(31) הטור של אייל עמית: בולט אנט – נמלת כדור הרובה מהאמזונס

מספר הצפיות בטור:9635

לטורים קודמים | לעמוד הראשי | הרשם כחבר! | למוזה הוצאה לאור | לספרים של אייל

 

בספרות המקצועית קוראים לחיה הזאת Paraponera clavata – 3 ס"מ של גוף שחור, חטוב, סקסי ומאוד לא ידידותי, עם 6 רגליים, 2 מחושים, 2 צבתות ועוצמת ארס אכזרית השקולה ל-30 עקיצות דָבוּרים!!! במדד הכאב האנושי, זו העקיצה הכי כואבת בעולם. לא הכי מסוכנת, אלא הכי כואבת, כאילו חטפת כדור!

באמת מזכיר קצת M-16, לא?

 

אל העיר מנאוס שבברזיל הגענו אחרי טיסה ונסיעה באוטובוס. כמו שני תרמילאים מנוסים התארגנו צ'יק צ'ק על ארבעת אבות המזון: גסט האוס, אוכל, אינטרנט ושאכטה. אגב, לא בהכרח בסדר הזה..

אחרי סיור בשוק הדגים, מעבורת שתעביר אותנו את הנהר ונסיעה קצרה באוטובוס מקרטע, מצאנו עצמנו חמישה ישראלים, שני ניוזילנדים, איטלקיה, מדריך ברזילאי מקומי ונהג צמוד על המנוע מאחור – מצטופפים כולנו בסירת מנוע קטנה. ההתרגשות בשיאה. אין לנו מושג לאן אנחנו הולכים, אבל בטוחים שזו הולכת להיות חוויה מטורפת. גם אני, שכבר טיילתי בעבר באמזונס וידעתי פחות או יותר מה מצפה לנו, פרפרתי מרוב התרגשות. כל הדרך אני מפמפם לענת איזה מדהים הולך להיות וכמה האמזונס חזק ומיוחד ומטורף והזוי ומסוכן ופראי וראשוני וענת רק מחייכת, שולחת אלי את מבטה האוהב ונותנת לי להתלהב.

את הערב הראשון עשינו באיזו קאבינה על גדת הנהר. רינלדו המדריך בישל לנו קאפירניה עם טונה קסאשה ודפק לכולנו את הראש. אין ספק, מדריך טיולים עם ראסטות על הראש הייתה בחירה מצויינת.

בבוקר עלינו שוב על הסירה ושטנו כל היום. בדרך עשינו עצירה קלה בפיצוציה מקומית שצפה על בולי עץ ענקיים בעובי של משאית. סיגריות, אלכהול, ממתקים, דלק, גפרורים, גרזנים, חוטי ברזל…מה לא היה שם, הום סנטר של האמזונס!! אופיס דיפו באצמע הנחל. פתאום נדלקות לי העיניים. אני מבקש מענת שתעביר לי את הארנק ותמורת שלושים שקלים בקושי קונה לי מצ'אטה ענקית, רוצחת! באורך מטר! כמו בסרטים!

"חכי חכי, את עוד תודי לי! כשנגיע לסבך הג'ונגל תראי איך המצ'אטה הזו תעזור לנו לפלס את הדרך" ניסיתי להסביר לענת ששוב חייכה אלי… כמו לילד קטן המתלהב מסכין גדול.

זה כל כך שונה לטייל בזוג. כשאתה לבד, תרמילאי מתכלב, כל עולמך הוא אתה! מדי פעם איזה טלפון או אימייל הביתה, אבל חוץ מזה, אין איש בעולם מלבדך. רק אתה והתרמיל על הגב. אתה ישן איפה שבא לך, ואוכל איפה שבא לך, וקונה מה שבא לך, ועושה מה שבא לך, ומתי שבא לך, ואיך שבא לך, וכמה שבא לך, ובלי לדפוק חשבון לאיש!

אני מחייך לענת חזרה. מניף את האינסטרומנט גבוה באוויר ושולח לה מבטי זימה של ג'יגולו ברזילאי המצוייד בבולבול ענקי לפחות כמו המצ'אטה. ענת שוב צוחקת. אני נורא אוהב להצחיק אותה.

