(17) הטור של אייל עמית: עוגת שוקלד-כימו-ווניל

מספר הצפיות בטור:3637

לטורים קודמים | לעמוד הראשי  | הרשם כחבר! | למוזה הוצאה לאור | לספרים של אייל

את יומולדת 27 שלי לא אשכח לעולם. כמו תמיד, חברים, מוסיקה, מתנות, אלכוהול, עוגה, משאלה, נשיפה על הנרות, הרבה צחוקים, הרבה עשן – אירוע סטנדרטי לחלוטין. מה שבכל זאת עשה את ההבדל היה הרגע בין הביס הרביעי לחמישי מהעוגה של אלה, חברה שלנו. השילוב הזה של השוקולד החם עם הגלידת וניל כמעט מביא אותי לאורגזמה. ולא רק אותי, כולם מתענגים על הטעם, משמיעים קולות כאילו הם בסאונה של מסיבת סווינגרס. כזאת היא אלה – אלופת העולם בעוגות יומולדת. רק היא יודעת איך דוחסים 10,000 קלוריות לביס של עוגת שוקולד. אצלנו בחבר'ה כולם כבר יודעים, אחרי עוגה של אלה, מנת אינסולין זה חובה, גם אם אתה לא חולה סכרת. כל ביס יותר טעים מהקודם, פצצת סוכר בהזרקה למוח, פצצת מתוק לבלוטות של הרוק. בא לך לבכות, בא לך לצחוק, אושר שקשה להסביר במילים.
"יש לי סרטן," עירית מסתכלת לי לתוך העניים והמבט שלה לא משאיר אפילו מקום קטן לספק. הביס של העוגה נתקע לי בגרון. עוד פצצה למוח, אבל הפעם מהסוג הלא טעים. היא מסתכלת לי לתוך הפנים ואני בהלם מחלט. מה סרטן? איזה סרטן? מה קשור עכשיו סרטן? מה היא אומרת לי פה? איך בכלל מגיבים למשפט כזה – אני שואל את עצמי בראש ותוך כדי קולט מה היא בעצם אומרת לי – לעירית, חברה שלנו, יש, סרטן?!?!?!
"מצאו לי גידול בשד…" היא מספרת בעצבות מהולה במבוכה ופחד. "…הרופאים אומרים שזה הגיע גם לבלוטות הלימפה. אני כנראה אצטרך לעבור ניתוח."
אני מסתכל עליה בשוק של החיים. לא מסוגל להוציא מילה מהפה. ביד עוד אוחז בצלחת העוגה, בפה שלי טעם של כהה אסון.
"זהו, אז כנראה בקרוב יהיה הניתוח ואח"כ סדרה של טיפולים, הקרנות וכימו. לפחות אני לא צריכה לדאוג בקשר לקרחת – תראה, עשיתי כבר גלח!" הוסיפה בחיוך ממזרי והורידה את כובע הצמר מראשה. קרחת לבנה וחלקה אמרה לי שלום.
כולה ילדה, בת 27, עוד בקושי התחילה את החיים, חולה בסרטן???????? עירית שלנו, חולה בסרטן???????
כל הלילה לא ישנתי. התהפכתי מצד לצד. המחשבות קודחות לי בראש.
כמה ימים אח"כ היא עברה את ניתוח והתחילה סדרה של טיפולים שבמהלכן איבדה את כל שערות גופה. היא רזתה נורא, אבל תמיד תמיד שמרה על אופטימיות וידעה שתנצח את המחלה. תוך כדי, עזבה את דירת החדר שלה בת"א, עברה לגור עם שותפים ונרשמה ללמודי רפואה סינית. כשתל אביב התחילה כבר להיות לה צפופה וחנוקה מדי, החליטה להעתיק את מגוריה לכנרת. היא שכרה דירה קטנה בקיבוץ האון ואת השנה השנייה ללימודים כבר עשתה שם כשהיא בריאה לגמרי.
