(25) הטור של אייל עמית: ברזים מתורכיה

מספר הצפיות בטור:3628

.

לטורים קודמים | לעמוד הראשי | הרשם כחבר! | למוזה הוצאה לאור | לספרים של אייל

 

 

 

מה אומר לכם צירוף המילים  'ברזים' ו-'תורכיה'? הרי לכולנו ברור שהכוונה היא לפניו המכוערות של הישראלי המטייל בחו"ל. אותו ישראלי שעוקף בתור, שמדבר בקול רם, שמשאיר את הסלולרי שלו פתוח גם כשכולם מתבקשים לכבות, שבארוחת בוקר קונטיננטלית מחסל את כל הבופה ועוד מכין לעצמו סנדוויצ'ים לצהריים, שגונב את המגבות, את הבטריות של השלט רחוק ואת המאפרות, שחושב שהכל מגיע לו! אז כן, לא חסרים ישראלים כאלה בחו"ל, אבל יש גם אחרים.

 

בניגוד למטיילים במזרח, המטיילים הישראלים בדרום אמריקה נעים לרוב בקבוצות. וכשאני אומר קבוצות אני מתכוון אשכרה לפלוגות, אם כי בטיול מעדיפים לכנות זאת כ'גלים'. שני גלים כאלה נעים בו זמנית בדרום אמריקה – הגל היורד והגל העולה. הגל היורד הוא אותם ישראלים שהתחילו במדינות הצפון: קולומביה-וונצואלה ועושים את דרכם דרומה. הגל העולה שייך לאלה שנחתו תחילה בארגנטינה-צ'לה ועושים דרכם צפונה. פעם בשנה הגלים הללו נפגשים. בד"כ זה קורה בחודש פברואר בעת הקרנבל בברזיל. עשרה ימים של שכרון חושים, אבל אז, אומרים שלום יפה וכדרכם הטבעית, הגלים ממשיכים לנוע. גל עולה וגל יורד, עד לפגישתם המחודשת בשנה הבאה.

 

נטיפי קרח ענקיים .הייתי חייב לבדוק אם הלשון נדבקת.

 

את הטיול שלי התחלתי בצ'ילה. בגל העולה. כשנחתתי לא היה לי מושג לאן אני מגיע  ו-"איך מטיילים בדרום אמריקה". דבר היחיד שהיה לי זה כתובת של גסט האוס. חברים שכבר חזרו מהטיול אמרו לי שאין מה לדעת, "פשוט תגיע לגסט האוס הזה ושם כבר תבין הכל". בערך שעתיים עברו מהרגע בו נגעו גלגלי המטוס באדמת סנטיאגו ועד שמצאתי עצמי בגסט האוס המדובר שהשפה היחידה המדוברת בו היא עברית. עשרים דקות אח"כ באמת הבנתי הכל – שני גלים, עולה יורד, בכל גל מסלול קבוע וידוע מראש שכבר עשרות אלפים סימנו עליו ווי לפני.

את המחצית הראשונה של הטיול, טיילתי ככה. בתוך הגל. פלוס מינוס עם אותם אנשים שנעים איתי בגל. צי'לה, ארגנטינה, ברזיל, בוליביה, פרו. נופים שלא מהעולם הזה, תרבויות שאין לתאר במילים, אבל מסביבי רק ישראלים. כל הזמן! האירופאים מחוץ לתחום. להם יש גסט האוסים משלהם. להם יש מסעדות ומקומות בילוי משלהם. אנחנו, הישראלים, אחים לנשק אנחנו! אחים לטנק, אחים לצוללת, בים, באוויר וביבשה, אחים בדם אנחנו וכלום לא יפריד בינינו. כולם יודעים שאנחנו הישראלים מטיילים ביחד וגם האירופאים שמסתכלים עלינו מהצד ולא מבינים מה הסרט שלנו. כולנו, ללא יוצא מן הכלל, עם אותו מעיל פליז עבה, מכנסי דגמ"ח עם מאתיים כיסים וריצ'רצ'ים, נעלי גורטקס גבוהות, קשת בשיער המתארך והליכה של גנסטרים השמורה בלעדית לחיילים משוחררים. מקילומטר אתה מזהה ישראלי ברחוב. מקילומטר! התלבושת האחידה של הצבא התחלפה בתלבושת האחידה של הטיול. אולי לא במודע, אבל זו הדרך שלנו לשמור על ה"ביחד" הזה. שנדע לזהות זה את זה. שלא נתערבב עם האירופאים, שנשמור על הגל!!!

