו על הטירונות ועל סוגי נשקים, לך יהיו סיפורים על מורים ועל שעורים. כשתסיים שנה ראשונה, הם כבר יעלו דרגה. וכסוף סוף תסיים את הלימודים ותלבש מדים, בדואר תקבל גלויות מהודו מכל החברים.

שנתיים, שנתיים נשארתי מאחור, מסתכל מהצד על כל השירות הצבאי שלה. פעם בכמה זמן הייתי מסדר באלבום שלנו את התמונות שהצטברו. תמונות שלה מהצבא, תמונות שלי מהמכללה. יכולתי ממש להסתכל מהצד, לראות איך כולם מתפתחים, משתנים לי מול העיניים ואני נשאר מאחור. תקוע. התמונות שלי כבר שנתיים נראות אותו דבר.

"השבת אני לא חוזרת, אני נשארת בבסיס" – הודיעה לי בטלפון. " אל תחכה לי". חשבתי לעצמי שזו הזדמנות נפלאה. נמשיך עם האלבום, נעשה לה הפתעה. כבר היה לי מפתח וארון שם עם בגדים, מברשת שיניים ואפילו סט מצעים.

תקראו לזה עיוורון, תקראו לזה סנוור, תקראו לזה איך שאתם רוצים, אבל כשאתה בן 20 ואתה מאוהב והחברה שלך מאבדת את בתוליה בשבילך – אתה תזיז בשבילה הרים, אתה תקטוף לה את השמש. כשאתה בן 20 ואתה מאוהב ואתה מגלה שהחברה שלך בוגדת בך – אתה תפסיק לנשום, אתה תאבד את ההכרה, אתה אולי אפילו תתעוור לדקה. אבל כשאתה בן 20 ואתה מאוהב ואתה פותח את הדלת ומוצא את החברה שלך בוגדת בך עם המפקדת שלה בצבא – לא דבק פלסטי יעזור, לא ציור חדש עם טושים ואפילו לא השתלת לב חדש. אותו איבר שכולו עשוי רקמות דם ושסתומים מתנפץ לך בתוך החזה, מתרסק, מתבקע לחלקיקם של אטום.

ככה מצאתי עצמי, מתבוסס בדם, מפרפר פרפורי גסיסה.

באותו יום הלב של נשבר!

תארו לכם, לי- זה קרה בגלל בחורה, להרצל- בגלל מדינה!

לא פלא שהוא בסוף מת.

 

* * * * *

 

בעלילותו המרכזית של הספר "כושי בלאנטיס" שזורים תשעה סיפורים קצרים.

"הלב" הוא אחד מהם.

 

 

 

 

לטורים קודמים | לעמוד הראשי | הרשם כחבר! | למוזה הוצאה לאור | לספרים של אייל

Comments

מספר התגובות

Powered by Facebook Comments

28 תגובות לפוסט "(34) הטור של אייל עמית: הלב"

  1. מאת שלומי:

    בבאמצע יולי, אחרי 4 חודשים (ועוד שבוע) ללא שינה, לא פלא שברגעים שאתה בוהה במסך ומנסה להיזכר מה רצית להגיד, אתה נזכר בנסיעות הללו, מחוץ-מוחץ-חזה זה על האופנוע…

    כל הכבוד שאחרי עוד קצת קילומטרז העזת שוב לפתוח את הלב – והנה לנו (שוב) חודשים ללא שינה, שיש בהם אושר גדול.

  2. מאת Miki:

    Hey Eyal- you write amazing! yes.. I've been there too, my heart was broken to peacess more than ones.. but we are still here with our beautiful childrenn, so i guess we made it.
    Neshikot- Miki

  3. מאת שרון שקד:

    היי איילי חייכת אותי על הבוקר בעבודה.
    מזל שבאופן עקרוני לבבות יכולים גם להיתקן ולא רק להישבר
    ואיזה מזל שלא כולנו הרצל
    ברכות

  4. מאת ניר:

    לאייל זה קרה בגלל בחורה,להרצל בגלל מדינה ולי בגלל לוליין מקרקס מדראנו.
    כי לב שבור זה לב שלם!!!!!!!!!!!!

  5. מאת טליה:

    מישהו אמר לי פעם: כשליבך נשבר אתה יודע שאהבת.