לקראת השקיעה הגענו למפרץ קסום ומהמם ששחו בו הדולפינים המפורסמים של האמזונס. השמש הנמוכה צבעה את הכל בזהב. האוויר ספוג ורווי בחמצן, הנשימות שלנו איטיות ונינוחות, המים חלקים כמו פלטה. גדת הנהר משתקפת על פני המים. קשה להבחין מה אמיתי ומה השתקפות. מדי פעם ראש של דולפין וורוד מציץ החוצה, אומר לנו שלום וצולל בשקט למעמקים. צולל ומשאיר אחריו אדוות זהובות ושקטות. גם אם אנסה לא אצליח לתאר במילים את התחושה העילאית, את האהבה, את האושר השמימי שהציף שם את כולנו בסירה. אין על האמזונס!

שקיעות לפרצוף. הכל צבוע זהב!

שוב קאבינה, שוב קאפריניה, שוב נדפק לנו המוח, כילות נגד יתושים, ישנים בערסלים, ארוחת בוקר ומתארגנים למסלול הליכה בג'ונגל. נעלים סגורות, כובע על הראש, מים בתיק, מצלמה, ספריי נגד יתושים ומצ'אטה בשלוף. אני כבר יודע מה מצפה לנו ומכין את ענת. "אל תגעי בכלום! לא בענפים ולא בעצים! שימי לב טוב טוב איפה הידיים שלך ואיפה הרגליים שלך. יש פה חיות בכל מקום!

" The jungle is alive!! " – אני דופק אליה קריצה של אינדיאנה ג'ונס.

ענת שוב נותנת לי את המבט של הילד המגודל המתלהב ושולחת נשיקה באוויר.

אחרי כמה שעות של הפלגה אנחנו יורדים מהסירה ומתחילים ללכת על שביל ברור ורחב ומסודר ומפואר וגזום על פי כל חוקי הפָאנְג-שְווֵאי כאילו עברו בו כבר מאות תרמילאים לפנינו, אם לא כמה אלפים. ענת מסתכלת על מצ'אטת הג'יגולו  שלי, מסתכלת שוב עלי ומתפוצצת מצחוק. גם אני צוחק. אין ספק, יצאתי טָמְבָּל, אבל באמת שלא ידעתי שזה יהיה מסלול כזה מתוייר. באמזונס של אקוודור עשו לנו וואחד טְרֶאק לעומת הקייטנה הברזילאית הזאת. הנה טרנטולה, ושם למעלה קוף, פה תוכי, וכאן יש עץ מיוחד, ובואו תראו איך מכינים חבלים ועוד רגע גם נוציא מארוכים ונכין פיתות בטאבון… המדריך מראה לנו את האטרקציות כמו לחבורת תיירים יפניים.

די מאכזב…

חבורת התיירים היפניים מצטלמים על גזע צף בנהר.

 

הלכנו ככה שעתיים. במצ'טה השתמשתי אולי פעמיים. ת'כלס, לא הייתי חייב. סתם נהנתי לשמוע את הצליל המתכתי של ה-  קיצ'ינגגגגג….. קיצ'ינגגגגג….. בדרך חזרה אני מזכיר שוב לענת לא לגעת בכלום עם הידיים ולשים טוב טוב לב איפה הרגליים. אני אומר לה את זה בצחוק. ברור היה לנו שבספארי ברמת גן כבר יותר מסוכן מהשביל המתוייר הזה.

לא עוברת דקה והמדריך מחליט לשנות את המסלול ולעשות לנו קיצור דרך קטן. המצ'טה שלי קיבלה את התפנית באהבה רבה. הנה הג'ונגל שחיכיתי לו. המצ'אטה בפעולה, קיצ'ינגגג פה, קיצ'ינגגג שם, ופתאום עליה קטנה תלולה ובוצית. יש לי רק יד אחת פנויה. אני מחליק. תופס איזה ענף ומושך למעלה. משהו תופס לי את כרית כף היד. תופס ולא עוזב, יותר חזק ויותר חזק. צובט אותי, נושך אותי, דוקר אותי, מחורר אותי, כאב חד עוצר לי את הנשימה. אני נבהל, מנער את היד וקולט משהו שחור ענקי תופס לי את הבשר. אני מנער שוב. זה לא יורד. מנער יותר חזק. לא זז. פְּלָאיֵיר חופר לי בתוך הבשר, אש, שריפה, היד שלי בוערת, אני תופס את החיה עם היד השנייה, תולש אותה בכוח, מעיף אותה רחוק ומביא שאגה של גורילת אלפא פצועה.

