(26) הטור של אייל עמית: הפיצה הכי טעימה שאכלתי בחיים

מספר הצפיות בטור:5576

לטורים קודמים | לעמוד הראשי | הרשם כחבר! | למוזה הוצאה לאור | לספרים של אייל

 

 

תארו לכם שוב גן עדן. אשכרה נסו רגע לעצום את העיניים ולהפליג בדמיון למקום רחוק, בתולי, פראי, עם חופים לבנים, עם ים טורקיז, עם עצי קוקוס ענקיים על קו המים, עם קופים, עם איגואנות, עם מליוני סרטני נזיר. הטמפרטורה מושלמת.

את גן העדן הספציפי הזה מכירים התיירים האירופאים כבר שנים רבות. הצרפתים בנו להם שם קלאבים אקסלוסיבים וגם לאלפיון העליון לא חסרה שם נציגות הולמת. אלינו, הישראלים – זוללי הסמי בורקס, השמועה הגיעה רק בעשור האחרון. דוגמנית בלונדינית, צעירה, נמוכה, חייכנית ושופעת חזה הביאה לנו משם את בשורת בגדי הים של פילפל. פתאום המילה 'זנזיבר' בכותרות. על לוחות שנה במוסכים, בכל מגזין של אופנה, בספרי עיצוב ובראש רשימת הדילים של חברות התעופה.

גם אנחנו, זוללי הסביח של עובד, את ירח הדבש שלנו עשינו בזנזיבר. את יעל בר זוהר לא ראינו, אבל פגשנו ישראלים רבים אחרים. כולנו הגענו לשם בזכותה, גם אם לא כ"כ נעימה המחשבה הפתטית זו. חול לבן, קוקוסים על המים, ים טורקיז שהעיניים שלך יוצאות מהחורים. נשבע לכם, הים התיכון, ברגעיו הקסומים ביותר, נראה כמו ג'ורה ליד הטורקיז ההזוי הזה, והאמינו לי – אני מאוד אוהב את הים התיכון!

 

לזנזיבר יש היסטוריה מטורפת. מאות שנים של שילטון פורטוגזי, הסולטנים של עומאן ולבסוף גם הבריטים. אם בעבר שימש האי כתחנה מרכזית לסחר בעבדים, הרי שהיום מדובר בגן עדן הידוע יותר בכינויו: "אי התבלינים". קינמון, פלפל, אגוז מוסקט, שמן קוקוסים, ילנג-ילנג, קפה, קקאו, וניל, ציפורן, אצות ים לקוסמטיקה – הם רק חלק ממה שיש למקום הזה להציע. בכל ערב היינו הולכים לשוק-האוכל ושם, על רקע סירות הדאו הקסומות באופק, ערמות של סי-פוד עד השמיים. דגים ופירות ים שרק לפני שניה יצאו מהרשת. הרים של צ'יפס מטוגנים בסירי ענק. הכל טרי, הכל זול והכל כל כך טעים שבא לך לבכות.

אבל בואו נשים רגע בצד את החוויה הקולינרית של המקום, את שפע התבלינים, את הריחות, את הצבעים, את הצלילים, את האומנות המקומית, את האדריכלות המיוחדת, את המגוון התרבותי החי שם. זנזיבר זה חופים!!! ואם מהסי-פוד בא לך לבכות, אז מהחופים בא לך למות! אשכרה לחפור בור על החוף, להגיד יפה שלום ולהיפרד. כל ניסיון לתאר במילים את יופיים ועושרם של חופי זנזיבר, יעשה עמם עוול. אפילו התמונות יתקשו להעביר את התחושות. מכירים את הכונכיות הענקיות האלה שלפעמים רואים באקווריומים יוקרתיים, או בחנויות מזכרות של תיירים? בזנזיבר הם מכסים את החופים. אם בארץ אלה צדפים שנסחפים לחוף, בזנזיבר זה קונכיות!!! קונכיות מכל הסוגים ומכל הגדלים. מדי ערב, היינו עושים טיול על החוף ופשוט מתפלצים מיופיין של הקונכיות. בניגוד לטיולים בארץ הנעשים לאורך החוף, בזנזיבר אפשר גם לטייל לרוחב – פנימה אל תוך הים. בחלק מהחופים, בעת השפל, הים נסוג כמעט קילומטר פנימה. אתם מסוגלים בכלל לדמיין איך נראית קרקעית של ים כזה ואילו אוצרות מונחים שם לראווה.

כן יעל בר זוהר, לא יעל בר זוהר – זנזיבר פשוט מושלמת ואם יש מקום בעולם לבלות בו את ירח הדבש – טראסט מי, דיס איז דה פלייס!

