(28) הטור של אייל עמית: אינדיאנה ג'ונס ומכרות הכסף הבוליביאנים

מספר הצפיות בטור:5934

לטורים קודמים | לעמוד הראשי | הרשם כחבר! | למוזה הוצאה לאור | לספרים של אייל

 

כילד, אחד הבילויים המשפחתיים שהכי אהבתי היה הדרייב-אין בתל אביב. אמא, אבא ושלושה אחים בנים מופרעים, מצטופפים יחדיו ב-BMW כתומה של עבריינים משנות השבעים. שורות שורות של רכבים עם הפנים קדימה. כל החלונות פתוחים, אמא ואבא שולחים יד ותולים על הדלתות שני רמקולים באיכות טרנזיסטור ממלחמת העולם הראשונה. חום איימים, מאתיים אחוזי לחות וההתרגשות בשיאה. בשביל לשחרר קצת לחץ, אנחנו מאחור הולכים מכות בפעם האחרונה. מתנשפים ומזיעים כמו חמורים בסאונה, העיניים שלנו נדבקות פתאום לשמשה הקדמית. הסרט מתחיל. על המסך הענק אינדיאנה ג'ונס ושודדי התיבה האבודה – הלהיט של קיץ 1981. מה אומר ומה אגיד, לא בדיוק הסרט אידאלי לילד בן 7 של שנות השמונים. כמעט שבוע לא ישנתי אח"כ בלילה. סיוטים על נחשים וחלומות על רוחות רפאים היו רק חלק קטן מהרשימה. אבל, כמו כל ילד באותה תקופה, איש לא התרגש מהעיניין ושלוש שנים אח"כ גם לקחו אותנו לאינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור.

"זה רק סרט, זה שום דבר, זה לא באמת," ההורים היו מנסים להרגיע בכל פעם שהפנים שלי החווירו ושלפוחית השתן איימה להרטיב את המושב. במקרים ממש קיצוניים, היו מורים לי לעצום עיניים ולא להסתכל, "אל תדאג, אנחנו נגיד לך מתי זה יגמר."  – אלוהים, איך שנאתי את המשפט הזה. בכלל, איך שנאתי את הסיטואציה הזו, כל פעם מחדש. תסביך של הילד הקטן במשפחה – כולם צופים בסרט ורק אני לא מבין כלום. פתאום אומרים לי לעצום עיניים. אני עוצם. ברקע שומע קולות מפחידים, אנשים צועקים, אנשים צורחים, יריות, בומים חזקים מכל עבר, את המתח באוויר אפשר לחתוך בסכין, הדופק שלי על 600. אז לא רק שהסצינה מפחידה ולא מתאימה לילד בגילי, עוד מאלצים אותי להאזין לה בחושך!!! לבד!!! עם המחשבות שלי!!! עם עיניים עצומות!!! שיהיה לי עוד יותר מפחיד!!!

"אתה יכול כבר לפתוח, זה נגמר," אח שלי היה מזכיר אם ההורים היו שוכחים, ועל הדרך גם היה מכניס איזה מרפק בצלעות ומוסיף "יא פחדן, איזה קטע יפה הפסדת!"

ואז היינו הולכים מכות. משחררים קצת לחץ…

מי היה מאמין ש-14 שנים אח"כ אמצא את עצמי שוב באותה סיטואציה בדיוק, רק שהפעם, לא מהצד של הקהל, אלא מהצד של אינדיאנה ג'ונס.

DSC08726

סצינה מתוך הסרט "אינדיאנה ג'ונס ומכרות הכסף הבוליביאנים"

.

אל העיר פוטוסי שבבוליביה הגענו אחרי נסיעה אינסופית ומתישה באוטובוס בוליביאני מצחין. בהרצאות, בספרים, בטיפים של כל המטיילים סביבנו, נאמר מפורשות כי לא מומלץ לבצע את הנסיעה במכה אחת וזאת בשל הפרשי הגבהים. כשירדנו מהאוטובוס כבר הרגשנו את זה יופי. את כל ה4000 מטר שמתחתינו! אך על אף הסחרחורת הקלה והנשימה הכבדה, התארגנו צ'יק צ'ק על גסט האוס. דורמיטוריז של 20 איש, כבר נחשב עבורנו חדר פרטי. מחבת, בנזניה, קרש חיתוך, בצל חתוך דק, שמן, רסק עגבניות והופ יש לנו ארוחת ערב. כל המטיילים האחרים, שרצו לחסוך כמה מאות שקלים, מסתכלים עלינו במבטי קינאה ומזילים ריר על הפסטה. בגובה 4000 מטר, הגזייה "העלובה" שלהם לא עובדת וזאת כל מטייל ישראלי לומד כבר בביקורו הראשון ב"למטייל". באותו יום הבנזניה "הרוצחת" שלי עבדה קשה. כולם רצו לבשל לעצמם את ארוחת הערב ולחסוך את הדולר הזה במסעדה. בסלנג של המטיילים קוראים לזה "התכלבות", יענו מטייל כמו כלב. שורד, גיבור, חזק, מאצ'ו, ישן באוהלים, בדורמיטוריז, יוצא יחידה קרבית, רוצח, אוכל חצץ, ישן על מסמרים, מבשל על בנזנייה, מתכלב!!!

בשלב הזה של הטיול כולנו התכלבנו ובשביל לחסוך את הכסף של חניית הביניים בעיר סוקרה, עלינו על האוטובוס דוך לפוטוסי. מתכלבים, יהירים, שחצנים, מאצ'אים, מזלזלים, ישראלים – תקראו לזה איך שאתם רוצים. באותו לילה הלכנו לישון כולנו שבעים ומרוצים.

"אייל!!!!!!!!! אייל!!!!!!!!!!!! קום אייל!!!!!!!!!!! אתה שומע אותי???????? קום!!!!!!!"  מישהו מנער אותי חזק ומנסה להעיר אותי. זה אלי, הבחור הישראלי במיטה לידי. אני לא מתעורר. השעה שתיים בלילה, אני קודח מחום, רועד בכל הגוף, ממלמל בקול רם ומעיר את כל המטיילים בדורמיטוריז. אני בהזיות. אני מדבר מתוך שינה, צועק ולא מצליח להתעורר. "קוווווםםםםםםםםםם!!!!!!!!!!" אני פותח את העיניים ומתנשף כמו חיה. אין לי אוויר, אין חמצן, אני בהיפר-ונטילציה מטורפת, הראש דופק, הגוף כואב, הגוף שלי כבד, אני לא יכול לקום מהמיטה. אלי מושך ומנער אותי, עוזר לי לקום, מוזג לי כוס מים, אני שותה ונרגע לאט לאט.