הקריאה של טרזן – 'שירלי טמפל' לידי.

כואב לי, כואב לי כל כך, היד שלי עולה בלהבות. אני נגנב מהכאב, צורח כמו משוגע. כל הקבוצה עוצרת. ענת, רינלדו והנהג המקומי דופקים אלי ריצה. אני מספר להם מה קרה ומתפתל מכאבים. רינלדו שואל אותי איפה החיה, מנסה להבין מה בדיוק עקץ אותי. אני אומר לו שהעפתי אותה ומתאר לו מה ראיתי, מסרב עדיין להאמין שזה אמיתי, שזה אשכרה קורה לי.

Tocandira!"" – הנהג המקומי מסתכל לי על כף היד ומחייך לרינלדו.

"מה זה טוקנדירה????" אני שואל בבעתה.

"נמלה ענקית," רינלדו מתרגם. "יהיה בסדר. עד מחר זה יעבור לך".

"מה עד מחר????" אני כבר בונה לי בראש סרטים. פאקינג אמזונס פה, איך נזעיק מסוק? 669, חיליק מגנוס, אין טלפונים, אין כלום, מי יחלץ אותי מכאן? עד מחר כורתים לי את היד!! עד מחר אני חוזר הביתה בארון!! הכאב מתחיל להתפשט ועולה לי כמו חשמל עד לכתף. היד שלי מתנפחת, האצבעות נקנקיות מיס לוסי.

"אין מה לעשות. בוא נמשיך ללכת. מחר זה יעבור" אמר שוב והתחיל ללכת.

"אבל מה אם זו לא טוקנדירה? אולי זה משהו אחר???"

"הכל בסדר. אל תחשוב על זה. בוא!" רינלדו מסמן לי להמשיך.

אל תחשוב על זה, עליכ… עוד שנייה אני מאבד פה הכרה.

ענת מבוהלת, אני יותר, משתגע מהכאבים. היא מנסה להקל עלי ולוקחת ממני את התיק. אני תופס לעצמי את היד, לוחץ חזק ומתחיל להתקדם בשביל. עשר דקות אח"כ כף היד נרדמת. מתה. לגמרי. כמעט עד המרפק. אני לא יכול להזיז את האצבעות. היד משותקת. הכתף בוערת, כל הגוף מצומרר. הלב שלי דופק כמו משוגע. אני קולט שזה הסוף שלי. המצב רק הולך ומחמיר. פחד אלוהים!

אנחנו יושבים בסירה ומפליגים חזרה לקאבינה. בדרך המנוע מתקלקל. אנחנו באמצע נהר, מסביב הכל ביצות, יתושים, קרוקודילים מורעבים, והמנוע לא עובד. הנהג מרים את המנוע לתוך הסירה ומתחיל לפרק אותו עם מברג שטוח ופלאייר משנות החמישים. כמעט שעה. בינתיים אני מת מכאבים. אין על האמזונס!

קטן, צפוף ועוד בתוך כל הדבר הזה מרימים את המנוע, פותחים אותו ומתקנים. אין כמו האמזונס!

ררררררר… המנוע משמיע קול חיים, הנהג מסובב את הדוושה ואנחנו מתקדמים. חָצי שעה אח"כ המנוע שוב מת. שוב מעלים לסירה, שוב מפרקים, שוב מחברים ואז גם מתחיל גשם. מה זה גשם – מפלי האיגואסו נשפכים עלינו מהשמיים. כינרת שלמה על הראש כל 4 שניות. הבגדים, הנעליים – הכל ספוג. ענת מחליפה לכפכפי אצבע. אני לא בטוח שזה רעיון טוב, אבל מעדיף לשתוק. אינדיאנה ג'ונס והג'יגולו הברזילאי עם מצ'אטה כבר דיברו מספיק באותו יום.

הערב כבר יורד. ציקדות מנסרות לנו את גזע המוח. 900 דציבל במקרה הטוב. הסירה עוצרת על גדת הנהר. אני מרגיש ממש רע, ענת מסתכלת עלי בדאגה ועוזרת לי לרדת, מרחוק אני קולט את הקבינה. הליכה של 100 מטר. פתאום ענת דופקת צעקה, "אני נשרפת!!!!! אני נשרפת!!!!" צורחת כמו משוגעת וקופצת ממקום למקום בהיסטריה, "הרגליים שלי, הרגליים שלי נשרפות!!!!!"