אל החוף הצפון מערבי של נונגוואי, הגענו אחרי נסיעה מטלטלת ב'דאלה-דאלה' המיניבוס המצחיק המקומי אליו נדחסים ארבעים איש ועוד עשרים על הגג כשבסה"כ אמור להסיע אולי עשרים. כל הדרך מוסיקת רגאיי-ראפ-סוואהילית שעושה לך תמיד שמח. ושמח בהחלט היה. חצי מעולפים נשפכנו החוצה מהדאלה-דאלה וללא עיכובים מיותרים מצאנו לעצמנו בקתה מדהימה על החוף. עשרים צעדים, אתה במים. ערסלים, קוקוסים, פאפיות, מנגו, בר עגול ומסעדה קטנטנה על החוף. שיזוף על חול לבן, התרעננויות ארוכות במים שקופים-טורקיז-קריסטל, בירה קפואה וקומזיצים אל תוך הלילה תחת כיפת השמיים.

כמדי ערב, שיכורים מהטבע ומסוממים מאהבה, מצאנו לנו מקום נחמד לשבת במסעדה על החוף. פיצה סי-פוד עשתה את דרכה אל שולחננו. בין הביס השלישי לרביעי אני פתאום מקבל טפיחה ידידותית על הכתף. אירופאית מעט שיכורה שואלת אם אני יכול לצלם את חבריה בשולחן ליד. הם היו שמונה. חבורה של צרפתים, מניפים "לחיים" את בקבוק הבירה האלף שלהם וממש כמו בארץ מחייכים וצועקים לעדשת המצלמה: צ'יז!!!! תמונה אחת לא הספיקה. כולם רוצים שאצלם במצלמה שלהם. אני שמח לעזור. בכיף, למה לא? עוד פלאש ועוד פלאש ולזה יש סוני ולזה יש קאנון, פתאום דגם שאני לא מכיר. אני מצלם והם מבסוטים, שותים ושותים, צוחקים ושותים. עשיתי להם אחלה של תמונות.

"מרסי, מרסי, תנקיו, תנקיו" כולם מודים ומחייכים אלי מאושר. גם אני מבסוט, למה לא? בכיף!

"וור אר יו פרום?" שואל אותי פתאום אחד הבחורים ולוקח שלוק מהבירה המאתיים אלף שלו. העיניים שלו כמעט עצומות, הלחיים סמוקות לגמרי. הבן אדם עוד שניה מקיא פה על כולם ומאבד הכרה.

"פרום איזראל!" אני עונה לשאלתו ולא בטוח אם הוא בכלל מסוגל להבין משהו. הוא קם, כמעט נפל, ונעמד סנטימטר מהפנים שלי. הבנתי שהוא שיכור ולא ממש התרגשתי מחוסר הנימוס. הוא שיכור, מותר לו. הבחור לא אמר מילה, רק תקע מבט חודר בתוך הפנים שלי, שלח את ידו ובכוח רב תפס לי את האף. רק אז, אחרי שהוא מנסה לסובב לי אותו, שיחרר לאוויר את רצף המילים באינטונציה ארסית שאין להתבלבל בה:

"but you don’t have a Jewish nose"

 

על האנטישמיות למדנו בבית הספר, בתיכון, בצבא. שמענו סיפורים מסבא וסבתא, צפינו בסרטים, קראנו עדויות, עמדנו בצפירות, חלקנו אף ביקר במחנות עצמן. כאן בארצנו, במקום בו נולדנו, מעטים מאיתנו חוו באמת את האנטישמיות על בשרם. עבור רובנו אלה רק סיפורים וכותרות בעיתונות העולמית. פה שרפו בית כנסת, פה חיללו בית קברות, פה תקפו קבוצה של נערים… עבורי, הייתה זו הפעם הראשונה בחיי שנתקלתי באנטישמיות טהורה, מזוקקת וארסית שכזו. העיניים של אותו בחור צרפתי אמרו רק דבר אחד – "אני שונא אותך! אני שונא אותך כל כך!" ואני, אני בכלל בירח דבש. רק לפני שנייה עוד הייתי שיכור מהטבע, מסומם מאהבה ופתאום הבחור הזה שתופס לי עכשיו את האף וכמעט שובר אותו. מה עושים? איך מגיבים? איך בכלל מעכלים סיטואציה שכזאת? יכולתי בקלות לתפוס לו את היד ולהעיף אותה. יכולתי בקלות גם להכניס לו אגרוף לתוך הפנים ולרסק לו את הלסת. הוא שיכור. הוא בקושי עומד על הרגליים. אני עושה לו פוווו והוא עף כמו זבוב. כל המחשבות האלה חצו את מוחי. אלה ועוד רבות אחרות. כמו אסימונים שנפלו בבום, פתאום כל הסיפורים, כל העדויות, כל מה שלמדתי בשיעורי היסטוריה קרם עור וגידים.