"אני בסדר, אחי. באמת, אני בסדר עכשיו," אני אומר לאלי ולא מרגיש שהאגו מדבר במקומי. "מחר אני קם כמו חדש. זה בגלל הגובה. הגוף צריך להתרגל קצת…" ניסיתי לשכנע, בעיקר את עצמי.

מתכלב. מאצ'ו. לא רואה בעיניים. קטן עלי המחלת גבהים הזאת. אני, יש לי בנזנייה אני! הולך עכשיו לישון ומחר קם כמו תותח. שאני אתן לשטות הזאת לשבש לי את התוכניות? מה פתאום.

אחרי שעה של דיבורים חזרנו לישון. למזלי, המחר באמת הגיע. לא קמתי כמו תותח, אבל הרגשתי הרבה יותר טוב. מספיק טוב כדי להצטרף לקבוצה שהתארגנה לסיור במכרות הכסף. קבוצה של עשרה ישראלים עם מדריך מקומי אחד.

תחילה עשינו סיור בשוק. המדריך הסביר שעלינו לקנות מתנות לכורים. שקיות עם עלי קוקה, בקבוקי שתיה, סיגריות, והכי הכי חשוב – מקלות דינמיט! ממש כמו אלה שרואים בסרטים של המערב הפרוע. פה בארץ, אם תופסים אותך מסתובב ברחוב עם מקל כזה, מזניקים עליך מסוק של הימ"מ. שם בפוטוסי, אתה קונה מקלות כאלה כמו מסטיק. אם כי להשיג מסטיק הרבה יותר מסובך.

אז קנינו את כל מה שדרוש ויצאנו לדרך. בתיק שלי 4 מקלות דינמיט. ניצוץ אחד לא במקום וכל האוטובוס שלנו מתאדה לחלקיקים.

האוטובוס עוצר בפתח המכרות. המדריך מחלק לנו מעילים צהובים, מגפיים, קסדות ופנס מגנזיום מיוחד שדולק כמו פתיליה ומפיץ אור להבה קטנה של נר. במכרות של פוטוסי, מעטים יכולים להרשות לעצמם פנס חשמלי. המשכורת הממוצעת של כורה היא פחות מדולר ליום. המדריך הסביר שלכורים גם אין שעון על היד והדרך היחידה שלהם לדעת שיום עבודה הסתיים היא כשהפנס כבה אחרי 8 שעות בדיוק. נשמע הזוי? הזוי אפילו לא מתקרב למה שחיכה לנו בפנים.

ללא הסברים מיותרים התחלנו לצעוד פנימה. הפנסים בקושי מאירים מטר קדימה. העיניים טרם התרגלו לחשכה. פתאום המדריך צועק לזוז הצידה. אנחנו נדבקים לאחד הקירות. קרונית ברזל עמוסה שועטת קדימה וטסה על מסילת הברזל. שני כורים דוחפים מאחור ושניים מושכים מקדימה. כל קרונית כזו שוקלת טון. פתח המכרה היה רחב יחסית, אך ככול שהעמקנו פנימה, המעבר נעשה צר ונמוך יותר ויותר, עד שבאיזשהו שלב כבר הלכנו מכופפים. "זוזו הצידה" המדריך צועק, אנחנו נדבקים לדופן וקרונית נוספת מגלחת אותנו בטיסה. קרונית כזאת לא יכולה לעצור. כדי להסיע משקל כזה, הכורים רצים כל הדרך ולא מבזבזים טיפת אנרגיה מיותרת. הכל מתוזמן, ברור וידוע והמדריך שלנו, שעבד בעבר בעצמו במכרה, מכיר את כל הנהלים של המקום. המכרה בנוי כמו קן של נמלים. מאות אם לא אלפי מחילות, מעברים, מפלסים, פתחים, מסילות ברזל, חדרי מנוחה… הכורים מכירים את כל המחילות כמו את כף ידם. גם בלי פנס, בחושך מוחלט, הם יודעים בדיוק איפה הם נמצאים ולאן ללכת ומתי מגיעה קרונית. הם מרגישים את זה בכפות הרגליים, ממש כמו נמלים. המדריך סיפר לנו שכל כורה מקבל תפקיד ואזור לעבוד בו, ושם הוא נשאר כל חייו, שאגב הם לא ארוכים בכלל. כורה זקן שמת בשיבה טובה לא עובר את גיל 40!!!! ואם כבר מדברים על גיל, במכרה הזה ניתן למצוא גם ילדים בני 8. במו עיני ראיתי אותם. יושבים עם "הגדולים" לצד המסילה, לועסים את עלי הקוקה ואוספים כוחות לפני שיחזרו שוב למלאכת החציבה. כשנתנו להם בקבוק קוקה-קולה הם התנפלו עליו כאילו חילקנו זהב, וכששלפנו מהתיק את מקלות הדינמיט, הם התיחסו אליהם כאילו מדובר ביהלומים. מקל דינמיט כזה חוסך לכורה יומיים עבודת חציבה. את עלי הקוקה הם תמיד שמחים לקבל. כולם ללא יוצא מן הכלל מחזיקים בפה גולת עלי קוקה דחוסה ומוצצים אותה רצוף במשך 8 שעות. זה נותן להם כוח, משאיר אותם עירניים, עוזר להם לספוג יותר חמצן מהאוויר הדליל. מאוד קשה לנשום במכרות. צינורות עבים של לחץ אוויר מסתעפים לאורך כל המחילות הראשיות של המכרה ומזרימות אוויר מבחוץ. בלי הצינורות האלה, אי אפשר היה לנשום. עדיין, עם הצינורות האלה, חום איימים! וככול שיורדים מטה במפלסים האוויר נעשה יותר ויותר מחניק וחם כמו בגהינום.

DSC08723

ילדה שפגשתי בכניסה למכרות. גם היא עובדת 8 שעות.

במכרה של פוטוסי הכל נעשה ביד. כמעט ואין כלים חשמליים. הכל נעשה באתי חפירה, במקוש, באיזמל ופטיש. את העפר מעמיסים לתוך שקים ונושאים אותם בידיים לתוך הקרוניות. לעיתים כורה צריך לשאת שק למרחק של מאות מטרים. עולה איתו בסולמות, נושא אותו במעברים, ממש כמו נמלה פועלת. ניסיתי להרים שק כזה ובקושי הצלחתי. כבד רצח!!! והם נושאים את השקים האלה כאילו מדובר בשקית חלב. החזקים באמת נושאים אפילו שני שקים כאלה. רצים איתם!