  6. מאת adi:

    great as always!!!!!

    'have a nice day

    xxxx

  7. מאת TIBIZI:

    בום בום בום אח שלו!

    אין על מנת ליבידו וייסורי נפש לארוחת הבוקר של יום רביעי…
    שלשום חם, היום נעים ומה הלאה? צפויות עוד הפתעות של החיים המוטרפים האלה?!

  8. מאת עדילי:

    הכתיבה שלך השאירה אותי מרותקת עד לסופו של הסיפור!!
    ממאוד התרגשתי לקרוא את שהיה חבוי בליבך בוודאי שנים לא מעטות…
    אני מקווה (אופטימית רומנטית שכמותי) שתמצא את האהובה הנכונה שתוכל מבלי לדעת לתקן את
    ליבך השבור, אני אשמח אם תבוא לקרוא אצלי בבלוג שלי :)

    והנה הקישור: http://www.tapuz.co.il/blog/userblog.asp?foldername=jewell

    ותודה על השיתוף הנפלא שיש בכוחך ליצור איתי :)
    מעריכה מאוד

    עדילי אשד

  9. מאת Shiri:

    I didn't understand why is it harder when your girlfriend is actually gay rather than just not into you?

    In the end of the day you break up….
    looking forward to your response

  10. מאת שירי:

    ההפעם אף אחד לא מפריע לי ואני אפילו לא שולטת בידיים הם פשוט ניגשו לבד למיקלדת:-)
    חחוץ מזה שהכתיבה שלך מרתקת,מושכת ולא מאפשרת לך לזוז עד שלא תבלע את כל הסיפור, לבמקרה הזה יש לי הזדהות אישית, אולי כי אני מכירה את הנפשות הפועלות ואולי כי זה מתחבר לי ללעוד שביל בחיי שרק אתה תדע לקשר בינו לבין הבחורה ששברה את ליבך…
    מ
    ממאחלת לך שזה יהיה שיברון הלב האחרון בחייך בכל תחום בחיים!!!
    ננשיקות,
    שירי

  11. מאת נינו:

    אייל היקר. כבר שאלתי אותך בעבר – אתה עובד עלינו או מה???
    מאיפה אתה מביא את כל הסיפורים ההזויים האלה?
    אני כבר לא יודע איך לאכול אותך.
    קרה לא קרה. אמיתי או לא. הסיפורים שלך מרתקים אותי.

  12. מאת כפיר:

    אחלה קטע!
    אני במקומך הייתי קופץ עם שתיהן למיטה :-)

    שולח לך פה קישור לקליפ המקורי של ה-doors. ג'ים מוריסון במיטבו.
    this is the end!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

  13. מאת אסי:

    סיפור יפה. מאוד יפה.
    פעם ראשונה מאז שהצטרפתי לבלוג שלך וכבר סיפקת את הסחורה..

    הצלחה :-)

  14. שלומי –
    הגעגועים באמת קשים. לא לבחורה. לאופנוע!!!! טוב, גם לחזה מקדימה, אבל בעיקר לאופנוע :-)

    Miki –
    חופשי עשינו את זה. טפו טופו טפו, חמסה על הילדים המהממים שלנו.

    שרון שקד –
    שמח לחייך אותך על הבוקר. היית צריכה לראות את הפנים שלי כשהסיפור הזה לא היה רק סיפור, אלא מציאות חיה. לא חייכתי בכלל. למעשה, לא חייכתי חצי שנה. התהלכתי כחי-מת. בהלם!!!
    לבבות אכן יכולים להתקן ולהרפא. צלקת קטנה תמיד תשאר שם למזכרת, אבל הלב מתפקד, רחב ואוהב יותר מאי פעם.

    ניר –
    זוכר את הסיפור אחי. אשכרה פקינג לוליין מקרקס מדראנו הא? בהוליווד אין תסריטים משובחים כאלה!

    טליה –
    משפט חכם ונכון, אם כי הייתי מוותר בכיף על התענוג. ובמחשבה שניה, אולי לא. אולי דוקא קיבלתי מתנה מאוד גדולה בזכות זה. סביר להניח שכך אכן קרה. כמו כל האסונות והטראומות בחיי….