כאן ועכשיו, בלב מסעדה מקומית על חוף ים פסטורלי בזנזיבר, עומד מילימטר מהפנים שלי צרפתי שיכור, אוחז לי את האף בחוזקה, תוקע בי מבט של שינאה ונגעל ממני כאילו הייתי עכברוש או ג'וק מעופף. ולא רק הוא. גם כל חבריו שהשתתקו פתאום. איש מהם לא זז. רק הביטו על הסיטואציה מהצד ושתקו. גם אני שתקתי. הייתי די המום, אך ידעתי שאם אני מגיב, אני בעצם מפסיד. ידעתי שאם אני מגיב באלימות, אני למעשה מכיר בהיותי עכברוש ושלא לדבר על ירח הדבש שתוך שניה הולך קיבינימאט. פשוט המשכתי לחייך ומבלי למצמץ פעם אחת הישרתי מבט גאה, נחוש ועמוק אל תוך זוג עיניו הרעות. היתה ביננו שיחה. שיחה בלי מילים. שניות ארוכות שבהן רק העיניים שלנו דיברו.

לבסוף שחרר את אחיזתו. הוא מצמץ בכבדות והתנדנד חזרה למקומו. כשחזרתי גם אני לשולחן, ענת הייתה עסוקה בפיצה. היא ישבה כל העת עם הגב להתרחשות. "אתה נראה קצת מוזר," אמרה לי כשהתישבתי, "הכל בסדר?"

"הכל פיקס!" עניתי בסיפוק, "בא לך להזמין עוד פיצה? אני ממש רעב!"

שתי דקות אחר כך, הצרפתים עזבו את המקום.

הפיצה השנייה שהגיעה, הייתה הפיצה הכי טעימה שאכלתי בחיים.

 

Comments

מספר התגובות

Powered by Facebook Comments

תגים: , , , , , ,

31 תגובות לפוסט "(26) הטור של אייל עמית: הפיצה הכי טעימה שאכלתי בחיים"

  1. מאת בינה:

    זה אירוע מכונן. האידיוט לא הבין שאנחנו יודעים להסוות את האף, שאיש לא ינחש את מוצאנו.
    אבל צריך המון אומץ להוסיף ולחייך וגם לדבר בעיניים. לי אמרה פעם אשה אוקראינית בטורונטו, כשהבינה שאני יהודיה מישראל -" הי, תראו, סבון מדבר… באמת, חסר סבון בעולם…"
    וגם אני לא עניתי, כי מה יש לענות? אבל עד היום זה בוער בעצמותי.

  2. מאת yoram:

    If It was me there I would have told him "
    well, I don't have the Jewish nose, but I have a big heavy Jewish dick!
    sit down prick"

    Anyhow… nice pictures by the way. you should have done the slideshow before as well … is it new?

    Travel the world and keep safe!
    Yoram

  3. מאת אודי פולק:

    ממחריד!!! לי קרה ממש אירוע דומה לפני שנים רבות. ישבתי עם זוגתי על ספסל באדינבורו, אוכל בבשקיקה תפוח אדמה מהביל ממולא בחמאה ושמנת. קשישה שישבה לידנו האזינה בפליאה ללשפה המוזרה בה שוחחנו ולבסוף לא התאפקה ושאלה באיזו שפה אנחנו מדברים. ככשענינו "היברו" היא שתקה לרגע, קפצה ממקומה, תקעה בי מבט ישיר והמום לאף שלי ואמרה בבדיוק(!) את אותו משפט מחץ. מעליב, משפיל ומזעזע… מיותר לציין שהתפוח אדמה נתקע לי בבגרון, למרות קילו החמאה שנזל בו… איכססססס

  4. מאת פרדסחנאית:

    האנטישמיות בצרפת ידועה ומוכרת. יספרו לך על כך כל הצרפתים המאכלסים היום את רעננה, נתניה ותל אביב. הם ברחו משם בגל האנטישמיות האחרון.
    בנוגע לצרפתי השיכור, פעלת נכון. זה ירח הדבש שלך. הסתבכות בקטטה ועם המשטרה הזנזיברית המקומית – לא נשמעת לי ממש טוב. טוב עשית שנשארת לאכול את הפיצה ולא ברחת. הייתי עושה אותו דבר בדיוק.
    התמונות מזנזיבר משגעות. חייבת להגיע לשם פעם.

  5. מאת גלי מנדל:

    אלוהים ישמור, אני לא יודעת מה הייתי עושה במקרה כזה. בטח משתינה במכנסיים. לא פחדת? בכל זאת, הם היו שמונה…

  6. מאת רני כהן-ניצן:

    תראה מה זה. פתאום עולים וצפים הסיפורים האוטנטיים/מצמררים האלה על האנטישמיות שפוגשת אותך פתאום כישראלי באופן לא צפוי, וכמו תמיד ברגע הכי לא צפוי.
    לי זה קרה בתור נער ישראלי בתיכון אנגלי בלונדון, בי"ס של בנים, שדווקא היה ממוקם באיזור יוקרתי בלונדון אבל מסתבר שהכיל את כל האוכלוסיות מהאיזורים היותר בעיתיים. בכל מקרה הייתי חריג שם כי רובם היו כושים, נערי רחוב ארסים שלימודים או איזו שיגרת חיים נורמלית של נערים הייתה מהם והלאה, כך שמראש הייתי מסומן. אבל היותי היהודי היחידי בכזה מקום בשנת 1972 בזמן רצח הספורטאים באולימפיאדה בגרמניה שבעיקבותיו הפסיקו את המשחקים (!!) הפכו אותי לשעיר לעזאזל המתבקש, לאשם המרכזי. bloody jew הייתה ברכת הבוקר הכי מנומסת, מכות רצח מידי כנופיה בשירותים, הצקות לאורך כל ה- so called "שיעורים", וכלה באיומים ודחיפות באוטובוס חזרה הבייתה. למעט האצבע המשולשת שהינפתי לארסים המשתוללים אחרי שירדתי מהאוטובוס כשכולי רועד ומתוסכל, לא היה מה לעשות אלא לעבור לבי"ס אחר, יהודי. וכל זה בתוך החברה האנגלית שמנסה להצטייר כמעוז פלורליזם והסובלנות…god save the queen

  7. מאת נינו:

    זו פעם שנייה שאתה מספר על ה-"אירופאים השותקים, שלא עושים כלום ורק מתבוננים מהצד". סיפרת עליהם גם בטור על הטיפוס בקרח.
    אנחנו ללא ספק עם מיוחד. עם מיוחד ועל כן גם שנוא כל כך.
    והעיקר והעיקר לא לפחד כלל!

  8. מאת עדי:

    אייל יקירי

    תוך שניה הזכרת לי את הריחות, הטעמים, הצלילים והקסם של המקום הזה..
    גם לי זה זכור כגן עדן ומקום שאין דומה לו!

    הסיפור עם התייר הצרפתי- מבאס לאללה… אולי מזל שאין לך אף של יהודי.. תאר לך איך זה יכל להיגמר?!

    שולחת לכולכם נשיקות מלונדון
    עדי

  9. מאת שלומי:

    פשש…

  10. מאת צפי:

    איזה סיפור מצמרר…. איזה איש מוכשר גם כותב מדהים והצילומים פשוט ללא מילים….

    שיהיה יום נפלא

    נשיקות

    צפי

  11. בינה –
    בהחלט אירוע מכונן. פיסה בפאזל שהיתה "חסרה" בהשכלה שלי. הסיפור על "הסבון המדבר" קשה ונוראי. אני מתאר לעצמי שיש לך עוד הרבה סיפורים כאלה לספר…
    בינה'לה, בהצלחה מחר. מחזיקים לך אצבעות ושולחים לך טונות של אנרגיות טובות ואהבה.

    Yoram –
    Welcome to the club
    שלא תחשוב לרגע שהרצון להגיב באלימות לא חצה את מחשבותי. רציתי להוריד לו את הראש. רציתי לעקור לו את הלב עם השיניים… אבל אז, הייתי הופך להיות בדיוק כמוהו אם לא יותר גרוע.
    בכל מקרה, היציאה שלך עם ה- Jewish dick heavy משעשת מאוד. במיוחד כשאתה באפריקה ומסביבך אפריקאים שחורים עם אינסטרומנט של 30 סנטימטר כל אחד.

    אודי פולק –
    וולקאם גם לך. מאוד כיף לראות פה פנים חדשות. תודה!
    אני רואה שמשפט המחץ הזה רץ חזק, הא? ועוד לשמוע את זה מאישה זקנה… זה באמת בלתי נתפס.

    פרדסחנאית –
    אז מה, לא תגלי לי מי את?
    סתם. את יכולה להשאר אנונימית כמה שבא לך. אני מאוד שמח שאת ממשיכה לעקוב ולהגיב. תודה!
    כן, האנטישמיות בצרפת חזקה מאוד. ביקרתי שם לפני שש שנים. לא נתקלתי באנטישמיות ממש, אבל הספיק לי לראות את מאות צלבי הקרס המרוססים ברחובות. בפאריז, בטולוז ואפילו בקארקאסון. פשוט מזעזע!
    התמונות יפות, אבל המציאות יפה פי מיליון. אל תחשבי פעמיים. אם יש לך אפשרות – סעי!

    גלי מנדל –
    זו באמת סיטואציה מפחידה. ועוד להסתבך עם שיכורים שלא מודעים למעשייהם, זה בכלל מפחיד. חופשי יכולתי לראות את הצרפתי תופס קריזה, שובר בקבוק ומנסה לדקור אותי. העסק יכול היה להתלקח באלפית השניה. למזלי, היה לי מספיק שכל (יהודי) לצאת מהתסבוכת ועוד לגרום לו ולחבריו להתקפל ולעזוב את המקום עם הזנב בין הרגליים. כפי שכתבתי בפוסט, לא הגבתי באלימות, אך האמיני לי – העיניים שלי אמרו הכל. פחד לא היה שם. לא יכולתי להרשות לעצמי לפחד. חלילה אם הייתי מעז להראות סימן לפחד. הוא היה קולט זאת בשניה ומנצל זאת. בדיוק כמו במפגש עם כלב רוצח – אם תראה לו סימן לפחד, הוא יקרע אותך לחתיכות. אם תראה לו אדישות, סמכותיות ונחישות אמיתית – הוא לא יעיז לגעת בך. הכל בראש!