בכלל, כל המכרה רוחש פועלים. 10,000 כורים עובדים שם בו זמנית. לאן שאתה לא מסתכל, מישהו חופר, מישהו מעמיס שק, מישהו יושב ונח. הם בקושי מדברים. ואם כבר מדברים, אז בלחש. לא מבזבזים אנרגיה. ברקע שומעים רק את קולות החציבה ואת צינורות לחץ האוויר ופתאום "זוזו הצידה" – קרונית עמוסה שוב מגלחת לנו את הצורה.

 

DSC08730

מאוד נדיר לפגוש פנים מחייכות במכרה. עבורם קוקה-קולה יותר טובה מאורגזמה!

העיניים כבר התרגלו לחשכה. פתאום, הפנס מגנזיום המקוצמק הזה מתגלה כפנס לא רע בכלל ואפילו מסנוור.

כשהגענו למפלס 3, התנאים כבר היו בלתי נסבלים. גם אנחנו השתתקנו והצלחנו להבין מדוע הכורים לא מדברים. אבק המכרות מקשה מאוד על הנשימה. הריאות צועקות הצילו.

אחרי זחילה על 4 במחילה ארוכה הגענו לחדר קטן שבקצהו פסל מפחיד של שד. המדריך הסביר שזהו השד של המכרה. ה"דיאבלו". השד ששומר על הכורים וכל הכורים ללא יוצא מן הכלל סוגדים ומאמינים בו. שם בחוץ, הם כולם נוצרים שהולכים לכנסיה ומאמינים בישו, אבל פה מתחת לאדמה – זה הדיאבלו. שד המעמקים שיש לכבד ולהעניק לו בכל יום מנחה קטנה. סיגריה בוערת, עלי קוקה, סרטים ציבעוניים, פרחים, אוכל… הכל הולך. גם אנחנו נתבקשנו לתת מנחה לדיאבלו. המדריך סיפר שהמכרה קיים כבר 500 שנה ובזמן הזה לא הרבה השתנה. המכרה מאוד גדל מאז ולכן נוספו עוד המון דיאבולואים כאלה, אבל העיקרון הוא אותו עיקרון. יש שד וצריך כל הזמן לפייס אותו. אם תרגיז אותו, תמות! ובמכרה הזה כמעט כל יום מישהו מת. מתפוצץ מדינמיט, נקבר תחת מחילה שקרסה, נדרס ע"י קרונית, נחנק למוות, מת מסרטן, נרצח… והאמונה היא שהכל בידי הדיאבלו.

"אבל הדיאבלו הוא לא רק שד רע," הוסיף המדריך, "הוא גם מגשים משאלות! אתם יכולים עכשיו לבקש ממנו משאלה ואולי היא תתגשם". אחד אחד ביקשנו משאלות. אחד ביקש בריאות לעצמו ולמשפחתו, אחד ביקש שלום עולמי, אחד ביקש שיכפילו את משכורתם של הכורים, אחד ביקש את המספרים הזוכים של הלוטו והיה גם אחד, ליצן מתחכם, שביקש להטיל את מימיו כי השלפוחית שלו עומדת להתפוצץ. כולם כמובן התפוצצו מצחוק וגם המדריך, שלא כל כך הבין את הבקשה המוזרה, הגיב בחיוך. הליצן בעל השלפוחית הרגיזה רוקן את מימיו בקצה השני של החדר ואיליו הצטרפו גם כל הבנים בקבוצה. הבנות התאפקו. רק צחקו והתאפקו.

DSC08736

סיגריות, עלי קוקה, וודקה, אלכהול 90%, סרטים צבעוניים – הכל הולך. רק שהדיאבלו יהיה מבסוט.

הסיור ממשיך. המראות הופכים קשים יותר ויותר. "זוזו הצידה!" קרונית טסה ומכבה לאלי את הפנס. אני שולף מצית ומדליק לו, מוקסם מהמכרה הזה יותר ויותר, משתגע כל פעם מחדש איך הם מצליחים בכלל להזיז את הקרונית המטורפת הזו?!?!?

"אנחנו יורדים עכשיו למפלס הרביעי," אמר המדריך וביקש לשמור על סדר. "חם שם מאוד," הוסיף בחיוך וידע שהוא מבשל אותנו חיים. שמאלה, ימינה, ימינה, שמאלה, המחילות מתפתלות. בדרך הוא סיפר לנו שלמכרה יש עוד המון מפלסים אבל אנחנו נגיע רק עד המפלס הרביעי. הוא סיפר שהכורים שעובדים במפלס התחתון ביותר, הם הכורים הכי מנוסים והכי חזקים במכרה. יום העבודה שלהם קצר יותר מיתר הכורים. לוקח להם כמעט שעתיים לרדת את כל המפלסים ובשל הטמפרטורות הגבוהות וחוסר החמצן, הם עובדים שם שעה אחת בלבד ואז רצים חזרה למעלה, אחרת ימותו.

במו עיני ראיתי פועלים כאלה. פועלים שסיימו את יום העבודה שלהם. מתהלכים חצי מתים, יוצאים מהמכרה ונשכבים על הקרקע ורק נושמים. לועסים עלי קוקה ונושמים.

אנחנו בדרכנו עוד למפלס ארבע. צינור לחץ האוויר תלוי ממש מעלינו. אלי ואני אחרונים בסוף. "זוזו הצידה!" אנחנו נצמדים לקיר והקרון טס. "עכשיו שימו לב," המדריך מצביע לנו על הצטלבות של מחילות, "כולנו מתקדמים עכשיו לתוך ההצטלבות. אין שם מקום לעמוד. צריך לעבור את ההצטלבות מיד אחרי שתעבור הקרונית הבאה." הקרונית עוברת והמדריך מבקש מאיתנו להזדרז. כולנו נדחסים להצטלבות וממתינים על המסילה. הראשונים כבר עברו ואלי ואני ממתינים לתורנו.

אני לא יודע אם זה קרה כתוצאה מחוסר חמצן, שגעון זמני, חום בלתי נסבל, יהירות, זלזול או סתם טימטום שאין לתאר במילים – הבחור שעמד מלפני נתלה פתאום על צינור האוויר, עשה קולות של טרזן, עשה עליו כמה נידנודים, נתן זינוק קדימה ופוצץ את צינור האוויר מאחוריו.