אחרי ארבע חודשים של טיול בגל, מיציתי את הקטע וחתכתי. אך את הפרידה מהגל לא עשיתי לפני שהבנתי משהו חשוב עלינו הישראלים. משהו ששינה את כל תפיסת עולמי בנוגע להיותי ישראלי.

 

אל העיר הווארז, השוכנת בצפון פרו, 3000 מטר מעל פני הים, הגעתי עם עוד כמה חבר'ה ישראלים כשאני כבר "חי ונושם את הטיול". מאחורי נסיון לא רע בטרקים ומסלולים אתגריים. צ'ק צ'ק סגרנו דיל עם איזו סוכנות טיולים מקומית ולמחרת בשש בבוקר יצאנו לדרך. זו היתה קבוצה מאורגנת של 15 מוצ'ילרים ושני מדריכים. הרוב היו אירופאים. אנחנו – שישה ישראלים. המטרה: טיפוס בקרח! עם נעלי קוצים ופטישי קרח, אשכרה כמו בסרטים!

האוטובוס נוסע, מטפס בהרים. הראש קצת מסוחרר מהגובה והנשימה כבדה. הגענו. כמעט 4 קילומטר מעל פני הים ולפנינו טיפוס רגלי של עוד 800 מטר. שני המדריכים נושאים את ציוד ומובילים אותנו בשבילים המושלגים. טיפסנו כמעט שלוש שעות במעלה ההר. כל חמש דקות עצירה. אין אוויר! כשאתה הולך, חם לך והגוף מזיע מתחת לשכבות הבגדים. כשאתה עוצר, הזיעה מקפיאה לך את הצורה וכל הגוף רועד מקור.

הגענו ללוקיישן. קיר קרח בגובה 30 מטר ניצב מעלינו. אני מסתכל על הקיר והקיר מסתכל עלי. אני מגרד את הראש. אין מצב שאני עולה על הדבר הזה. מבלי לדבר, אחד המדריכים תופס קצה של חוט, מלביש נעלי קוצים, אוחז בפטישים וכמו נמלה קטנטנה על ענף, החל בטיפוס מעלה. קצת לפני הקצה תקע כמה פינים מיוחדים שאליהם חוברו כבלי האבטחה שלנו. המדריך ירד, אמר שהכל מוכן ושאפשר להתחיל. שום הכנה, שום הסברים. שום כלום. פשוט הלבישו עלינו את הקוצים, שמו עלינו פטישים ואודרוב – להסתער על הקיר! אחד אחד טיפסנו. עולים יורדים עולים יורדים כשחבל אבטחה קשור אלינו כל הזמן. הגיע תורי. אני לוקח נשימה עמוקה ונותן קפיצה. נעלי הקוצים ופטישי הקרח ננעצים בקרח כמו מלתעות של כריש. אני מתנשף כמו חיה. זה קשה. זה קשה מאוד! המדריך למטה יכול לעזור לי ע"י משיכת חבל האבטחה, אבל אני רוצה לעשות את זה לבד. אני לא מוותר. עוד צעד ועוד צעד. הרגליים שלי רועדות, הידיים בגבס! אני מסתכל למטה וגם הביצים מתחילות לרעוד. איזה גובה!!! איזה פחד!!! החברים למטה נראים כמו נמלים על סדין לבן. לפתע אני מקבל משיכה בחבל. המדריך מסמן לי שהגעתי. אני יורד. הרבה יותר קל לרדת. כולי מבסוט מעצמי, אני מעביר את הציוד להבא בתור.