כשהיינו מגיעים לבקר, שוטי הנבואה תמיד בפול ווליום, מלא חבר'ה על הדשא, עירית מבסוטה עד השמיים, אבל מסתבר שלשמיים היו תוכניות קצת אחרות.
בוקר אחד היא מתעוררת עם חצי פנים משותקות. היו רופאים שאמרו לה שזה בגלל רוח קרה, היו שחשבו שזה סוג של וירוס. בסופו של דבר, זה היה המטפל ההוליסטי שאמר לה שהיא צריכה לעשות MRI. אף אחד לא תאר לעצמו שבבדיקה יגלו שהסרטן חזר והפעם בצורת גידול בגודל פיתה על המוח. שוב טיפולים, שוב הקרנות, שוב כימוטרפיה אגרסיבית במיוחד.
רציתי להיות שם בשבילה. רציתי לעזור. אבל איך אפשר לעזור? מה אני כבר יכול לעשות?
"יומן סרטן" – קראתי לזה. קניתי לה ספר חלק ואמרתי לה שזה היומן החדש שלה. יומן שבו היא תכתוב כל יום איך היא מתגברת ומחלימה ממחלת הסרטן שלה. "יום אחד, נעשה מזה ספר" אמרתי לה וכדי לעזור לה להתחיל בכתיבה, כתבתי בעצמי את העמודים הראשונים. לא משהו מיוחד. רק רציתי לפתוח לה את הצ'אקרה של הכתיבה. לעזור לה להתחיל. כתבתי שם איך נודע לי על הסרטן שלה. כתבתי על מסיבת יום ההולדת ועל הרעיון לכתוב את "יומן סרטן". עירית כתבה. היא סיפרה לי שהיא אכן כותבת ויום אחד כשבאנו לבקר אותה בקיבוץ, היא הניחה לי את היומן בידיים ואמרה לי שאני יכול לקורא. לא קראתי. פשוט לא הייתי מסוגל. אמרתי לה שאני אקרא אותו רק אחרי שהיא תחלים.
באחד הביקורים שלה במחלקה האונקולוגית בתל השומר, ביקשתי להצטרף. מטופלים בהקרנות חייבים להגיע עם מלווה למקום. ניצלתי את הרקע הטכנולוגי שלי ואמרתי לה שאני מאוד סקרן ושאני מאוד רוצה לדעת איך מכשיר ההקרנה הזה נראה. רציתי רק להיות איתה. להראות לה שאני שם גם במקום הכי קשה והכי נורא. היא שמחה מאוד שבאתי. אני עוד יותר.
אני זוכר את ההמתנה במסדרון. את המבטים של החולים, את המבטים של המלווים שלהם, את הרופאים שמסתובבים שם, את השלטים המפחידים על דלתות הטיפולים. את החצי חיוך המשותק של עירית כשהאחות קראה לנו להכנס. נכנסתי איתה. זה היה חדר די גדול עם שתי טכנאיות ומכונה ענקית במרכז. עירית לא דיברה. פשוט נשכבה כמו שהיא על מיטת המכונה כאילו זו הפעם האלף שלה. את הגוף שלה כיסו עם חליפה מיוחדת ועל הראש שלה הלבישו מסכת רשת כזו כמו של סייפים. שני קרני לייזר סרקו את המסכה וכיילו את המכונה. אני מסתכל על קרני הליזר, מסתכל על המסכה, מסתכל על עירית ולא מאמין שזה קורה. לא מאמין שזה אמיתי. תוף הקרנה ענקי ניצב מעליה כשפתאום נגשת אלי הטכנאית ומבקשת ממני לעזוב את החדר כי מיד תחל ההקרנה. יצאתי החוצה ורק כשהדלת נתרקה מאחורי פרצתי בבכי אדיר.
לא רציתי שהיא תראה אותי ככה. רצתי לשירותים ושטפתי פנים. כשהיא יצאה החוצה, היא פגשה שם פנים מחייכות ואוהבות ללא שום זכר לדמעות.