אין לי מושג כמה אטמוספרות החזיק הצינור הזה, אך היה שם מספיק לחץ כדי להעיף את אלי ואותי כמה מטרים לאחור. פשוט עפנו כמו קלפים ברוח, כשאבק סמיך מופגז אלינו ללא הפסקה. חושך מצריים, רעש מחריש אזניים. אני מנסה לקרוא לאלי ולא מצליח לדבר, לא מצליח לנשום, אני נחנק, בהלם מוחלט. פתאום אני שומע את אלי צועק. אני לא מבין מה הוא אומר. לחץ האוויר בולע הכל. שנינו משתעלים, אי אפשר לדבר, אי אפשר לנשום, אי אפשר לפתוח את העיניים. אני שם את החולצה על הפנים, מנסה לחסום את האבק. אין לי מושג איפה אני ואיך חוזרים להצטלבות שממנה עפנו. פתאום אני קולט את מסילת הקרוניות תחת רגלי. אני שולח ידיים ומצליח לגעת בשני צידי המחילה. אם באה קרונית זה הסוף שלי, אין לי לאן לברוח, ואיפה אלי לכל הרוחות, ואיפה המדריך נעלם?!?!??!?!?! שוב אני בסרט הזה. בחושך, לבד, ברקע שומע קולות מפחידים, צעקות, צרחות, בומים חזקים מכל עבר, את המתח באוויר אפשר לחתוך בסכין, הדופק שלי על 600. אני שולח יד לכיס ושולף את המצית, מנסה להדליק את הפנס. אין סיכוי. אני בתוך מנהרת רוח מטורפת. אני בכל זאת מנסה. הניצוצות שיוצאים מהמצית מראים לאלי את הדרך. הוא נוגע בי. אנחנו לא יכולים לדבר. שנינו צורחים באימה ולא שומעים אפילו את עצמנו. צרחנו למדריך. צרחנו כמו משוגעים. ידענו שכל רגע צריכה לעבור קרונית. תפסתי את אלי ומשכתי אותו קדימה, אל עבר הרוח. שם אמורה להיות ההצטלבות שממנה עפנו. אנחנו מתקדמים על המסילה, מבועתים מרוב פחד. אלי צורח בפאניקה. פתאום יד תופסת לי את הקסדה ומושכת אותי הצידה. אין לי מושג מי זה, אבל אני מבין שעלי לבוא אחריו. אני מושך את אלי והיד מושכת אותי. שלושתינו יורדים מהמסילה ונדחקים לאיזו גומחה בצד. היד המסתורית תופסת אותנו חזק ומצמידה אותנו לקיר. קרונית חולפת על פנינו, טסה על המסילה בחושך מוחלט, מרעידה לנו את הבטן.

זה היה המדריך שהציל אותנו. הוא תפס את שנינו חזק והוביל אותנו בחושך בין המחילות עד שמצאנו את עצמנו בחדר שקט, מואר ע"י להבות הפנסים ומאחוריהם יתר חברי הקבוצה ההמומים.

"תוציא אותי מפה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!" אלי פותח את הפה ומתחיל לשאוג כמו חיה, "תוציא אותי מפה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!" הוא צורח על המדריך בעברית, לא קולט איפה הוא בכלל ועם מי הוא מדבר. הבן אדם בפאניקה "עכשיו!!!!!!!!!!!!!!! קח אותי למעלה!!!!!!!! עכשיו!!!!!!!!!!!!!!!". ניסיתי להרגיע אותו, אבל הבן אדם לא ראה ממטר. לא ראה כלום. העיניים שלו התרוצצו ממקום למקום, כל הגוף שלו רעד, הפנים התעוותו לגמרי "עכשיו!!!!!!!!!!! עכשיו!!!!!!!!!!!!! עכשיו!!!!!!!!!!!!!" הוא המשיך לצרוח ותפס את המדריך בחולצה. החזקתי את אלי בשתי ידיים. גם אני הייתי עוד בהלם, אבל עדיין בשליטה ביחס אליו. "אחי, הכל בסדר, זה נגמר, אנחנו נוציא אותך החוצה, אל תדאג, הכל בסדר, זה נגמר אלי, זה נגמר! אנחנו בסדר!" אני תופס לו את הפנים ומדבר אליו לתוך העיניים. "תוציא אותי מהמקום הזה עכשיו!!!!!!!!!!!" הוא ממשיך לצרוח ובכלל לא רואה אותי. אני קולט שאין עם מי לדבר. אין אף אחד בבית. אני תופס את המדריך ומסביר לו מה אלי רוצה. המדריך אומר לי שזה בלתי אפשרי. אני תופס אותו יותר חזק ואומר לו שהכל אפשרי. אנחנו נחכה כולנו כאן ואתה רץ איתו למעלה וחוזר. "עכשיו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!" אלי משתולל, מאבד עשתונות ומתחיל לקלל בהיסטריה ולהכות אותי. המדריך קולט שזה רציני לגמרי, תופס את אלי ושניהם מתחילים לרוץ.

לא יודע כמה זמן חיכינו שם, אבל ההמתנה הארוכה עשתה לי טוב. יכולתי לשבת בשקט, להירגע ולעכל את מה שקרה. להבין שעשיתי טוב כשהחלטתי להמשיך בסיור למרות הכל. להבין גם שמהמכרה הזה אני לא יוצא אותו דבר, ואם לא למדתי את השיעור הזה ממחלת הגבהים שחטפתי יום קודם, אז עכשיו המסר עבר חד, חזק וברור. הבחור הדביל שפוצץ את הצינור מעולם לא התנצל. הוא רק ישב שם ושתק. גם אני שתקתי והרגשתי דביל פי עשר. ולא סתם דביל. דביל יהיר ומתנשא. הבנתי שהבחור הזה כלל לא אשם. זה הדיאבולו ששלח אותו. זה הדיאבולו שגרם לו לקפוץ על הצינור ולפוצץ אותו. זה גם אותו דיאבולו שבסופו של דבר חס על חיי, על אף שמאוד לא אהב את בקשתי הליצנית, החצופה, המזלזלת והיהירה, כמה דקות קודם לכן.

 

 

Comments

מספר התגובות

Powered by Facebook Comments

תגים: , , , ,

33 תגובות לפוסט "(28) הטור של אייל עמית: אינדיאנה ג'ונס ומכרות הכסף הבוליביאנים"

  1. מאת סער:

    אחי – כל פעם מחדש.
    אתה יחיד ומיוחד.
    מתי הספר?

  2. מאת טליה:

    לדעת מתי אתה בשיעור זה שיעור בפני עצמו!!