 

טיפוס קשה רצח!

.

השעה כבר שלוש בצהריים. המדריך אומר שצריך להזדרז. אחרון המטפסים יורד וכולם מבסוטים עד השמיים. את מנת האנדרנלין היומית קיבלנו ביג טיים! אותו מדריך שעלה בהתחלה, מטפס שוב על הקיר ושולף את הפינים התקועים בקרח. אנחנו יושבים למטה ומסתכלים עליו. נגנבים מהקלות שבה הוא "הולך" על הקיר הזה ועוד ללא שום כבלי אבטחה. שאלנו את המדריך השני מדוע הוא שולף את הפינים האלה, הרי מחר הם ישובו לפה שוב עם קבוצה אחרת. המדריך הסביר שמגיעים לקיר הזה כל מני קבוצות ושיכולים לגנוב להם את הציוד. לכן, הם מעדיפים בכל יום לתקוע אותם מחדש.

 

בעודנו מדברים ומתפעלים מביצועיו של המדריך הראשון בגובה 30 מטר, אנחנו קולטים אותו נאבק עם איזה פין. עוד משיכה ועוד משיכה ופתאום, בהילוך איטי, לנגד עינינו, כמו שק תפוחי אדמה, 30 מטר של צניחה חופשית, בלי להשמיע קול, בלי צווחה כמו בסרטים. דממה! המדריך איבד שליטה, החליק ופשוט עף למטה. בום עמום של בן אדם המתפוצץ על שלג יחסית דחוס, נשמע בחלל. בום שהשתיק את כולנו באחת. המדריך שהתפוצץ לא זז. גם המדריך השני, שעמד לידנו, לא זז. כולם בהלם! אחת האירופאיות משחררת איזה Ho Noooooo"" לאוויר. רוח מקפיאת עצמות עוברת בתוכנו. המדריך השני חסר אונים. אף אחד לא יודע מה לעשות. אף אחד, למעט חבורה קטנטנה של אנשים המגיעים מארץ קטנה ובעייתית, הממוקמת בפי הטבעת של המזרח התיכון. כולנו, מבלי לדבר, מבלי אפילו ליצור קשר עין, מזנקים כמו נינג'ות על הפצוע. פתאום אין דרום אמריקה, אין קיר קרח, אין נעליים! תוך אלפית שניה, כולנו שוב בצבא. אחד בודק לו את הדופק והנשימה. שני מקבע לו את הראש. אחד ממשש את בית החזה וקובע כי הוא ריסק את הצלעות. האירופאים עומדים המומים ולא מדברים. רק עומדים ומסתכלים. אחד הישראלים אומר לי שצריך לרוץ למטה ולהביא קרשים לאלונקה. אני נזכר שבדרך עברנו איזו גדר עץ ושאפשר לפרק אותה. אנחנו דופקים לשם ריצה וחוזרים עם הקרשים. חבלי סנפלינג נכרכים תוך שניות סביב הפצוע ובשתיים-שלוש הוא כבר על הכתפיים שלנו. כמו חיות, כמו אריות, כמו טיגריסים רעבים, רצנו בשלג. מדי פעם המדריך משמיע קולות. זה סימן טוב. הוא חי. אנחנו רצים. אין לנו אוויר. המדריך צועק "חיסוס!!! חיסוס!!!" ובגוף שלי צמרמורת קרח. השרירים שלי שורפים בכל הגוף. קיר הטיפוס גמר לי על הצורה ועכשיו המסע אלונקות הזה. אני גמור. אחד הישראלים קולט אותי ומבלי לדבר תופס את מקומי כדי שאנוח. אנחנו רצים בשלג וחבורת האירופאים רצים מאחורינו. בשוק. בהלם. "חיסוס!!! חיסוס!!!" ולפתע המדריך משתתק. אנחנו עוצרים ומורידים אותו לבדיקה. הוא נושם אבל בקושי. מפרכס בכל הגוף. "זה היפו-תרמיה" אומר אחד הישראלים. "מהר, תביאו את כל הפליזים שלכם. צריך לעטוף אותו". מבלי לחשוב פעמיים קילפנו כולנו את הפליזים שלנו וכיסינו את המדריך. האירופאים מסתכלים. אחד מהם עשה טובה ונידב את הפליז שלו גם כן. שתיים-שלוש והופ המדריך שוב למעלה. אני תופס את האלונקה ולא מבין מאיפה אני מוצא את הכוחות האלה.