    רני –
    הפאזל האנגלי שלך מתגבש אצלי לאט לאט. כל פעם אני מגלה עליך משהו חדש וזה פשוט תענוג. תודה שאתה משתף וחושף פרטים כה אישיים מחייך. צריך המון אומץ וכוח נפשי לכתוב את מה שאתה כותב. הסיפור שלך מ1972 חזק מאוד. אני ממש יכול לראותך אותך שם. את האוטובוס הזה. את הכנופיות… אני פשוט לא מאמין שעברת את הסרט הזה. תגיד, מדוע בעצם לא הלכת מלכתחילה לביה"ס יהודי?

    עדי –
    כן, זה יכול היה להגמר ממש רע. תודה לאל, זה נגמר בפיצה סופנית.
    תגידי, בתור סטודנטית בלונדון – לא נתקלת באנטישמיות עד כה…? בכל זאת, לימודי פסיכולוגיה… אני מניח שיש שם כמה מטורללים, לא? :-)

  12. מאת רני כהן-ניצן:

    אייל
    התשובה לשאלת קצת ארוכה…
    אני גדלתי בבית חילוני. מהארץ שמענו על ביה"ס היהודי בלונדון שבו הולכים עם כיפה ומתפללים תפילת בוקר וצהריים. בשבילי זה היה נראה כמו ללכת לבי"ס בבני-ברק ולחזור בתשובה. כנער, זכורה לי באופן מאד מוחשי אווירת הכפייה הדתית בארץ באותן שנים לפני שנסעתי, ולכן מבחינתי זה לא היה עולה על הדעת. אבל לאחר מה שקרה, פנינו בבקשה לעבור לביה"ס הזה ואז הסתבר שיש רשימת המתנה מאד ארוכה. תינוקות שנולדים נרשמים לשם ושומרים מקום. ואצל האנגלים אתה יודע תור זה תור. אבל לבסוף בגלל הסיפור שלי לפנים משורת הדין הכניסו אותי. קודם כל זה היה בית ספר לבנים ובנות שבאנגליה של אז זה לא היה דבר מובן מאליו. שם גיליתי את אחד הדברים המקסימים שקרו לי בחיים: פגשתי חברה יהודים כמוני-כמוך כולם דתיים אבל ברובם לייט, והם לימדו אותי מה זו סובלנות. (כן הלכתי עם כיפה והשתתפתי כמו כולם בתפילת הבוקר והצהריים ולא קרה לי כלום. נהפוךהוא, מבלי להיההפך לדתי היהדות שימשה ככלי מחבר). הם קיבלו אותי עם החילוניות שלי ולא כפו עלי את הדתיות שלהם ובמפגשים השגרתיים של אחרי בית הספר זה בכלל לא היה עניין. להיפך למרות שהם שומרים כשרות הם תמיד התארכו אצלי בבית, אם צריך לומר ברכה או תפילה עושים את זה בצנעה, וכל העניין הדתי הזה הפך אל מול עיניי לדיאלוג של כבוד והערכה הדדית ושמירה על פרטיותו של הזולת. כמובן שפגשתי שם בבית הספר הזה גם קבוצה לא מבוטלת של ילדים ישראלים (רובם מהורים בשליחות כזו או אחרת) ויחד (כמה ישראלים וכמה אנגלים) הפכנו להיות חבורה מגובשת וללא ספק מנקודה זו, במובן מסויים, החיים חזרו להיות שפויים…

  13. אלף אלפי הבדלות, אך הביה"ס הזה מזכיר לי גן ילדים שיש פה בפרדס חנה. לגן הזה קוראים "עולם קטן". לגן הזה יש רשימת המתנה מפה עד ליפן. אמא שרק מתכננת להיכנס להריון, כבר רושמת את הילד שלה לשם. אני רציני לגמרי. לא ראית כזה דבר. בעצם ראית. ולמזלך גם נתנו לך להכנס…
    למדת סובלנות בדרך הקשה, אבל הי, לפחות למדת!!! רובנו היום אפילו לא יודעים מה המשמעות של המילה הזו ושלא לדבר על הרצון להבין. בלי קשר, נראה לי שעל הדרך למדת עוד הרבה דברים טובים מהחוויה הלונדונית הזו, קשה ככול שתהיה. לפעמים, כדי לדעת ולהעריך מה טוב, צריך לטעום קצת מהרע. לפעמים. לא תמיד.
    תודה עליך רני כהן-ניצן!