  3. מאת רונית:

    גי'זס אייל, איזה סיפור. חטפתי קלסטרופוביה וחנקה. אני נושמת עמוק עכשיו ומודה לאל על החמצן.

  4. רבי סער –
    אתה מתוק ומקסים. תודה.
    כולנו יחידים ומיוחדים ובד"כ רק כשאנו חווים חוויה קשה ומטלטלת אנחנו נזכרים בזה.
    רוצה שאספר פה לכולם כמה א-ת-ה יחיד ומיוחד?

    טליה –
    אחלה יציאה. שלך?
    אהבתי. צרבתי!

    רונית –
    שום דבר אינו מובן מאיליו. גם לא החמצן שאנחנו נושמים ובטח לא התגובה שלך כאן
    תודה. אני מעריך זאת מאוד.

  5. מאת גלי:

    תודה על הסיפור. איזה עולם איזו מציאות.

  6. מאת נירית:

    וואוו וואוו וואוו, אין מילים אין אוויר אין חמצן
    איזה סיפור, איזו עוצמות, אילו מראות, אילו תובנות אייל.
    ואוו !!!!!!!!!!!!
    האמן לי, עם כתיבה כמו שלך, התמונות שצירפת מיותרות.
    ואגב, אין כמו הדרייב-אין. למה לא משפצים את המקום? סתם עומד שם שומם ונטוש. אולי תרים את הכפפה?

  7. מאת תמי בר:

    ואני חשבתי לתומי שרק לי יש שדים שמתרוצצים והופכים את חיי לבלבלה אחת גדולה..:)..סוחף לחלוטין אייל!!

  8. מאת יניב:

    אחוני איזה סיפור.מרתק.גמעתי בשקיקה.אני מאד אוהב לקרוא את הסיפורים שלך!!

  9. מאת גלי מנדל:

    בלתי נתפס!!!
    יש המון מקומות בעולם שמעסיקים (מעבידים) ילדים. פשוט נורא.
    הסיפור מרתק ועוצמתי במיוחד
    המסר שלך עובר חזק. היהירות היא מהשטן! (כלומר מהדיאבולו)

  10. מאת אפריים:

    עוצר נשימה תרתי משמע

  11. מאת שלומי:

    בוא'נה אתה לפעמים מאיר כמו לד גדול בהיר בחושך מנוקד מגנזיום..
    מי הרשה לך אחרי זה לטוס שוב פעם לטיולים בחו"ל ?

  12. מאת רני כהן-ניצן:

    מקסים!!!
    אהבתי איך בטוויסט מושלם העפת אותנו בשפתך הייחודית, בקצב צעדי ריקוד המילים (שבזה אומנותך!), מהדרייב-אין היישר לקצה השני של העולם. בווום! ולרגע כאילו הייתי איתך שם.
    מקסים!!!

    בגירסה המודרנית של המשפחה שלנו ה"דרייב-אין" הוא בייתם של ההורים, שלהם יש 3 טלויזיות וכולן עובדות במקביל, כל אחת בשלה, וסבא (וגם סבתא) שמראים באהבה גדולה לילד הגדול שלי כבר בגיל 3-4 את "טרויה", מבלי להסתיר כלום, כשסבא לא ממש מודאג מההשפעה של כל החרבות הראשים הנערפים והדם המשפריץ על נפשו של הילד הרך שלי, ורק נע באי-נוחות בסצינה שבה הוא (הנכד שלו) רואה את הגיבור(בראד פיט, לא פחות) מתגפפף ואף יותר, עם אהובתו. לאחר השוק הראשוני וכמה הקרנות שלא הייתה לי עליהן ממש שליטה, החלטתי להחרים את ה-DVD הקנוי הזה, "ולהשאיל" אותו לחבר מהעבודה לתקופה בילתי מוגבלת. ושלא תחשוב שלא שואלים אותי "מתי אני כבר אחזיר את הסרט הזה מהחבר שלי?"
    מעניין לאן החוויה הזו תוביל אותו בהמשך החיים.

  13. מאת יובל:

    "לאחת הבעיות הכואבות שלנו יש שם, שם פרטי ושם משפחה. זהו צירוף שתי המלים "יהיה בסדר". צירוף המלים האלה, שרבים מאיתנו שומעים בחיי היום יום של מדינת ישראל, הוא בלתי נסבל. מאחורי שתי המלים האלה חבוי בדרך כלל כל מה שלא "בסדר": יהירות ותחושת ביטחון עצמי מופרז, כוח ושררה, שאין להם מקום. ה"יהיה בסדר" מלווה אותנו כבר זמן רב, שנים, והוא סממן לאווירה הגובלת בחוסר אחריות ברבים מתחומי חיינו. ה-"יהיה בסדר", אותה טפיחת כתף חבר'מנית, אותה קריצת עין, אותו "סמוך עלי", הוא סממן לחוסר סדר ומשמעת, למקצועיות שאיננה, לבטלנות שישנה.
    אווירת ה"חפיף" היא, לצערי הרב, נחלת ציבורים רבים בישראל, לאו דווקא בצה"ל. היא אוכלת בנו בכל פה. ואנחנו כבר למדנו בדרך הקשה והכואבת ש"יהיה בסדר" פירושו שהרבה מאוד לא "בסדר".

    - יצחק רבין

  14. מאת בינה:

    כעת, כשאני כבר מחוברת לחמצן, אני לא מבינה איך בנאדם נכנס, מרצונו הטוב, לתוך התופת הזאת. מה, אתה לא מאמין למה שמספרים לך וצריך לבדוק כל דבר במו חייך?
    אני, בתור מי שתמיד עוצמת עיניים ומבקשת שיגידו לי "מתי די", מבקשת שתשב ותכתוב. מתנת אלהים יש לך – אתה יודע להעביר תחושות, אווירה ואפילו לגרום לי קשיי נשימה. בספר אני יכולה לשאת זאת, אולי… נו, לקנות לך נוצה וקסת?

  15. תמי בר –
    איזה מגניב שאת פה (ולא רק בפייסבוק). אז שוב, ברוכה הבאה ותודה על התגובות שלך.
    השדים האלה נמצאים אצל כולנו. כל מתרגל מדיטציה מכיר את השדים האלה היטב. מספיק רק לשבת בשקט ולעצום עיניים כדי לפגוש את הדיאבולו הפנימי… השד הזה שכל הזמן רוצה מאיתנו מינחות ושאינו מסוגל לדחות סיפוקים והשתוקקויות. רובנו שבויים לרצונותיו של הדיאבולו הזה. מה שמכניס הרבה בלבלות בחיים משום שלדיאבולו הזה יש את התכונה הזאת לא להיות מרוצה אף פעם. הוא תמיד רוצה יותר. תמיד רוצה עוד.
    האמיני לי, את לא לבד. רובינו נמצאים במקום המבולבל הזה, רק שמעטים באמת מודעים לכך ומסוגלים לדבר על זה בקול רם כמוך.