ישר קלטתי מה זה.

ככה כמו שאני, עם מצ'אטה על המותן ויד אחת משותקת שנתלית מהכתף, אני מביא אליה זינוק, תופס אותה עם היד השנייה, מעמיס אותה על הכתפיים ודופק ריצת איירון-מן לקאבינה. זה פשוט מדהים איזה כוחות אתה מגלה שיש לך, כשאתה מחליט להפסיק לרחם על עצמך!

אנחנו מגיעים לקאבינה. ענת בוכה כמו משוגעת ואני מתנשף כמו סוס מרוץ אסמטי. אני מפשיט אותה במהירות, מדליק נרות  ומעיף מעליה את כל הנמלים. מאות נמלי אש, שרגליים אנושיות יפות וחטובות החליטו לקפוץ פתאום לביקור בתוך הקן שלהם. הנמלים אמרו יפה שלום, הציעו תה לאורחת ואז הסתערו קדימה בכל הכוח. טיפסו לה עד התחתונים, עקצו אותה בלי רחמים. אם הבולט-אנט מרגיש כמו ירייה, אתם יכולים רק לדמיין לעצמכם מה מרגישים עם נמלי-האש! ענת אשכרה נעמדה עם שרוואל וכפכפי אצבע בתוך מדורה בוערת. נשרפה חייה. הכאב בלתי נתפס!

באותו ערב, כמו כל ערב, רינלדו התקין לנו את סיר הקפרינייה. האלכוהול עזר מאוד לכאב. בכוס השלישית כבר שכחתי שנעקצתי. דווקא אז, רינלדו פתח את הפה וסיפר לי על הנמלה הענקית שעקצה אותי. הוא סיפר שיש לנמלה הזו המון שמות. נמלה-ענקית, נמלת-כדור-הרובה, נמלת ה-24 שעות. כששאלתי למה 24 שעות, אמר שזה הזמן שלוקח לארס להתפוגג.

"זו נמלה קדושה!" אמר ומזג לעצמו כוסית נוספת. "עד היום , בכפרים המרוחקים סוגדים לנמלה הזו. כל נער בשבט שרוצה להפוך לגבר לוחם, חייב לעבור טקס חניכה. הנערים מכניסים את הידיים לתוך כפפות מיוחדות שבתוכן מאות נמלים כאלה וצריכים להחזיק מעמד בתוך הכפפה לפחות עשר דקות בלי להתלונן. בזמן הזה הם חוטפים מאות עקיצות בכל יד. הכאב הוא בלתי נתפס. חלק מהם מאבדים הכרה ולעיתים נכנסים לקומה של שלושה ימים. חלק גם מתים. אלה ש"זכו" לשרוד את העקיצות, יאלצו לעבור את הטקס הזה 19 פעמים נוספות!!!!!!!!!

רינלדו הסביר שיש הגיון מאחורי הטקס הזה. גוף ששורד את העקיצות האלה 20 פעמים ברצף נעשה הרבה יותר חזק וחסין מפני מחלות וארס של חיות. באמזונס -  אתה חייב שיהיה לך גוף חזק. לחלשים אין פה מקום. את החלשים פשוט הורגים.. אבל לא עם סכין… עם נמלים.

הגיוני, לא הגיוני – לרינלדו היה קשה להסתיר את סלידתו מטקס החניכה ההזוי הזה. הוא הוריד עוד כוס קפירינייה ולפני שתקע גרעפס של שיכורים סיכם ואמר: "קרייזי פרימיטיב פיפול!!!".

הורדתי גם אני כוס וסיפרתי לו על "הקרייזי פרימיטיב פיפול" מהמזרח התיכון, שכבר כמה אלפי שנים, בגיל שמונָה ימים, עדיין חותכים לתינוקות שלהם את הקצה של הבולבול…

רינלדו לא האמין לי, אבל לפני שהספקתי להראות לו, איבדנו שנינו את ההכרה.

רינלדו, ענת, הנהג המקומי ואני. מזיעים, עייפים, עקוצים, מבסוטים עד השמיים!