  14. קבלו זוית נוספת על האנטישמיות בעולם
    strangers (2004)- short film by: Erez Tadmor & Guy Nattiv
    סרטון חזק ששלחו לי לא מזמן. סרט שזכה בכמה פרסים.
    חזק ביותר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

  15. מאת דניאלה:

    אאייל ,סיפור חזק,,,אני לא יודעת איך הייתי נוהגת,זה מקומם ,,נשמע שנהגת בדיוק כמו שהיה צריך לנהוג,כל הכבוד לך,בלי להכיר ,,,מרשים,באמת.,:)טוב מאוד שזה לא הצליח להחריב לך את הירח דבש,כי בכל זאת זה לא נעים,,,

    ובלי קשר עם קשר,הייתי רוצה להיות שם,יקר הכרטיס?

  16. מאת בינה:

    אחרי הסרטון החזק הזה, אני רוצה לספר סיפור מדהים שקרה לנו, בוירצבורג, גרמניה. הסתיים פסטיבל ספרות ילדים ואנחנו, המשלחת מישראל, 5 אנשים, הצטרפנו אל כל מאתים ומשהו מכל העולם למסיבת הסיום, שנערכה במרתף של מבצר עתיק בפאתי העיר. ירדנו במדרגות אל המרתף ושם היה שולחן ענק, עליו חזיר צלוי, עם עיניים מביצים וגזר בפה – כמו שצריך והמון מטעמים. אז טרחה לגשת אלינו המארגנת, שכל שבוע הפסטיבל לא שאלה מה אכלנו ואיפה: "אתם, מישראל, הכנו לכם שולחן מיוחד עם אוכל כשר." הסתכלנו אחד על השני, אבל החלטנו לכבד. "תכירו את השולחן בכשר על פי הדגל הלאומי שלכם," אמרהבחיוך מתוק. ניגשתי לפינה – שולחן עם קוביות גבינה צהובה מסודרות אלה על אלה ועליהן איזה 20 פולקעס עוף. על המגדל הזה היה תקוע הדגל הלאומי שלנו – דגלון צהוב עם מגן דוד שחור! עליו כתוב אוכל כשר… תלשתי את הדגל ורצתי אליה: "מה זה?" "זה לא הדגל הלאומי שלכם?" "בטח, זה שהיטלר נתן לנו!" היא החליפה צבעים ורצתה את הדגל, אבל עד היום הוא אצלי בבית… אנטישמיות? אין דבר כזה.

  17. מאת יניב:

    היי אחוני,
    איזה סיפור..מרתק.קראתי בשקיקה.נפגש מחר..
    שבת שלום.

  18. בינה'לה –
    יש מצב ראובן שולח לי תמונה של הדגל הזה? אבל רק אם זה לא מסובך. אני לא מחפש לכם עכשיו הרפתקאות. רק אם זה ככה בשלוף לידכם.
    הסיפור חזק ביותר. תיארתי לעצמי שיש לך עוד המון סיפורים כאלה מהגולה…

    דניאלה –
    יקר זה יחסי כמובן. בזמנו כרטיס עלה 500 דולר. אין לי מושג כמה עולה היום. אני יכול לחפש רגע באינטרנט. חכי שניה אני בודק. אלוהים ישמור, היום זה באזור ה-1000 דולר :-(
    טוב, אולי צריך לחפש יותר לעומק. אולי יש זולים יותר…
    בכל מקרה, צריך לקחת בחשבון שאפריקה באופן יחסי יקרה יותר ביחס למזרח. הלינה, האוכל, האטרקציות. הכל יותר יקר. אבל אפשר להסתדר. ענת ואני לא מפונקים ואפילו בירח הדבש שלנו, ישנו פעמים רבות בדורמיטוריז. חלק מהאנשים ששמעו שזה ירח הדבש שלנו, היו די המומים והסתכלו עלינו כאילו נפלנו מהירח. פעם אחת, כשהגענו לאי פמבה (ממש בסמוך לזנזיבר), בן, הבחור האנגלי שניהל שם את הגסט האוס, הניח לנו באחד הלילות מפתחות ביד ושלח אותנו לסוויטה המלכותית שלהם. היינו אשכרה בהלם. הוא אמר "זה ירח הדבש שלכם! אסור לכם לישון בדורמיטוריז! קחו את המפתחות. חינם עלי מתנה! תהנו!". מיותר לציין כי היום אנחנו חברים טובים ואפילו כבר באנו לבקר אותו פעמיים באנגליה וצרפת מאז. אז כמו שאת מבינה, לפעמים זה לא כזה רע לישון בדורמיטוריז. אבל רק לפעמים.
    אם תרצי לקבל טיפים על זנזיבר דברי איתי. הצצה קלה באלבום ואני מגניב אותך בשנייה על המקום. על גן עדן שמעת פעם?

    יניב –
    שולח לך נשיקה גדולה, ישר לנקודה המתעוררת בלב שלך!