    גלי –
    ברוכה הבאה גם לך.
    וואחד עולם יש לנו, הא? מורכב, צבעוני, מוזר, מיוחד, מוטרף, מרתק…
    מקווה שגם נכדינו יזכו לגלות זאת. אם לא נצליח נשמיד את העולם הזה קודם.

    גלי מנדל –
    זה נכון, עבדות של ילדים קיימת בהמון מקומות בעולם. בהודו לבדה תמצאי עשרות מיליונים של ילדים עובדים בטקסטיל, בחקלאות, בתעשיה… באמת לא חסר. ראינו אותם, יושבים באיזה חדר חשוך, על הרצפה עם גב כפוף, משחילים חרוזים לשרשראות, מגלגלים קטורות בידיים, מקלפים אגוזי קשיו…
    שמח שהמסר עבר טוב. היהירות היא בהחלט מהשטן. אם הדיאבולו שם במכרה היה יודע שהתמונה שלו פורסמה כאן בבלוג, אני בטוח שהיה מחייך לעצמו, או מפוצץ איזה צינור אוויר בשביל הסבבה.

    שלומי –
    אני מניח שלאמא שלי ירדו איזה חמש שנים מהחיים במצטבר. שלושה בנים!!! צבא, טיולים ארוכים בחו"ל… באמת שלא חסר סיבות לדאגה. בכל אופן, נתברכתי באמא חזקה שעברה טלטלות לא מעטות בחייה. אם היא לא הייתה כזאת, את הדרכון שלי כבר מזמן הייתה מעלה באש!
    ואגב, כמו רבים טובים אחרים, גם היא קוראת את הטור הזה מדי שבוע. היא לא מהמגיבים, אבל אני תמיד מקבל ממנה טלפון… אמא יש רק אחת!
    (ואמא, אם את קוראת גם השורות האלה כאן, הדזמנות טובה להגיד לך תודה, ושאני אוהב אותך, ו-"אל תדאגי, זה לא באמת, זה רק סרט"… :-) )

    רני –
    זה קטע. אני מסתכל על ההורים שלי, על ההורים שלך, על כל הדור הזה… נראה כאילו פעם הייתה פחות מודעות לנושא האלימות, או שאולי טלווזיה לא נתפסה אז כמשהו אלים. חיים יבין, רגע עם דודלי… טרויה, גלדיאטור… מה זה משנה, הרי "זה לא אמיתי, זה לא באמת, זה רק סרט" – גם לך אמרו את המשפט הזה כשהיית קטן?
    בכל מקרה, הדרייב אין של ההורים שלך נשמע כמו אחלה ביזנס. חשבת אולי למכור כרטיסים בימים שהנכדים לא שם. ובלילה, אפשר גם לעשות הסבה להקרנת סרטי זימה למבוגרים. בדרייב אין התל אביבי באמת עשו זאת עד לא מזמן. אנשים שלא רצו לשלם כרטיס, היו יושבים על הגבעות של אוניברסיטת ת"א ומשקיפים על המסך מלמעלה. כתבו על זה אפילו בויקיפדיה http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%91_%D7%90%D7%99%D7%9F

    יובל –
    חזק מאוד. מת על הציטוטים שלך.

    בינה'לה –
    מה אני אגיד לך, אני כנראה בחור מאוד סקרן, אם כי בחיי לא תמיד בחרתי מרצוני החופשי להכנס אל התופת… כנראה שיש דברים שכתובים למעלה. לא תמיד זה בידיים שלנו.
    שולח לך קערה ענקית של רימונים קלופים, שקית מלאה פסיפלורות ומגש פלחי פומלה מתוקה.
    הא, וגם תוסיפי לזה נשיקה. בעצם שתיים.
    אין עליך בינה. אין!

  16. אחי, דפק לי הלב. הייתי שם בעצמי, אבל נראה לי שעברתי חוויה אמיתית יותר בפוסט שלך. :)
    יש למישהו קצת קוקה להירגע?

  17. מאת אלעד:

    וואו איזה סיפור.
    סחתיין, שוב הצלחת לגרום לי להיות מרותק למסך ולהתחיל לחשוב עם עצמי אחרי שאני מסיים לקרוא.
    תמיד קשה לי לדעת שיש בעולם דברים כאלה ושהיכולת שלי לשנות כמעט לא קיימת.
    תודה

  18. עמי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
    איזה מגניב, לא ידעתי שגם אתה היית שם!
    כמו שאתה מבין, החוויות שאנחנו אוספים בטיול הם לגמרי סוביקטיביות. שנינו יכולים לטייל באותו מקום ולחוות אותו בצורה כ"כ שונה. זה נכון אגב לגבי כל אספקט בחיים. אם הצינור הזה לא היה מתפוצץ ואם המדריך בהרי ההווארז לא היה נופל מהמצוק, יכול מאוד להיות שהייתי שוכח מהמקומות האלה, כמו אלף ואחד מקומות אחרים שביקרתי בהם וש-"לא קרה בהם כלום".
    ניסיתי כמה פעמים להכניס את עלי הקוקה האלה לפה. אני חושב שקקי של ג'ירפה יותר טעים מהדבר הזה. עזוב אותך מקוקה. יש דרכים אחרות להירגע 8-)

    אלעד –
    תאר לך מה היה קורה אם במקום קוקה קולה היינו נותנים להם את הדבש של תמר… :-)

  19. מאת שלומי:

    עשית קקי של ג'ירפה?? אתה אין לך גבולות אתה!
    :)

  20. שלומי, אני מתפלא עליך. אתה לא יכול להיות בררן כזה כל הזמן. לפעמים צריך לדעת להתפשר. וחוצמזה כל אפריקני יודע שלקקי של ג'רפה יש סגולות גבוהות…
    יא קרוע!
    :-)

    .

