(13) הטור של אייל עמית: חיפור צירבנה בצמרות המושבה

מספר הצפיות בטור:3082

לטורים קודמים | לעמוד הראשי  | הרשם כחבר! | למוזה הוצאה לאור | לספרים של אייל

 

"המפקדת אקא, זה עוד רחוק?"
"לא יקירי. בקרוב נגיע לשם. רק עוד קצת."
"אבל את אומרת לנו את זה כל יום. אנחנו כבר עייפים!"
"סבלנות חמודי. תמשיך לעוף. אני מכירה יופי של מקום. ריכוז צפוץ על עצי אורן בוגרים. גן עדן אמיתי. עוד קצת ואנחנו שם."
"איך את מכירה את המקום הזה?"
"נולדתי שם. על העץ מול 'נחמיאס'. כשנגיע אראה לך גם איפה אתה נולדת. אני זוכרת בדיוק."
"באמת?! גם אני נולדתי שם?"
"בוודאי. כולנו נולדנו שם. הקן שלך נבנה על צמרת העץ מול 'הכי זול'. כשנגיע לשם, תזכר מיד. אנחנו אף פעם לא שוכחים כאלה דברים."
"מבטיחה?"
"מבטיחה!"
אילו ציפורים נודדות יכלו לדבר עברית, זה בטח היה נשמע כך.
העץ הנדיב..
העץ של המפקדת אקא!
השבוע יצא לי לשמוע שיחה של שני עופות אחרים. עופות דורסים. הם בדיוק יצאו עם עגלה עמוסה מ'הכי זול' ומצאו את הרכבים שלהם מרוססים בחרא של ציפורים. אחד מהם תפס קריזה ואמר שצריך לשרוף את כולם. השני, שגילה טיפה יותר חמלה, אמר שניסו פעם להבריח אותם עם רובה-לייזר. הראשון גיחך ואמר שכלום לא יעזור ושצריך פשוט לכרות את כל העצים בשדרה. השיחה שלהם לא הייתה ממש ארוכה. זה אמר משהו והאחר הוסיף, הראשון שחרר כמה קללות והשני השאיר את העגלה שלו מאחור, כך גם עשה הראשון. שניהם טרקו את דלתות מכוניתם בעצבים, התניעו והסתלקו מהמקום.
גם האוטו שלי רוסס כולו. אני יושב על ההגה ומביט על החברבורות הלבנות המעטרות את השימשה הקדמית. ברדיו בדיוק השמיעו שיר של שרון עזריה: "הזמן שלנו פה הוא קצר ולא ידוע, כדאי שניקח אותו ונעשה בו משהו טוב. הזמן שלנו פה הוא קצר ולא בטוח, כדאי שנבין את זה ונלמד איך לאהוב". אני מאזין למילות השיר ומביט על הטיפות הלבנות. בראש עוד מהדהדת לי שיחתם של שני הקריזיונרים. יכולתי ממש לראות אותם מגיעים באישון לילה, שופכים דלק על העצים ומציתים את הכל. שורפים את האנפות הלבנות, צולים את הקורמרנים השחורים, מטגנים את כולם על הגריל של בובליל. שרון לא עוצרת. היא ממשיכה לשיר ובינתיים מתווספות לשימשה טיפות חדשות. פלאק, פלאק, עוד טיפה ועוד טיפה. כמו פתיתי שלג ענקיים. לכל טיפה צורה יחודית רק לה. אין שתיים אותו דבר. אני מסתכל על הטיפות וכל טיפה חדשה שמצטרפת מפילה עוד אסימון בראשי, מזכירה לי מה הביא אותי לכאן, מאיפה באתי ומדוע התאהבתי דווקא במקום הקסום הזה.
אני מוציא את הראש מהחלון, מביט מעלה אל צמרות העצים ומסתכן בהתזה רצינית ישר לתוך הפרצוץ. לשנייה הייתי בטוח שאני קולט את המפקדת אקא משירה אלי מבט, קורצת בעין שמאל ושרה עם שרון את הבית האחרון של השיר: "אבל עכשיו זה הזמן, לאהוב את עצמי מאושרת, עכשיו כל רגע זה הרגע, להזדמנות שלא חוזרת."
אני קורץ לה חזרה, נכנס לאוטו ומתניע, שואל את עצמי אם שני הקריזיונרים טרחו אי פעם להרים את הראש ממכסה המנוע של הג'יפ המחורבן שלהם וליהנות מהפלא הצווחני, הסירחוני והשמיימי המתרחש כאן, ממש מעל ראשם.
"המפקדת אקא, זה עוד רחוק?"
"לא יקירי. בקרוב נגיע לשם. רק עוד קצת."
"אבל את אומרת לנו את זה כל יום. אנחנו כבר עייפים!"
"סבלנות חמודי. תמשיך לעוף. הזמן שלנו פה הוא קצר ולא ידוע, כדאי שניקח אותו ונעשה בו משהו טוב."

 

טור זה התפרסם לראשונה באתר 'מושבה חופשית' ביום רביעי, 18 בפברואר 2009

לטור זה התפרסמו 53 תגובות »

 

Comments

מספר התגובות

Powered by Facebook Comments

תגובה אחת לפוסט "(13) הטור של אייל עמית: חיפור צירבנה בצמרות המושבה"

כתיבת תגובה


כל הזכויות שמורות לאייל עמית