 

הכל אודות טקס הלוחמים והנמלים הקדושות שרינלדו סיפר לי. לראות ולא להאמין! נשיונל ג'אוגרפיק.

 

והנה קטע מערוץ דיסקברי. זווית אחרת על אותו טקס. חופשי אפשר למות מזה. צפו עד הסוף!

לטורים קודמים | לעמוד הראשי | הרשם כחבר! | למוזה הוצאה לאור | לספרים של אייל

Comments

מספר התגובות

Powered by Facebook Comments

36 תגובות לפוסט "(31) הטור של אייל עמית: בולט אנט – נמלת כדור הרובה מהאמזונס"

  1. מאת מור וקנינוב:

    קודם כל-ראשונה- כבוד :)
    (כנראה שיש יתרון בלהיות חסרת מעש ב4 בבוקר )
    קצת מוזר שזה מה שיש לי להגיב על כל הפוסט
    אבל…

    דולפינים וורודים!?

  2. מאת טליה:

    זה המקום לומר תודה לחני, שותפתי לטיול בברזיל, שהתעקשה לא לנסוע לאמזונס ולהעדיף עוד חוף ועוד חוף ועוד חוף בצפון ברזיל…
    בינינו, קפיריניאה יש גם שם… בלי כאבים!

    ועוד משהו…לא אמרת תודה שמי שנעקץ זה אתה ולא ענת, עוד 19 פעם והיה לך גבר גבר בבית

  3. מאת רעות זרו:

    אני פשוט נהנית לקרוא את הטורים שלך (כמעט כמו את הספרים שלך אבל זה לא אומר שאני לא מחכה לעוד אחד), התיאורים עושים את הכל כל כך אמיתי ומוחשי (ומפחיד במקרה הזה) שזה פשוט תענוג לקריאה על הבוקר.

  4. מאת אבונילי:

    אייל יקירי, כמדי שבוע קריאת הטורים שלך היא עונג אמיתי…. אני מתמוגג מקריאת דוחות המסע המוצ'ילריים המזכירים לי את ריחות מולדתי בוליביה (בה לא ביקרתי מאז הייתי בן 4 … :( ).

    הערה בשולי הדברים: ה Paraponera clavata היא ייצור נחמד– הרבה פחות מסוכן מהעקרבים והנחשים המסתובבים במסדרונות הממשלה ובתקשורת הכתובה והמשודרת…..געוואללדד!!!

    ד"ש חמה לענת שלך א.נ.

  5. היי אייל,
    כיף לקרוא את הטור.
    כתוב מדהים ומחזיר אותי חזרה לתקופת האמזונס עם אח שלך :)
    עם נמלים כאלו אמנם לא התמודדתי אבל תולעים קטנות שנכנסות מתחת לעור ועוד שרצים אחרים כן.
    אם מעניין אותך כתבתי בזמנו "טור" (אני לא יודע איך לקרוא לזה) בנושא.
    אתה מוזמן להתרשם
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=578524

  6. מאת הדס ואעקנין:

    קקצת שוק, עכשיו יש לי עוד חרק לפחד ממנו, מזל שזה רק באמזונס!
    עדיין המחשבה קצת מזעזעת! גם הטקס הזה קצת חולני..
    ה

  7. מאת אליה:

    לא ייאמן!

    תודה לאל – שנולדתי אישה בישראל! (הופה – יצא לי סטיקר :-) )

    נשיקות לשפנים שבבית…

  8. מאת יניב:

    מרתק אחוני!!! עוד עוד עוד!!!

  9. מאת ויקטור:

    רינלדו הוריד עוד כוס קפירינייה ולפני שתקע גרעפס של שיכורים סיכם ואמר: "קרייזי פרימיטיב פיפל!!!". הורדתי גם אני כוס וסיפרתי לו על "הקרייזי פרימיטיב פיפל" מהמזרח התיכון שכבר כמה אלפי שנים חותכים לתינוקות שלהם את הקצה של הבולבול בגיל שמונה ימים.

  10. מאת שאדיה:

    אייל שלום
    היית צריך להזהיר בעלי לב חלש כמוני לא לקרוא בלילה

    נתת לי עוד סיבה לא לנסוע לחלקים המפחידים האלה מכדור הארץ. מה רע באירופה??????????