  19. מאת דניאלה:

    jחמוד,,:)תודה על האינפורמציה ,,אשמח לשמוע עוד,ואשמח לקרוא עוד בבלוג המקסים שלך,
    אני פה,,
    שבת שלום לכם

  20. מאת אליה:

    אהובון,
    כשקראתי את הכותרת חשבתי שהתכוונת לפיצה שאכלתם אחרי השיעור….. :-)
    לא ציפיתי לכזה טוויסט בעלילה.
    נראה לי שהייתי מתעלפת במקום בסיטואציה כזו.
    יא אולוהים!
    כמו תמיד – יצאת וגם תצא – גבר גבר!
    נשיקות – ממני ומהאף היהודי שלי…..

  21. בינה, תודה על תמונת הדיגלון ששלחת. לראות ולא להאמין!!!

    SANY0005

  22. מאת גיא:

    כשנמצאים בגן עדן לא חושבים על גיהנום. ובהרבה מקרים הוא שם, כ"כ קרוב, מתחכחים בו, נוגעים בו. ממש. ואפילו לא יודעים. כשנוסעים לסיני, למשל. לא רוצים איפלו לחשוב על ה-"ומה אם..". לי היה אחד כזה, ועוד בתקופות הטובות של סיני: בדרך חזרה מהחוף הביתה, עם ראש מלא בחול, ים ושמש, נוסעים חבר שלי ואני במונית צפונה, לגבול. והנה פתאום נהג המונית שובר שמאלה לתוך ההרים ודוהר פנימה כמו מופרע. פתאום הנוסע הערבי שהיה איתנו במונית כבר לא נראה כזה תמים. פתאום זה נראה לי כזה טימטום להסכים לצרף אותו כג'סטה למקומיים.. תעצור! תעצור! צרחנו – וכלום, הוא המשיך לדהור פנימה.. חיפשתי את הלדרמן בתרמיל תוך כדי צרחות על הנהג. כשלפתתי את ראשו הוא בלם לפתע. פחד מהול באבק. מה עכשיו? הנוסע ירד, עשה סיבוב מסביב למונית והתרחק. הנהג הסתובב וירד מההרים. הם עשו לנו קטע. פשוט קטע.

    ברזיל. לילה בגסטהאוס על גדות האמזונס. אני מטייל להנאתי בחצר. קקטוס אימתני ניצב ליד השביל. זרועותיו ארוכות ומתנשאות. אור ירח נשפך עליהן ומבליט את פרחי הלילה הלבנים שנפתחים לאיטם דקה אחרי דקה. לילה אחד שורדים פירחי הקקטוס. לילה אחד בלבד. לבנים, גדולים, עלי כותרת אין ספור, יפי הטבע בהתגלמותו הפשוטה והפראית. אני בוחן פרח אחד מקרוב. מנסה לראות את התנועה של עלי הכותרת. כמו לנסות לראות את הירח איך הוא זז בשמים. מתקרב עוד, בלי תנועות ראש מיותרות, שומר על נשימה איטית. חייב לראות איך הפרח נפתח. חייב! שני עלי כותרת סמוכים שהיו דבוקים השתחררו פתאום כמו קפיץ קטן שאיבד אחיזה בצד אחד. יש! הנה הפרח זז! הרמתי את הראש, והנה סנטימטרים בודדים מקצה האף שלי ניצבת רשת אימתנית, מהונדסת להפליא, רשת קורי עכביש. יכולתי לראות את העכביש משתמש ברגל של ציפור כקיסם, מנקה את החריצים בין השיניים שלו. הוא התלבט ארוכות אם לקפוץ לי על הראש רק בשביל לעשות לי קטע..

    אני מאוד שמח שהגהנום שניצב לפניך בזנזיבר לא היה מקומי, אלא מיובא. ואיך היה לך את כוחות הנפש לא להגרר אחרי התגובה הטיבעית, אני לא יודע. באותו הרגע עמדת מול דלת פתוחה שבחרת לא להכנס בשעריה. שערי הגהנום. וכמו שסבתא של אישתי אומרת – אל תכנסו איפה שלא צריך..

  23. הי גיא
    חזק מאוד מה שכתבת. (כרגיל!)

    המשפט הראשון כ"כ נכון – "כשנמצאים בגן עדן לא חושבים על גיהנום"
    מעניין, אתה חושב שזה גם תופס הפוך – כשנמצאים בגהנום לא חושבים על גן עדן?
    אני מניח שהתשובה לשאלה הזו טיפה יותר מורכבת, הא?

    בכל מקרה, גן עדן וגהנום מתחכים זה בזה תמיד. בדיוק כמו סמל היין והיאנג. אין גן עדן בלי גהנום ואין גהנום בלי גן עדן. זה חוק טבע. תראה כמה אהבה ושנאה קרובים. גבול דק וכמעט בלתי נראה. ובכל זאת, שניהם שם.

