(14) הטור של אייל עמית: הזדמנויות או לא להיות

מספר הצפיות בטור:4360

לטורים קודמים | לעמוד הראשי  | הרשם כחבר! | למוזה הוצאה לאור | לספרים של אייל

 

תארו לכם גן עדן. אשכרה נסו רגע לעצום את העיניים ולהפליג בדמיון למקום רחוק, בתולי, פראי, עם חופים לבנים, עם ים טורקיז, עם עצי קוקוס ענקיים על קו המים, עם ג'ונגלים, עם קופים, עם איגואנות ענקיות, עם עצי מנגו אדירים, עם מליוני סרטני נזיר מתרוצצים לכם בין הרגליים. הטמפרטורה מושלמת. הרגע סיימתם לקלף אננס ענק עם האולר. אתם טורפים אותו בתאווה. כמו חיות. נועצים בו את השיניים. כל הגוף שלכם מיץ של אננס דביק ומתוק. אתם שולקים את עצמכם מהערסל ונותנים זינוק אל מי הים התכולים. החוף כמעט פרטי. אתם ואולי עוד איזה שניים שלושה משתזפים באופק. גן עדן! מושלם! מושלם עד דמעות! מושלם עד כאב! מסתבר שיש הרבה מקומות כאלה בעולם. טיירונה-פארק, גלאפגוס, זאנזיבר, תאילנד, חוף השנהב, אוסטרליה, גואה, סיני… באמת שלא חסר! תמצאו גני עדן כאלה מסביב לכל העולם וברוב המקרים באזור קו המשווה.


איגואנות בגן עדן – חוף מנואל אנטוניו

את קריספי ומארי פגשנו לקראת סוף הטיול שלנו בקוסטה ריקה לפני שנתיים. הוא אנגלי והיא ניו-זילנדית. שני תרמילאים צעירים ויפים שיצאו לטיול במרכז אמריקה. הם הכירו שם, לפני שש שנים, התאהבו, המשיכו לטייל יחדיו ומאז עוד לא חזרו. היום הם חיים בקוסטה ריקה, הורים לשתי בנות יפייפיות ומנהלים גסט האוס מצליח שהקימו במו ידם אשכרה חמש דקות מגן עדן. מספיק רק שאגיד 'מנואל אנטיוניו' כדי שכמה מהקוראים פה ישפריצו ניטים ויתעלפו.
הגענו לגן העדן הזה כמו כל תרמילאי ממוצע, רק שעל הגב שלנו, מלבד התרמיל, מועמסת גם ילדה בת שנתיים. צ'ק-אין זריז בקבלה, מפתח לחדר, בגד ים והופ קפיצת ראש לתוך הבריכה. כשיצאנו מהמים חיכו לנו על הדשא שש זוגות עיניים סקרניות ואוהבות. את קריספי ומארי כבר הכרנו, אבל הפעם הצטרפה גם היילי – ביתם בת השנתיים הזוכה לעיתים רחוקות להכיר ילדים בגילה. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. בלי מילים, בלי שפה, רק אנרגיה טהורה של שתי ילדות מאושרות בנות שנתיים. היילי ואביב עפות אחת על השנייה וקריספי ומארי עפים עלינו, מאמצים אותנו לביתם, מוזגים בירות ופותחים שולחן.
יום למחרת קיבלנו הזמנה למסיבת יום ההולדת של היילי. מצויידים במובייל צדפים שהכנו בבוקר על החוף, 6 ליטר בירה וקלקר עמוס גלידה מגניבה, צללנו לתוך האירוע. היו שם כמעט עשרים איש. קליקה קטנה ומגובשת. כולם אקס-מוצ'ילרים. אירופאים, קנדים, אמריקאים, רוסים, אוסטרלים שהיום מנהלים שם עסקים וחיים במקום. הראשון שיצא לי לשוחח איתו היה מתווך נדל"ן אמריקאי נחמד עם אש בעיניים. אח"כ יצא להחליף כמה מילים עם סוחר כונכיות נדירות, עם אומנית שמוכרת תכשיטים לתיירים, עם מורה לאנגלית. אחד אחד, הכרנו את כולם, למעשה, את המשפחה של קריספי ומארי בקוסטה ריקה.
איך אפשר בלי סשן טוב של דיג'רידו. תמיד עושה שמח. צלילי ה-dream time ריחפו בחלל. ללא היסוס שלפתי גם את הקלפים. מסתבר שבקוסטה ריקה קריאה בקלפים זה מקצוע מבוקש מאוד. כולם נעמדו בתור. אושו היה מבסוט מאוד, קריספי ומארי בשמיים, ענת ואני בכוכבים! לא מאמינים איפה אנחנו ואיך הגענו לסיטואציה ההזויה והנדירה הזו. אנחנו מסתכלים עליהם בהערצה, מקנאים בצעד האמיץ שעשו בתור זוג ומשפחה ושואלים את עצמנו אם גם אנחנו היינו מסוגלים.