    טיביזי –
    מה לא ברור? מחר יהיה חם ומגניב!!!

    עדילי –
    ברוכה המצטרפת. אכן הסיפור נשמר בליבי שנים לא מעטות. בראיה לאחור זה אולי נשמע דבילי, אבל אז התביישתי בו מאוד. נסי לראות את התמונה – הייתי כולה בן 20, אהבה ראשונה, סטודנט חנון לומד אלקטרוניקה בכיתה עם 40 בנים, בין הבודדים בכיתה שיש לו בכלל חברה. איך אספר דבר כזה? למי???
    בכל אופן, 14.5 שנים עברו מאז. תודה לאל, הרבה מים (וביוב) זרמו בירקון מאז. היום אני נשוי באושר. ילדים, בית, משכנתא… החיים ממשיכים. הכל סבבה!
    נתתי הצצה בבלוג. לא מצאתי פרטים אישיים אודותייך. בת כמה את אם מותר לשאול?

    Shiri –
    שאלה טובה מאוד. אני מניח שאם זה היה קורה לי היום, הייתי מתייחס ולוקח את זה למקום אחר. אולי אפילו כמו שכפיר הציע, הייתי קופץ עם שתיהן למיטה. חחח….
    אבל…. הייתי כולה בן 20. מנטלית בן 15 ואולי אפילו פחות (מספיק רק להגיד שלמדתי 6 שנים רצוף באורט עם 40 בנים בכיתה!!!). עולם ההומואים והלסביות היה רחוק שנות אור ממני. לא הייתי חשוף לעולם הזה ולא ידעתי כלום על העולם הזה. באותה תקופה של חיי, הבגידה עם אישה אחרת הייתה פגיעה קשה, מעליבה ומשפילה מאין כמוה. כפי הנראה קשה לך להבין זאת דווקא בגלל שאת אישה ולא גבר. ולא סתם גבר. גבר שרק גילה את המיניות שלו. הייתי מאוד מבולבל. מאוד!!!
    כמובן שהיום זו לא התמונה. חלק מחברי הטובים היום הם הומואים (אם זה מה שניסית בעצם להבין?)

    שירי –
    כן, את מכירה את הנפשות הפועלות היטב. עולם קטן הא? איך הזמן טס!
    איזה כיף שאת כותבת לי. אני מבין שצריך לארגן לכם בייביסיטר כדי לזכות לתגובה?

    נינו –
    איזה חמוד אתה! כל פעם אתה בא לי עם היציאה הזאת…
    לא עובד עליך בכלל.
    זה דווקא טוב שאתה סקפטי כזה. יש המון שרלטנים שם בחוץ. מספרים על הבית שלהם שנשרף, על אבא שלהם שמת בתאונת דרכים, על תאונות במכרות כסף בבוליביה, על נמלים ארסיות באמזונס…. אל תאמין לכל אחד.

    כפיר –
    פעם הבאה שזה קורה אני מרים אליך צלצול. למה לא, נביא אותה ברביעיה!
    סתם סתם, שענת לא תקבל פה רעיונות… :-) :-) :-) :-)
    אחלה קליפ שלחת. עשית לי בומבה של פלאש. לא שמעתי את השיר הזה 14 שנה. ג'ים מוריסון הזה… איזה קרוע!!!

    אסי –
    וולקאם באבא. שמח שאתה פה.

  15. מאת Shiri:

    To Eyal:
    I respect your honesty, more more people be like you
    Now, its all clear

    bye (-:

  16. מאת צפי:

    יא אללה לולי לקרוא כל פעם איזה משהו מהעבר זה מדהים, זה מחזיר אותי ישר לשם… אתה מצליח להחיות את כל חוויות חייך בצורה מרתקת בטרוף!!!! כל הכבוד!!!!
    נשיקות וד"ש לאהוביך

  17. צופצופון, מתגעגעים אליכם כל כך. ביום ראשון אנחנו שוב שכנים!!! הידעתם? 8-)

  18. מאת הדס ואעקנין:

    אני כל כך אוהבת את הספר ועוד יותר את הסיפור של הלב השבור, הסיפור תמיד מעורר בי תחושות הזדהות.
    ההקבלה בין המדינה לאהבה רומנטית יפה, כי זה מזכיר שלא צריך למות בגלל אהבה, יש דברים בסדר גודל יותר רציני. ובאמת אפשר להבין את זה אחרי זמן מה ששוכחים את הכאב ומסתכלים אחורה..
    מקסים מקסים מקסים, נהנת לקרוא כל פעם מחדש..