  21. מאת נינו:

    מאיפה לכל השדים (הדיאבולואים) והרוחות אתה מביא את הסיפורים האלה. כל שבוע אני שואל את עצמי מה תביא לנו הפעם וכל שבוע אני מופתע מחדש.
    הסיפור על המכרה מטלטל במיוחד. הפחד להקבר תחת עשרות מטרים של עפר אינה מחשבה נעימה במיוחד. מעניין, אין לך היום פחד ממקומות סגורים? מה קרה עם אבי לאחר צאתו מהמכרה.ומה אתה עשית כשיצאת. למה אבי לא מגיב פה. הוא קרא את מה שכתבת פה?
    הרבה שאלות. תפסת אותי חזק הפעם. מודה.

  22. הי נינו. תודה רבה על ההתעיינות שלך ובבקשה תרגיש חופשי לשאול מה שבא לך.
    אין לי שום פחד היום ממקומות סגורים. אחת הסיבות שבחרתי להשאר עד סוף הסיור במכרה ולא לצאת עם אבי, היתה בדיוק זו. ידעתי שאם אצא מהמכרה באופן כזה, הלך עלי! שריטה לכל החיים. טראומה של הלייף. ההחלטה להשאר עד הסוף ולצאת מהמכרה רגוע, שלו, ומוקסם לא פחות מהרגע בו נכנסתי אליו, הפכה את האירוע הטראומתי לשיעור חשוב. באותו יום חלק נכבד מהיהירות והאגו שלי השארתי שם מאחור, קבורים עמוק באדמה. אם הייתי בוחר לברוח בריצה מהמכרה כמו אבי, מבטיח לך שהיית פוגש היום אייל אחר. אם בכלל היינו נפגשים.
    את אבי פגשתי בחוץ אחרי כמעט שעתיים. הוא עדיין היה נסער, אבל כבר בשליטה. המשכנו לטייל אחרי האירוע הזה זמן מה, אבל הוא מעולם לא דיבר ולא הזכיר את מה שקרה. כאילו בחר למחוק את האירוע הזה מהזיכרון. זו היתה בחירתו ואני כיבדתי את זה.
    אנחנו לא בקשר היום. נפגשנו פעם אחת בארץ אבל מאז לא שמעתי ממנו. מי יודע איך האירוע הזה השפיע על חייו, אולי היום הוא הבעלים של מכרה יהלומים באפריקה, או אסטרונאוט בתחנת החלל מיר :-)

  23. מאת פרדסחנאית:

    האם ידעתם שמקור השם אינדיאנה ג'ונס, תאמינו או לא, על שמה של חיית המחמד השייכת למפיק הסרט, ג'ון לוקאס!!!

    אייל, סיפור חזק
    אהבתי
    בנוגע לכל הדיבורים על האגו ויהירות… אין סופר בלי אגו. למעשה אין אומנות בלי אגו. דע להנמיך אותו כשצריך, אבל דע גם שלעולם לא תצליח לקבור אותו. גם לא אלף מטר מתחת לאדמה. האגו זה הצל שלך. תמיד שם. זה בסדר.
    בנוגע לקקי של הג'ירפה… עוד לא ניסיתי. איפה משיגים?

    שבת שלום

  24. מאת טליה:

    לא מאלה שמצטטים משפטים של אחרים…

    הרי לכל אחד יש מסביבו הזדמנויות אינסופיות ללמוד על עצמו, השאלה היא אם מקשיבים להן.
    לכן אני אומרת שעצם ההקשבה והיכולת לעשות לעצמך שיעור היא גם שיעור על עצמך, שיעור עם אחלה ציון כמובן..(:

  25. אם כבר מדברים על יהירות ואגו….
    השם דודו טופז אומר לכם משהו?
    הלא זו הדוגמא הקלאסית לכוכב, מטאור, ענק מדיה, שנפל!!! שלא הצליח לקבל את הנפילה, שהאגו שלו לא נתן לו לשבת בבית ולקבל דחיה מכל עבר. האגו אמר לו נקמה!!! האגו שלח בריונים להכות ולהעניש.
    אז היו פה סמים והיו פה "תרופות", אבל היה פה גם אגו מנופח, ענק ועצום של איש מוכשר מאוד, אך יהיר, מוחצן ושחצן.
    אמרה פה 'פרדסחנאית' משפט נכון על האגו. הוא באמת תמיד שם. ובמקרה של דודו, מעולם לא היה משהו אחר. בשביל רייטינג הוא מוכן לעשות הכל, בשביל לנפח עוד את האגו שלו הוא אפילו ישלח בריונים לשבור לכמה אנשים את הצורה, להתאשפז בבית חולים לחולי נפש, אפילו ללכת לכלא. אפילו להתאבד. הרי בכך הוא השיג למעשה את מה שרצה – השם דודו טופז שוב בכותרות! סוף ראוי לכוכב טלוויזיוני.
    אם היה יושב בבית, חי את חייו ומזדקן כאחד האדם, מי בכלל היה זוכר אותו במותו?
    כוכב, צריך למות כמו כוכב!
    האגו לא מאפשר אחרת.

  26. מאת תמר:

    איילו,
    וואו איזה סיפור עוצר נשימה… הציף אותי בהמון רגשות.
    מהכרה שלי עם עצמי אני לא הייתי מצליחה להגיע לשלב שהעיניים התרגלו לחושך… פחד עמוק היה מציף אותי והרגשה של מחנק -קלסטרופובית… הפחד הזה שאי אפשר לצאת החוצה כשרוצים וצריכים הוא בלתי נתפס ומאוד קשה על הנשימה והמחשבות מיד רצות לאיך אני אשאר פה קבורה לנצח…
    לחשוב על כל האנשים האלה שעושים את זה לא מתוך בחירה שכל יום ה-8 שעות עוברות עליהם בחשכה בתנאים נוראיים שפשוט הורגים אותם לאט לאט מבפנים (לא מגיעים לגיל 40) זה פשוט לא נתפס וגורם לי לקחת נשמיה עמוקה. עצוב לי לחשוב על כל הילדים האלה שאלה החיים שלהם והם לא משחקים וגדלים כמו הילדים שלנו. וזה כמובן לא רק הם יש המוני ילדים בעולם שהמציאות שלהם היא בלתי נתפסת.