    תמשיך לכתוב ולאתגר את החושים שלנו

    באהבה. שאדיה

  11. מור וקנינוב–
    כן כן, דולפינים וורודים. תאמיני או לא, וורודים כמו הפנתר הוורוד. וורודים כמו תחת של בבון אפריקאי. טוב, אולי קצת נסחפתי עם הבבון האפריקאי, אבל הם אכן וורודים. כמו מרשמלו שהתיכו באש.
    חחחחח….
    :-)

    טליה –
    ענת נעקצה שחבל לך על הזמן איך היא נעקצה. אספר על זה בפעם אחרת :-) :-) :-)
    חופשי יש גבר גבר בבית. גם ענת עברה איזה טקס חניכה נחמד. על נמלי אש שמעת פעם? :-) :-) :-)

    רעות –
    שולח לך נשיקת-כדור-רובה ללחי ימין וגם ללחי שמאל.
    תודה מותק.

    אבונילי –
    איפה אתה אבונילי. לא שומעים, לא רואים… לאן נעלמת?
    בנוגע לנחשים המסתובבים במסדרונות הממשלה ובתקשורת הכתובה והמשודרת, מציע לך באהבה רבה להרשם גם לאתר הזה: אתה תגלה שם המון דברים מעניינים ולא רק על הנחשים האלה.

    גיא פריבס –
    איזה כיף שאתה כותב לי פה. תודה!
    ברזיל מדהימה, הא? אתה מצלם סוף. תמונות אחת אחת.
    תגיד, אולי תשב קצת ותכתוב. נראה לי יש לך הרבה מה לספר… תחשוב על זה…
    בנוגע ל- "בשייט האחרון נהרסה לי המצלמה מסיבה שאינה ידועה פשוט הפסיקה לפעול", מכיר את הסיפור הקצר צבע בכחול וזרוק לים (זה גם השם של הספר)? :-)

    הדס-
    נמלים עוקצות, עור תנין בגב או ברית מילה? על איזה מהטקסים את מדברת?

    אליה –
    בן זונה של סטיקר!
    אבל לא הייתי ממליץ להדביק אותו על האוטו ולרדת לסיני… בעצם, כמו שאני מכיר אתכם, אתם מסוגלים! אפילו תדביקו אחד בחושה. :-)

    יניב-
    תודה אח יקר. שולח נשיקות ועוגיות חמות של מר נילסון

    ויקטור-
    תודה גם לך.
    אכן, בסופו של דבר, כולנו "קרייזי פרימיטיב פיפול".
    מבחינה גנטית, כמעט אין שום הבדל ביננו לבין הדבר הזה.
    ומור וקנינוב, תסלחי על השימוש החוזר בתמונה, הא? היא עדיין מצחיקה
    :-)

    תודה לכולכם ושיהיה לילה טוב, נטול עקיצות, לכולנו.

  12. הי שאדיה
    תענוג לשמוע ממך. תודה!
    אירופה בהחלט מהממת ויפה, אבל אם כבר הזכרת את עניין החושים, במדינות עולם שלישי החושים עובדים פי עשר. האמזונס מ-ד-ה-י-ם. אין לי בכלל מילים לתאר את עוצמת המקום. כמובן שאם נהרות, ג'ונגלים, חיות ואינדיאנים לא עושים לך את זה, אל תסעי לשם. זה לא טיול קל ורחוק שנות אור מהנוחות האירופאית. אבל אם כן יש בך את יצר ההרפתקנות וכן בא לך לראות את האמזונס דקה לפני שהוא נכרת ונכחד – הייתי ממליץ לך בחום לקנות כרטיס טיסה עוד היום! בכל מקרה, אם זכור לי נכון מפייסבוק, יש לכם עסק משפחתי של פרחים באירופה נכון? אחרי ביקור באמזונס, תתחילו לגדל וליצא גם פרחים אקזוטיים… :-)

  13. מאת אבונילי:

    אייל יקירי,
    בתשובה לשאלתך אתן לך רמז: היום אחרי 3 שבועות אני שוב…."בחור כארז"… :)
    ואם תזדקק לרמז נוסף פנה לבתו של אבונילי ו/או לבן זוגה….
    שלך, א.נ.