הערב מתחיל לרדת. אנחנו כבר שלוש שעות נושאים אותו על הכתף. עוצרים, בודקים, מחזקים את הקשירות, מדברים איתו, מנסים להעיר אותו בכל פעם שעוצם עיניים, שואלים אותו שאלות, צועקים אליו, רק שישאר ער. כשהגענו למטה האוטובוס שלנו נעלם. הנהג חיכה וחיכה וכשראה שהקבוצה לא באה, פשוט לחץ על הגז ונסע. מבחינתו שנמות. ובאמת כמעט כולנו מתנו. מקור! הפליזים שלנו על המדריך שכבר מזמן הפסיק לזוז. לאיש אין כוח אפילו לטפל בו. אנחנו רועדים מתים מקור, בחוץ קרוב לאפס מעלות, והאירופאים עם הפליזים שלהם עומדים ומסתכלים.

"איפה האוטובוס?" אנחנו שואלים את המדריך השני, "איך נחזור לעיר? איפה האוטובוס שלנו?!?!?!". המדריך לא יודע מה להגיד לנו. הבנו שישועה לא תבוא ממנו ואם לא נקח את העניינים לידיים, הלך עלינו. המסעדה שהייתה שם סגורה ומגרש החניה ריק לגמרי, למעט רכב אחד בודד שחנה בקצה.

החלטנו לחזור להר. נזכרנו שבדרך ראינו באופק כמה מטיילים שבאו לעשות סקי. הנחנו שזה הרכב שלהם. לא יודע מאיפה באו הכוחות, אבל תוך כמה דקות של ריצה מצאנו אותם. למזלנו הם גם כבר היו בדרך למטה ואף הסכימו לקחת את המדריך הפצוע לבית החולים. שתיים-שלוש והופ המדריך הדומם הוכנס לרכב. נראה שהוא כבר ללא רוח חיים. לאיש לא היה כוח לבדוק. "אני אסע איתו" אומר לנו המדריך הראשון. "אני אגיע לעיר ומיד אשלח אליכם אוטובוס". אמרנו לו בסדר, אבל לקחנו חזרה את הפליזים. "זה נראה אוטו יחסית מודרני. בטוח יש לו חימום", שכנענו את עצמנו.

ישבנו שם כמו כלבים. הבגדים שלנו ספוגים מים. הגרביים שוחות בתוך הנעלים. כבר אין תחושה באצבעות. כוויות קור בפנים ובידיים. מקללים, רועדים, רעבים, עייפים כל כך. בחיים שלי לא הייתי כל כך מותש. באמת ובתמים הרגשתי שאני הולך למות.

קרוב לחמש שעות חיכינו שם.

פאקינג חמש שעות!!! טמפרטורה מתחת לאפס. חושך מוחלט. קור אימים. כל אחד מתכנס בתוך עצמו. חבל על כל מילה, חבל על כל אנרגיה מבוזבזת.

דממה!