"איך היה?" שאלתי בחיוך כאילו היא יצאה ממסאז' שוודי.
"היה טוב. הרגשתי שהפעם זה שרף את טוב. קצת כואב לי הראש עכשיו. בוא ניסע הביתה."
הטיפולים לא עזרו. באיזשהו שלב הרופאים הרימו ידיים. עירית לא! היא ניסתה כל מני טיפולים אלטרנטיביים, לקחה כדורים מיוחדים שעולים עשרות אלפי שקלים, אפילו נסעה לאיטליה לטיפול נסיוני במים חמים ולחץ קיטור. החברים התגייסו ותרמו כספים להמשך הטיפולים. עירית מעולם לא נכנעה. היא תמיד האמינה שתצא מזה, גם כשאיילת, חברתה הטובה, התקשרה אלינו ואמרה שנגיע לבית החולים להיפרד.
עירית שכבה שם עם מסכת חמצן. רזה כמו מקל. לא מסוגלת לדבר. ביד אוחזת עט ואחיה הגדול מחזיק לה את הנייר. היא שאלה מה שלומנו והתרגזה כשלא הצליחה לכתוב ברור. על הנייר היו כתובים כל מני משפטים. שאלות שעירית שאלה במהלך היום. אמרתי לה שאני אוהב אותה ונתתי לה נשיקה על הלחי. לקחתי את העט שלה ועל הנייר ציירתי לב גדול. היא ראתה את הלב והעיניים שלה חייכו. ענת עשתה לה מסאז' טוב בכפות הרגליים. כשיצאנו מהחדר היה לנו ברור שזו הפעם האחרונה שאנו רואים אותה. ענת פרצה בבכי. למטה פגשנו את איילת. בוכה גם כן, מרוסקת. היא סיפרה לנו על ההזיות שהיו לעירית בבוקר. בחדר היה כסא שאיש לא ישב עליו. לפתע עירית מצביעה עליו ושואלת מי זה? איילת עונה אף אחד. אין שם כלום. עירית מספרת לה שיושב שם איש לבוש שחור עם כובע על הראש. איילת מספרת לנו את זה ופורצת בבכי. בגוף שלנו צמרמורת מטפסת.
כבר ארבע שנים עברו מאז. ארבע שנים שעירית לא פה. ארבע שנים שעוגות מאוד טעימות נכנסות לי לפה ותמיד תמיד בין הביס הרביעי לחמישי אני נזכר בה. בכלל, אני חושב עליה המון ובכל מני הקשרים, לא רק כשאני אוכל עוגות. משום מה, כשאני חושב עליה, אני תמיד רואה את עירית הבריאה, את עירית מהיסודי, מהתיכון, את עירית של דרום אמריקה, את עירית של המסיבות קראחנה בטבע, את עירית היפה עם החיוך הממזרי, את הפילוסופיות העמוקות שלה, את הקריזות שלה, את עירית החיה, הנושמת, הבועטת. את עירית שרצתה לטרוף את החיים, אבל החיים טרפו אותה קודם.
השבוע נזכרתי בה שוב. חלקכם בטח כבר יודעים למה. חלקכם לא. כל הפרטים כאן. אנא מכם, הקדישו עוד דקה מזמנכם, פתחו את הלב ותרמו! יש כאן ילדה בת 5.5 שיכולה לאכול עוד הרבה עוגות שוקולד. אתם יכולים לעזור לזה לקרות.

 

טור זה התפרסם לראשונה באתר 'מושבה חופשית' ביום רביעי, 18 במרץ 2009

לטור זה התפרסמו 15 תגובות »

 

 

Comments

מספר התגובות

Powered by Facebook Comments

תגובה אחת לפוסט "(17) הטור של אייל עמית: עוגת שוקלד-כימו-ווניל"

כתיבת תגובה


כל הזכויות שמורות לאייל עמית