יום למחרת קריספי ביקש שאבנה לו דיג'. מצויידים במצ'אטה נסענו לחבר שלו, סוחר הכונכיות, המתגורר בבקתה פסטורלית בלב יער טרופי. אחרי סיבוב בבית וסיבוב נוסף על אוסף הכונכיות המטורפות שלו, הוא שלח אותנו לעץ הבמבוק מאחורי הבית שלו. הליכה של חמש דקות ביער הביאה אותנו לשם. צ'ין, צ'ין, צ'ין – המצאטה מכה בעץ ומורידה לנו חתיכה יפה של במבוק. שמחים ומאושרים נפרדנו לשלום. חצי שעה אח"כ קריספי כבר נשף בצינור. זה לא היה הדיג' הכי טוב בעולם והבמבוק עוד היה רטוב, אך בהחלט מספק להתחלה. את שאר היום העברנו בנשימות מעגליות על הערסל, צלילות התרעננות בבריכה. שיחות ארוכות על ישראל, על הצבא, על הפלסטינים, על הסיטואציה ההזויה שאנו חיים בה. בירות קרות זורמות כמו מים.

בערב האחרון שלנו הוזמנו לדייט. הם סיפרו לנו על סושייה חדשה שנפתחה בעיר. כשהגענו מצאנו שם כמעט את כל החברים מהיומולדת. פתחו לנו שולחן מלכים. הסושי הכי טוב שאכלנו בחיים. קריספי התעקש להזמין והוסיף בחיוך ממזרי "בפעם הבאה אתה מזמינים". שיכורים ומבסוטים עד הגג חזרנו לגסט האוס, דופקים את הראש בקיר, לא מאמינים שמחר בבוקר עוזבים.
ואכן 'מחר בבוקר' הגיע. כשהתעוררנו, חיכתה לנו ארוחת בוקר מעולה. קריספי ומארי ישבו איתנו ורק הרעיפו אהבה. היילי ואביב לא הפסיקו לשחק. הפרידה הייתה קשה וספוגה באהבה. חיבוק אחרון, נשיקה אחרונה, נפנוף ארוך לשלום ואנחנו שוב לבדנו בדרכים. מאוד קשה לעזוב כזה מקום. מאוד קשה לעזוב כאלה אנשים מיוחדים.

כשחזרנו הביתה, מצאנו עצמנו עם ארגזים עד התיקרה. בדיוק מכרנו את הבית. כבר כמעט הכל ארוז ומנויילן, מחכים רק למשאית שתגיע. פתאום אימייל מקריספי. שואל לשלומנו, מודה לנו על הביקור ומבלי יותר מדי הקדמות מפיל עלינו את הפצצה! וכשאני אומר פצצה, אני מתכוון לפצצת אטום! הוא מספר לנו שהוא ומארי רוצים לצאת לחופשה ארוכה ומציע לנו לבוא ולנהל את הגסט האוס במקומם. אנחנו נקבל את הבית שלהם, את האוטו שלהם וגם מחצית מהרווחים. אנחנו לא צריכים לשים שקל. רק לעזוב הכל, לבוא ולנהל עסק ריווחי ומדהים שרץ כבר ארבע שנים, ועוד בגן עדן!!!
נגאסקי במוח!!! הירושימה בבטן!!! קראתי את המייל אולי שלושים פעם, לא מאמין למראה עיניי. מסיבת היומולדת, השיחות הארוכות, הסושי – מסתבר שהם בדקו אותנו, בחנו אותנו, ניסו לבדוק איך אנחנו מסתדרים עם החברים שלהם. ענת ואני בהלם של החיים! מסתכלים זה על זו ולא קולטים מה נפל עלינו. הזדמנות של פעם בחיים. הזדמנות של אחד למליארד ועוד בדיוק מכרנו את הבית. הכסף כבר בבנק, אשכרה מחכה רק שנקנה איתו איזה עשר דונם בקוסטה ריקה. מה יכול להיות יותר מושלם מזה??? איך אפשר בכלל לסרב??? גן עדן!!!!!!!! מישהו מציע לנו כרטיס כניסה חינם לגן עדן, נותן לנו ת'בית שלו, ת'מכונית שלו, משלם לנו משכורת ואנחנו עוד חושבים פעמיים???