פתאום שני אורות. האוטובוס באמת בא. רועדים בכל הגוף, חצי מתים, טיפסנו למעלה. רק כשעלינו הבנו שזה לא ממש אוטובוס, כי אם משאית שעברה הסבה ושריתכו לה ספסלים ממתכת. המשאית לא נסעה מטר וכבר הבנו שבולמי הזעזועים שלה שבורים. אין זגוגיות לחלונות וכל הדרך רוח-סכינים מפלחת לנו את הגוף. השיניים נוקשות כמעט נשברות. כסאות הברזל שוברים לנו את העצמות. כסאות שגם באגף הנידונים למוות היו מתביישים להתקין. ברזל קפוא בתחת וברזל קפוא בגב, בורות אינסוף כל הדרך, וכל בור זעזוע מוח! אלוהים, כמה קיללנו בנסיעה הזו. כמעט שעתיים נסיעה וכל הדרך קללות. קיללנו את המדריכים, קיללנו את הנהג שהבריז לנו, קיללנו את המשאית, את הכסאות של המשאית, את הקפיצים של המשאית, את החלונות של המשאית, את הנהג של המשאית ואת האים אים אים אמא של הנהג של המשאית. לא שהיא באמת אשמה, אני חושב שזה פשוט עשה לנו קצת יותר חם בגוף.

כל הדרך האירופאים רק ישבו והסתכלו.

פלוגה, גל, מכנסי דגמ"ח, קשת בשיער – תגידו מה שאתם רוצים. באותו יום, עוד בזמן הנסיעה במשאית, הבנתי שאנחנו הישראלים, עם מיוחד מאוד הנושא מאז ומתמיד את דגל הערבות ההדדית, ולפעמים, רק כשאתה בחו"ל, אתה באמת מבין עד כמה. היום, כשמישהו משמיע לי את צירוף המילים 'ברזים' ו-'תורכיה', אני מחייך לעצמי ונזכר בקיר קרח של 30 מטר בצפון פרו ובחבורת אירופאים מנומסים ואדיבים.

 

אגב, אינני יודע אם המדריך שרד בסופו של דבר. בסוכנות הטיולים אמרו לנו שכן, אבל אולי הם שיקרו כדי שלא ייצא להם שם רע בקרב המטיילים. בכל אופן, לנו הישראלים אמרו תודה והחזירו את כל הכסף ששילמנו. לאירופאים לא.

 

 

בתמונה: ישראלי מצוי גאה. לא גונב ברזים בתורכיה, אבל חופשי מכין סנדוויצ'ים לצהריים.

Comments

מספר התגובות

Powered by Facebook Comments

תגים: , , , ,

26 תגובות לפוסט "(25) הטור של אייל עמית: ברזים מתורכיה"

  1. מאת אבונילי:

    איל יקירי,
    א-פרופו גנבי הברזים מתורכיה – הנה בדיחמין עתיק מתקופתי:
    פקיד הקבלה שואל הישראלי ב check-out בהא לישנא:
    "Sir-did you take a shower? It's indeed a hot day today…"
    השיב הישראלי המיוזע ללא היסוס:
    "No! I took only 7 towels…!!!"
    סחטן על תיאור המסעות. מעורר קינאה עזה. אך — לו הייתי צעיר הייתי מוצ'ילרו נלהב…
    שלך
    אבו-נילי

  2. מאת יאיר:

    הודו 1996, אני באוטובוס שנוסע מדלהי למנאלי. נדמה לי בערך 8 שעות נסיעה.
    באמצע הדרך עוצרים בדוכן תה. אני מרגיש זוועה מסתובב לי הראש, קשה לי לנשום ואני תכף מתעלף. הולך לקנות תה להרגיש קצת יותר טוב. אני מרגיש שאני כמעט רואה כוכבים ואז פתאום אני באמת רואה כוכבים! איזה יופי, אני וסבתא שלי וכולם מסביב רואים כוכבים…
    התעלפתי ונפלתי לבוץ. על הפנים.
    הדבר הבא שקורה כשאני פוקח את העיניים, אני שוכב על הגב, מסתכל למעלה ומעלי מלא אנשים בוהים בי. עובר לי בראש, "רק שלא ישפכו עלי מים…"
    ופתאום, משום מקום, לחיצת יד חזקה, צ'פחה על הכתף, ו "אחי אתה בסדר?"
    אין לי מושג מי זה היה, איך קוראים לו מאיפה הוא בא ולאן הוא הלך אחר כך.
    אבל בשניה שהוא הופיע הכל הסתדר. חייכתי ואמרתי לו תן לי שניה להרגע ותכף נקום. "אין בעיה אחי, קח ת'זמן שך." ואז אחשלי עוזר לי לקום, נותן לי לשתות מים, לוקח אותי חזרה לאוטובוס ועוזר לי לשבת חזרה בכסא שלי. אחר כך הוא יורד למטה, קונה לי בקבוק מים מינרליים, חוזר ונותן לי – "עלי!". פשוט ישראלי שראה אותי מהחלון של האוטובוס, וכשראה שאני מתנדנד קפץ החוצה לעזור. כשנפלתי הוא כבר היה שם. הגיע, גירש את כל ההודים שלא יפריעו וסחב אותי חזרה פנימה.
    אין לי מושג אם הוא גנב ברזים או לא, אבל אני בטוח שהוא ידע שאני הייתי עושה בשבילו בדיוק את אותו הדבר.
    בנראה שיש לנו מטען גנטי של עם שורד.

  3. מאת עידית:

    מקסים ומרגש!

  4. מאת אליה:

    איילי אהוב,

    פשוט מדהים כמה חי אתה כותב.
    אשכרה היו לי רעידות של קור והרוח נשפה בפניי כשקראתי אותך.

    נשיקות לכולכם!

  5. מאת גלי מנדל:

    הרבה יותר קל (וטבעי) לדבר דווקא על פניו של הישראלי המכוער בחו"ל.
    אבל אתה אייל, בדרכך הצבעונית, הצלחת להעלות בי את תחושת גאווה
    אנחנו בהחלט עם מיוחד
    עם למוד מלחמות, עם פצוע וחבול, אבל גם עם שהערבות ההדדית בראש מעיניו תמיד (לפחות ברוב המקרים).
    תודה.
    גם אני מכינה סנדוויצ'ים.

  6. אבו נילי –
    תודה על הבדיחמין העתיק :-)
    אף פעם לא מאוחר. אתה יכול להיות מוצ'ילרו נלהב גם היום. אולי לא לטפס על מצוקי קרח כאלה, אבל ישנן אלטרנטיבות אקסטרימיות לא מעטות. ת'כלס, הכל בראש. ואתה, כחצי תושב צפת יודע זאת היטב!

    יאיר מלך!!!! –
    שלא תגיד שאני לא מפנים את הטיפים שלך, הא…! אולי קצת לאט, אבל מפנים ומיישם את כולם! :-)
    הסיפור שלך מהודו של 1996 פשוט מדהים. אשכרה מלאך שהופיע משום מקום וסייע לך. אני מכיר כמה אנשים שהאירוע הזה לבדו היה מחזיר אותם בתשובה. איך אומר המשפט הידוע – אין אינדיאה, אבריטינג איז פוסיבול!
    מדהים!!!!!

    עידית –
    מה עם המחצלות שלנו??? :-)

    אליה –
    חס וחלילה מותק. שלא תתקררי לי. שולח לך אלף נשיקות וחיבוק חם חם.
    אגב, תמונה יפה יש לך. סחתין על התספורת :-) את נראת כמו מורה ליוגה שאני מכיר מפרדס חנה…

    גלי מנדל –
    זה נכון, אנחנו תמיד שומעים על הישראלי המכוער. פשוט כי זה צהוב יותר, רכילותי יותר. על מה התקשורת תדבר? על ישראלי נחמד שקנה למישהו שהתעלף בקבוק מים בהודו?
    שמח שכך את מרגישה. גם אני גאה (לא תמיד) להיות ישראלי.
    תודה על הווידוי. אני מבטיח לך שאנחנו לא לבד. לא סתם ישראלים מגיעים לארוחת בוקר עם תיק . בכיסים אין מספיק מקום 8-)