    את כוחות הנפש איך לא להגרר אחרי התגובה הטבעית, למדתי וקיבלתי, כמו שדודי ראובן נוהג תמיד לומר – באוניסרסיטה של החיים! ואני, ברוך השם, וואחד אוניברסיטה היתה לי. עדיין יש. תמיד תהיה. לכולנו. תמיד יש מה ללמוד.

    "אל תכנסו לאיפה שלא צריך" – נשמע לי בומבה של סטיקר. הייתי שמח להדביק אותו גם על האוטו מאחור :-)

  24. מאת גלי מנדל:

    תמונת הדגלון הצהוב עם המגן דוויד השחור קשה לעיכול. באיזו שנה התרחש האירוע, בינה?

  25. מאת בינה:

    האירוע עם דגלון האוכל הכשר אירע בתחילת שנות השמונים. את מגן הדוד הם הוסיפו בעט פשוט, בציור יד, כנראה כדי להשלים את הדגל… האירוע כולו היה טראומתי כל כך, שלא הצלחתי להכניס שם לפה שום דבר. רק אמרתי: "אגד, אגד, לצאת מכאן!"

  26. מאת אפריים:

    מה יש לחפש בזנזיבר. הכל שם מחלות אידס ותיירים צרפתים אנטישמיים ימח שמם.
    אני לא מבין איך שתקת. במקומך הייתי עוקר לו את העיניים. אם הייתי צעיר כמוך, הייתי מכניס לו כזה בוקס שובר לו את כל השיניים בפה
    אני מכיר היטב את מבט הגועל שסיפרת עליו. בצרפת של שנות השבעים ישבנו במסעדה. לידנו התישב זוג תיירים אירופאי. הם שמעו אותנו מדברים עברית והבעל אומר לאישה 'חזירים מטונפים' ונועצים בנו מבטים. כשסיימנו לאכול השארנו תשר נאה למלצר לקחתי את צלחת שלו והפכתי אותה על הראש שלו.

  27. אפרים יקר, לעשות הכללה כזו ולהגיד שבזנזיבר הכל מחלות ואידס, זה בערך כמו להגיד שיפנים, תאילנדים וקוראנים – כולם סינים כי יש להם עיניים מלוכסנות. נכון, באפריקה האידס משתולל, אבל יש אפריקה ויש אפריקה. ומלבד זאת, גם אם יש בזנזיבר איידס, לא ממש תכננו לקיים יחסי מין עם המקומיים, או להחליף אתם מזרקים.
    בנוגע לעיניו של הצרפתי, שלא תחשוב שאני איזה מואר או קדוש. מאוד יכול להיות שבסיטואציה אחרת, במקום אחר, בזמן אחר, באמת הייתי עוקר את עיניו מהמקום וגם שולף לו את הלבלב. מילא ההשפלה והעלבון, אך הוא הכאיב לי ממש. כמעט שבר לי את האף.
    כוח עליון, השגחה אלוהית, תחושת בטן, שכל ישר, הארה של רגע, אישתי הטרייה היושבת עם הגב אלי – לא יודע מה היה שם, אבל באותו רגע החלטתי שהכי נכון זה לא להגיב באלימות. ותודה לאל שכך היה.
    אפריים, אני מתאר לעצמי שהמשקעים שאתה נושא עמך, מפאת הגיל, עמוקים וחזקים יותר. אני מתאר לעצמי שזו גם הסיבה שהפכת את הצלחת של אותו איש בקלות שכזו. "חזיר מטונף" זה בהחלט לא משהו שנעים לשמוע, ובטח כשאתה בחו"ל ובטח כשזה יוצא מפיו של אירופאי.
    מעניין, איך הוא הגיב כשמצא את הצלחת על ראשו? ואיך אישתו הגיבה? ובעל המסעדה?

  28. מאת פרדסחנאית:

    "אל תכנסו לאיפה שלא צריך" – באמת סטיקר טוב. יש לי המון מקומות שהייתי רוצה להדביק את הסטיקר הזה.

  29. מאת הדס ואעקנין:

    וואווו איך בקטע שהתחיל יפה נעים ומהנה הצלחת להעביר בי צמרמורת שאני אני בדרך כלל מרגישה בסרטים בעדיות שאני רואה ושומעת!
    זה מש מצחיק כי אני בדיוק עובדת על עבודה בתיק העבודות שלי שמדברת על חשיבות והרצון להעביר את סיפור השואה מדור לדור ובעזרתך עלה לי רעיון מבריק הרגע!!!!! אני אשמח לעניין אותך בפרטים…..

  30. איך אומרים בהוליווד – טוק טו מי בייבי!
    אשמח מאוד לשמוע ואם אוכל, גם לעזור.
    אפשר פה ואפשר גם במייל eyal@muzza.co.il
    :-)

כתיבת תגובה


כל הזכויות שמורות לאייל עמית