  19. מאת רעות זרו:

    זה אחד מהסיפורים בספר שגרמו לי להתאהב בספר שלך לפני המון שנים, כשקראתי אותו פעם ראשונה בגיל 16 לא הבנתי מה זה לב שבור, הייתי עוד תמימה אז והסיפור נראה לי לא מציאותי, בערך כמו זה שהרצל מת משברון לב לילד בן 4.
    גדלתי מאז וקראתי את הסיפור הזה (והספר) עוד הרבה פעמים וכשהגיעה הפעם שהבנתי איך לב יכול להתרסק הסיפור הזה היה אפילו יותר מקסים ומעורר הזדהות בעיניי.
    מה אמרנו? מה קורה עם עוד ספר שלך? :)

  20. מאת נירית:

    רעות הוציאה המילים מפי. גם אני אהבתי את הסיפור הזה מאוד כשקראתי את הספר. ואיך אפשר שלא להזדהות… גם לי נשבר הלב פעם. סיפור בפני עצמו!!
    איל, אתה בקשר היום עם "שוברת הלבבות הקטנה"?

  21. מאת סבתא של אילי ונועם:

    יופי של טופי – כרגיל,
    מתי הספר הבא עם כל הספורים בכריכה קשה. אצייר לך במתנה את השער…

  22. מאת ערן:

    איזה סיפור! מרתק.
    האם היא התנצלה? מה עשית אחרי שגילית? איך הסיפור ממשיך?

  23. מאת בינה:

    כרגיל, אהבתי, כבר לפני שנים, כשקראתי את זה ב"כושי בלאנטיס". הפעם רק חייכתי, כי אני יודעת את הסוף הטוב.

  24. הי נירית. אם בא לך לשתף, אשמח מאוד לשמוע (אפשר גם במייל הפרטי אם לא בא לך פה). בנוגע לשאלתך – התשובה שלילית.

    סבתא של אילי ונועם -
    איזו מדהימה את. מיליון מיליון נשיקות ותודההההההההההההה. זה מאוד מרגש אותי. תודה!!!

    ערן –
    מה עשיתי? בעיקר בכיתי. מה כבר עושים כשהלב נשבר? עולמי חרב עלי.
    אין המשך לסיפור. גם התנצלות לא.

    בינה'לה –
    גם אז חייכת. את תמיד מחייכת. אחת הסיבות שאני אוהב אותך כ"כ. לומד ממך המון. כל הזמן. בעיקר לחייך, גם כשהחום מסרב לרדת… אין עליך בינה!

  25. מאת נירית:

    שולחת לך מייל :-)

  26. מאת עדילי:

    Tאני בת 33 רווקה, אומנית יוצרת וכותבת, אני שוקדת על ספר ישן שהתחלתי לכתוב בגיל 23 ועדיין
    מחכה לסיומו…
    וגם אני עברתי לא מעט ריסוקי לב במיוחד אחרי המוות של האקס שלי ונסיבות הפרידה שלי ממנו…
    ומקווה שיום אחד אוכל גם אני להביט בחיוך על תקופת הרווקות שלי כעל זיכרון ישן ונוגה כשאני מחבקת את הילד שלי ומספרת לו שהכל יהיה בסדר ולא נורא שהיא אמרה לו לא…
    :)

    אני אשמח לקבל את חוות דעתך על הרשומות שלי בבלוג למרות שזו רק טעימונת ממה שיש לי להציע :)

  27. ריסוקי לב, מוות של אקס, פרידה…
    מה בדיוק קרה שם. השארת אותי ככה עם פה פעור, המום…
    יכולה לשתף קצת יותר?

  28. מאת רותי:

    היי אייל
    סיפור חמוד ומרגש. מזל שכשהלב נשבר, עם הזמן, גמישותו מחזירה אותו לאיתנו.
    והזכרון, כמה טוב, משכיח ןמקהה את הכאב.

כתיבת תגובה


כל הזכויות שמורות לאייל עמית