  14. אוקיי, אשאל את ביתו של אבונילי…
    ומה בנוגע לזה: "המזכירים לי את ריחות מולדתי בוליביה (בה לא ביקרתי מאז הייתי בן 4 … )."
    שו הדה? נולדת בבוליביה????

  15. מאת שלומי:

    ממש נטלת את עוקצי והוצאת לי את כל המלים מהפה: "לא להאמין!" !!

  16. מאת Tomer:

    CRAZY!!!!!!!

  17. מאת גלי מנדל:

    איזו יפה ענת. עם אחד כמוך בטח לא משעמם לה אף פעם הא אייל…
    הסרט על השבט בברזיל פשוט חולני. איך הם בכלל שורדים אחרי העקיצות האלה. אתה אומר שכל עקיצה שווה לשלושים עקיצות דבורים, כלומר אם אני עושה חישוב נכון, בתוך כל כפפה כזאת יש 3000 דבורים. איך אפשר לשרוד 6000 עקיצות? משהו לא מסתדר לי. אשמח להסבר.
    סקרנית לשמוע את הסיפור על נמלי האש שהזכרת. מה קרה לענת, עקצו אותה גם?

  18. מאת חנן אלון:

    אייל יקירי, אכן כן וזה סיפור ארוך ומעניין בפני עצמו, כמו סיפורם של רבים שנולדו בתקופת השואה.

  19. גלי –
    האמיני לי, כל עקיצה שוות ערך ל30 עקיצות דבורים אם לא יותר. הכוונה היא לרמת הכאב, לא לרמת הסכנה. ברור שאם עוקצות אותך 6000 דבורים את מתה במקום. הארס של הנמלה הזאת פועל אחרת. הוא פחות מסוכן, אבל פי 30 יותר כואב. גלי, זה כאבי תופת. כהנמלה עקצה אותי ביד הרגשתי שאשכרה מישהו הכניס לי כדור לתוך היד ופוצץ אותה.
    ת'כלס, מבחינת רמת הכאב, אין שום הבדל בין 6000 עקיצות של נמלים כאלה ל-3000. וגם אם היו עוקצים את הנערים האלה 10 או 20 נמלים, הם לא היו חווים פחות כאב. העקיצות האלה כל כך כואבות שזה כבר לא משנה אם נעקצת שוב או לא. היד מתה!!!!! את יודעת מה זה מתה? מתה!!!!! אין תחושה בכלל. כל הגוף שורף. בוער. בסרט אגב, לא מציינים זאת, אבל לא מעטים באמת מתים מזה.
    מפחיד. באמת מפחיד. צריך רבה אומץ כדי להכניס את הידיים שלך לכפפת מוות כזאת.

    חנן –
    סקרנת אותי מאוד. נשב פעם על איזו עוגת-פנינה וקפה, הא?

  20. והנה עוד סרטון על השבט ההזוי הזה. סרט קצת יותר דרמתי. כאילו שחסרה פה דרמה.

  21. מאת יובל:

    "ילדים דורכים על נמלים בפיזור דעת, אך הנמלים נמחצות ברצינות רבה."
    - יהונתן גפן

  22. מאת יובל:

    "רינלדו הוריד עוד כוס קפירינייה ולפני שתקע גרעפס של שיכורים סיכם ואמר: "קרייזי פרימיטיב פיפל!!!". הורדתי גם אני כוס וסיפרתי לו על "הקרייזי פרימיטיב פיפל" מהמזרח התיכון שכבר כמה אלפי שנים חותכים לתינוקות שלהם את הקצה של הבולבול בגיל שמונה ימים. "

    טור חזק מאוד. המון חומר למחשבה.
    סתם מעניין אותי לדעת, בסופו של דבר, עשיתם ברית לתינוק החדש שלכם?

  23. מאת בינה:

    תמיד אני אומרת עליך "אשרי אמך יולדתך," אבל כעת אני כבר שמחה שאני לא אמא שלך. בטח נתת לה סיבות טובות לצבוע את שערה בגיל צעיר. מצטערת, אני מגיבה על פי הגיל שלי. אני מתה על התיאורים שלך. אתה יודע שיש לך כישרון כתיבה אדיר? נו, איפה הספר? אבל לא מסוגלת להביט בסרטונים האלה, הם עושים לי כואב בפולקעס…

  24. מאת עודה:

    חברים,לכל הלא מאמינים שבינכם

    אני רק רוצה לומר שהייתי שם ולא היה צריך לראות יותר מרגע את הפרצוף של אייל
    כדי להבין מה עובר עליו ………..