"מה אנחנו עונים לו!?!? מה אני כותב לו?!?!?" אני שואל את ענת בפאניקה. בתוכנית שלנו רצינו רק למכור את הדירה בהוד השרון ולקנות בית קטן ונחמד בכרכור. כמעט שנה של חיפושים. כמעט שנה שהמחירים רק עפים לשמיים ואנחנו לא מוותרים, רוצים לגור בכרכור, רוצים בית על הקרקע, רוצים לגדל צנוניות בערוגה, מי ביקש בכלל את הקוסטה ריקה הזה עכשיו? לנהל גסט האוס בגן עדן – מי צריך את זה עכשיו על הראש? יש לנו פה בית לחפש, משכנתא מטורפת לקחת, לעמוד כל יום שעתיים בפקקים של כביש החוף, לחטוף צירבונים בכל פעם שבאים לנחמיאס, לשבור את הקפיצים של האוטו בבורות שבכביש, להיכנס הביתה עם נעליים מפוצצות בבוץ – זה מה שאנחנו רוצים!
שלושה ימים לא ישנו. מתהלכים כמו סהרורים ולא מסוגלים לקחת החלטה. הראש כואב, המעיים עצבניים, הקרקע רועדת לנו מתחת לרגליים. מייל נוסף מקריספי – הוא צריך תשובה עכשיו. אני כולי בשיגעון מנסה לשכנע את ענת. היא לא משתכנעת. אני כבר מוותר ואז היא נדלקת, מנסה לשכנע אותי. כשאני אומר כן, היא אומרת לא. כשהיא אומרת כן, אני אומר לא. שנינו בלופ, מתפוצצים מהתרגשות, ממתח, מחרדה, מהלא נודע, מהפחד! מצד אחד המשפחה, החברים, החינוך של אביב, הבטחון, היציבות… ומצד שני הזדמנות של פעם בחיים!!! אחד למליארד!!! איך נפספס כזה דבר???

אנחנו פה כבר כמעט שנתיים, גרים בבית סוכנות ישן ומתוק, באחת השכונות היותר ותיקות של פרדס חנה. 12 דקות מחוף האקוודוקט בקיסריה, חול לבן, שקיעות לפרצוף. זה נכון, אין פה קוקוסים, אבל יש אורנים ואחלה דקלים. אין קופים, אבל יש חתולים. וגם אין איגואנות, אבל יש אנפיות וקורמורנים. אוקיי, לא ממש גן עדן, ולעיתים אפילו גהינום, אבל זה המקום היחיד בעולם שאנחנו מרגישים ויכולים לקרוא לו בית.

לפני חודש אימייל מקריספי. בתוך מלחמת עזה, בשיא הבלגן. כמו תמיד שואל לשלומנו, אבל אז מפיל עלינו פצצת אטום נוספת. הפעם "בואו אלינו לניו-זילנד! נעזור לכם עם הוויזות, נסדר לכם עבודה, נתמוך בכם עד שתעמדו על הרגליים. רק בואו! עזבו הכל ובואו עכשיו!!!"

אז תגידו, כשמסרבים פעמיים להכנס לגן עדן, הולכים לגיהנום?


מארי קריספי והיילי

טור זה התפרסם לראשונה באתר 'מושבה חופשית' ביום רביעי, 25 בפברואר 2009

לטור זה התפרסמו 46 תגובות »

Comments

מספר התגובות

Powered by Facebook Comments

3 תגובות לפוסט "(14) הטור של אייל עמית: הזדמנויות או לא להיות"

  1. מאת דורית:

    היה כיף לקרוא..
    אפשר לקבל פרטים על הגסט האוס המדובר?
    תודה

  2. הי דורית
    תודה וברוכה הבאה לבלוג.
    מדוע שואלת?
    :-)

כתיבת תגובה


כל הזכויות שמורות לאייל עמית