    תודה שנתת לי לחוות את זה דרך החוויה שלך כי לא נראה לי שאני אחווה את זה אחרת.
    נשיקות
    הדבש

  27. מאת אמא:

    כמו שציינת באחת מהתגובות, אינני נוהגת להגיב, כי מה אמא יכולה כבר לכתוב?הרי היא
    משוחדת…זה הבן שלה! אך הפעם בחרתי לכתוב (ולא רק לטלפן) . למקרא אחת מהתגובות התרגשתי, בכיתי אך רק מאושר.
    איילי, (התינוק שלי) התברכת בהמון כשרונות ביניהם גם כתיבתך שחודרת לנשמה וללב. אך יותר מכל התברכת בנפש אצילה ומרעיפת אהבה. עוף גוזל שלי, לאן שרק תרצה, כי אתה יכול!
    מה אני מאחלת תמיד לכולכם? שתהיו בריאים ומאושרים!!! ולזה זכיתם, וכל אחד מצא את מקומו
    על אף הילדות השסועה והטראומות הקשות, שהשכלת לתאר, ולהתאושש.
    תודה איילי, שאתה כזה (על אף הכל).
    תודה לניב שלקח את המנהיגות לידיו והוא העוגן של כולנו. תודה לגיא שהוא המצפן שלנו לפשטות, לחוסר יוהרה והגינות. אוהבת ומאוהבת, אמא

  28. אמא יקרה לי
    עכשיו אני עם דמעות בעיניים
    עכשיו…אני אטלפן אליך…
    :-)

  29. מאת ניבניב:

    וואו! ! ! !
    גם אני הייתי שם – וזה ממש ככה.

    שתי הערות יש לי:
    1. אם היית מסתכל ב"קטעים המפחידים" של אנדיאנה גונס היתה לומד שאתה והחבר שלך היתם אמורים לקפוץ על שתי קרוניות ולדהור לאורך קילומטרים של מחילות (וזאת תוך כדי קרב חרבותו זריקת משפטים מחוכמים זה לעבר זה).
    לא נורא, בפעם הבאה תדע מה לעשות.

    2. כשאני חושב על זה ….. סתם בכיינים הבוליביאנים האלה….
    לי התקלקלה המכונת קפה במשרד היום – זה סיוט אמיתי !

  30. פרדסחנאית –
    תודה על המידע. מעניין על שם מי קרוי "הארי המזוהם". בטח על שם מנקה הארובות של קלינט איסטווד…
    תודה גם על התזכורת בנוגע לאגו…
    קקי של ג'ירפות איכותי ניתן למצוא במפלס 18 במכרה של פוטוסי :-)

    אגו אגו אגו –
    יש המון במה שאמרת. אני מסתכל על אריאל שרון למשל, ששוכב צמח בבית חולים. אם באותו יום היה הולך לעולמו, הייתה פה הלוויה ענקית ומתוקשרת. היו זוכרים אותו, כותבים עליו שירים, מחליפים שמות של רחובות על שמו… אבל עכשיו, שהוא במצב צמח בבית חולים, איש לא מדבר עליו. בעוד X זמן כשיודיעו בתקשורת שהלך לעולמו, יצטרכו אפילו להזכיר לנו מי הוא היה. את רבין נזכור תמיד.

    תמר הדבש –
    אכן מראות קשים. ילדים אומללים שגזר דינם ידוע מראש.
    אין מילים לתאר את זה. פשוט עצוב. מאוד מאוד עצוב וקשה.

    ניבניב –
    …ובדרך, בזמן שאנחנו בתוך הקרונית, נלחמים בחרבות ומתפלספים, יכולנו גם להכין פצצה ממסטיק, שרוך של נעל, כפתור מכנסיים ורוק. אם מגאייוור יכול, גם אנחנו!!!
    ועכשיו ברצינות, התקרה היתה נמוכה מאוד. כמעט בגובה הקרונית. הכורים שטסים עם הקרונית רצים איתה מכופפים ונתלים עליה כמו קופים כדי שהראש לא יתפוצץ בתקרה. לפעמים גובה המחילות מסוטט בדיוק עפ"י מידות הקרונית. גם אם הייתי רוצה לא הייתי יכול לעלות לקרונית הזו.
    מכונת קפה שמתקלקלת זו באמת טרגדיה גדולה. תחזיק מעמד שם. בינתיים אתה יכול לשתות מטה-דה-קוקה. התה הארגנטינאי הזה עם הקשית מתכת… זוכר? :-)

  31. מאת נירית:

    הצצתי עכשיו שוב בספר הראשון שלך. רק עכשיו עשיתי את הקישור בין הסיפור "ילד בן 10" לטור שלך פה על המכרה בבוליביה.
    אני מקווה שזה בסדר שאני מצטטת מהספר שלך. לדעתי קטע מרגש מאוד:
    …"והוא חופר וחופר, מדי פעם דוחף עוד כמה עלי קוקה לפה כדי לא להירדם. בהפסקות הוא עולה עם אבא כמה קומות למעלה, כי שם יש יותר אוויר. הם מתיישבים באיזו פינה בסמוך למסילה כשפנס הגז העייף מאיר להם. וכך, כמו בטקס ידוע מראש, שניהם יורקים את גולת עלי הקוקה שנדחסה להם בצד הפה, מוציאים סיגריה ומעשנים.
    ואתה, אתה יושב במטבח, אמא שלך הביאה לך לאכול. למדת כבר למיין בין השומן לבשר ובין הצ'יפס לשמן. אתה לא אוהב את השומן כי זה מגעיל אותך. כי זה לא טעים לך. זה לא טעים כמו עלי הקוקה החדשים שנדחסים לפה של אותו ילד.
    ילד בן 10, מכור לקוקאין, חולם על האנשים שימצא אם יחפור מספיק חזק. חולם על אנשים שאולי יפגוש בצד השני.
    מה תגיד אם אספר לך שיום אחד תיפגשו? לא, לא במק'דונלדס, שם – במכרה!
    אתה – אתה תייר. שילמת 10 דולר לאיזה מדריך שייקח אותך למטה. אתה עומד לידו, מצלם אותו ונותן לו במתנה קופסת סיגריות.
    הוא – הוא כבר בן 22, עובד בכיר. חוצב חופר בכל הכוח. חולם על האנשים שאבא שלו סיפר לו. חוצב, חופר, מחפש אותם בכל הכוח… "

    אייל, גם השנה אתה פותח דוכן בשבוע הספר? אשמח מאוד לבוא להגיד שלום…

  32. הי נירית
    ברור שזה בסדר. אפילו יותר מבסדר. אני צריך לשלם לך תמלוגים!!!
    אכן כן, שבוע הספר מתחיל ביום רביעי הקרוב. השנה אני לא מגיע לת"א, אלא פותח שולחן קטן פה בפרדס חנה (יום רביעי חמישי הקרוב החל משעה 17:00). אשמח מאוד לראותך אם את מזדמנת לאזור.

  33. הטור של אייל עמית (29): רייב שבוע הספר
    http://blog.muzza.co.il/?p=613

כתיבת תגובה


כל הזכויות שמורות לאייל עמית