    תאמינו לי זה כאב חחחחחח

  25. הי יובל, אכן כן. עשינו למעיין ברית :-)

    בינה'לה –
    מילא אני, אבל לאמא שלי יש עוד שני בנים, משוגעים לא פחות ממני… :-)
    בא נגיד ככה, חברות הקוסמטיקה המייצרות צבע לשיער, מאוד אוהבות את אמא שלי…
    מה שכן, היא אף לא יכולה להתלונן שמשעמם לה. תמיד תהיה סיבה לדאוג. תמיד תצוץ שערה לבנה חדשה לצבוע.

    עודה (עודג'י) גיבור! –
    אני רק חושב עליך נהיה לי חיוך קילומטר על הפנים. יא קרוע!!!
    איזה כיף היה הא? פשוט חלום!!!! קבל כמה תמונות שיעיפו אותך מחוץ לאטמוספירה:

    DSC09456

    DSC09423

    445

  26. מאת ערן:

    אחחחח…
    איזה כיף שהיה לי הבוקר,

    קראתי את הטור בשבוע שעבר דרך הנייד שלי אבל שם לא ראיתי תמונות, קראתי שוב עכשיו וריאיתי אותנו באמזונס, כאילו זה היה אתמול.

    אתם כולכם קרועים ואני מתגעגע,
    ערן (זה שחובש כובע צמר צבעוני באמצע האמזונס)

  27. ערן!!!!!!!!!!!!! הגנוב שחובש כובע צמר באמצע האמזונס!!!
    קבל עוד כמה תמונות שיעיפו אותך
    מתי אתם באים לבקר אותנו???

    DSC09409

    מסתבר שלא פשוט כ"כ למצוא במבוק באמזונס. שטנו איזה שעתיים בסירה, המנוע נתקע שלוש פעמים בדרך. אבל בסוף יצא מזה דיג'רידו
    DSC09422

    מנגנים בנבל פה. כל חיות הג'ונגל בהאזנה. מי עושה את הצלילים המוזרים האלה
    DSC09298

    אתה מסביר למקומיים איפה נמצאת ישראל. איך בכלל נראת ברזיל ואיפה זה האמזונס. החולצה של הנער פשוט הזויה!!!!!
    DSC09499

  28. מאת ערן:

    נבוא לבקר בקרוב. חוצמזה אנחנו מזמינים לטל-אל! בואו!

  29. מאת אפריים:

    מרתק. כרגיל.

  30. מאת הדס:

    אני מדברת על טקס הנמלים העוקצות….. קצת קשה לתפיסה!

  31. הדס, ומה את אומרת הטקס הזה?
    עוד יותר קשה לצפיה!!!!

  32. מאת תמר:

    איילי…
    אני רואה שיש עוד חברים בסוריה…. (טל אל זה ממש קרוב לסוריה שלנו)

    וחוצמזה היום יום רביעי התפנתי לקרוא את הטור ו…. מה קורה אין שום דבר במייל…
    נשיקות

  33. תמר הדבש, תכיף שולח קישור…
    בנוגע לטל-אל ויודפת… אל חשש, יש לנו דרכון. נבוא לבקר אתכם :-)

  34. לטור (32): אם אין אני לי – מי לי
    http://blog.muzza.co.il/?p=674

  35. מאת נירית:

    תודה אייל. לא נוסעת לאמזונס בחיים שלי עכשיו.
    התמונות שלך מהממות ואפילו עושת קצת חשק, אבל כשאני חושבת על הנמלים האלה ושאר היצורים שמסתובבים שם… לא תודה. נשארת פה במזגן.
    בשביל זה יש לי אותך. סע, תהנה, תחזור, וספר לי איך היה. ברוך השם, אתה יודע לספר סיפור יופי.מכרות כסף, צינורות אוויר מתפוצצים, נמלים עוקצות, חילוצים בשלג עמוק. עזוב אותי בשקט. סע אתה. מתה על הסיפורים שלך, הזויים ככול שיהיו.

  36. מאת כפיר:

    קראתי עכשיו שוב. מטורף לגמרי!

כתיבת תגובה


כל הזכויות שמורות לאייל עמית