  7. מאת נינו:

    שלום אייל. אני קורא את הטורים שלך עוד ממושבה חופשית. פעמים מעטות הגבתי.
    הסיפור שלך כאן נגע לי באיזה עצב חשוף (חבר שאיבדתי בשירות הצבאי. אותו לא הצלחנו להציל.)
    אני רוצה להבין משהו – הסיפורים האלה שלך, אתה ממציא את כל הסיפורים האלה או שזה באמת קרה? ההיטק שעזבת, הבית שנשרף, תאונת הדרכים של אבא שלך, הדוסית שדרסת, המלון בקוסטה ריקה, היפנים הקוקויים המטורללים האלה, ועכשיו זה… מסע כומתה בגובה רב.
    אני כבר לא יודע איך לאכול את הסיפורים האלה. מצטער שאני מטיל ספק. זה כבר לא נראה הגיוני. אתה כותב יפה ומעניין, אבל אתה עובד עלינו או מה?

  8. הי נינו.
    אחת התגובות הכי מגניבות שקיבלתי. תודה לך!
    אשכרה בא לי עכשיו לשאול אותך את אותה שאלה – אתה עובד עלי או מה? :-)
    מאוד מחמיא לי שאתה עוקב אחר הטור מתחילתו ועצם הטלת הספק שלך בסיפורי מעידה על כך שאתה אדם חושב ומודע (אפרופו הטור "לציית או לחשוב").
    אני לא יודע איך לענות לך על השאלה הזו. ואם אגיד שכן, הסיפורים אמיתיים לגמרי (לצערי/לשמחתי, תלוי איזה סיפור), תאמין לי? ולמה שעכשיו תאמין? האמת, גם אני מתקשה להאמין לפעמים.
    אבל כן, נינו, הכל באמת קרה. וממשיך לקרות…
    אתה יודע, לכולנו יש סיפורים כאלה. אני פשוט כותב ומספר עליהם. זה הכל.

  9. מאת אלעד:

    יא אללה.
    איילו, איזה סיפור. מדהים, מרתק, מפחיד, משעשע, עצוב. כל כך הרבה רגשות בסיפור אחד.
    כל מה שאני יכול להגיד הוא ששוב שיחקת אותה והבאת סיפור סוף הדרך.
    כתמד, אני מאד מאד נהנה מהסיפורים ומה שאף מעצים את החוויה הוא שאני יודע שהם אמיתיים. אתה פשוט אוסף חוויות כל הזמן.
    הפעם גרמת לי לחשוב אילו חוויות ייחודיות עברתי (מעולות, טובות, פחות טובות, רעות)…
    ו- וואלה עברתי לא מעט ובאמת שאני לא זוכר את כולן כל הזמן..
    זה היה מאד מאד נחמד להיזכר שוב ולהתבונן שוב אחורה.
    תודה

  10. מאת נינו:

    אני בהחלט אדם חושב ותמיד שואל את עצמי מה מסתתר מאחורי המילים ומחפש את האמת.
    אני לא בטוח שלכולנו יש סיפורים כאלה. בכל אופן, גם אם יש, לא כולם יכולים לכתוב עליהם בחופשיות כזו.
    גם הסיפורים בספרים שלך קרו באמת? טרם קראתי. רק ראיתי קטעים שפרסמת באתר.

  11. מאת רני כהן-ניצן:

    היי אייל

    לפני ואחרי הכל, אתה כותב מקסים!!!, בין אם זה קרה באמת (זו התחושה הכ"כ חייה שיוצאת מהסיפורים שלך), וביו אם לוא.
    עוד יותר אוהב לשמוע(!) אותך מספר אותם, אבל לזה זכינו רק פעם או פעמיים.

    בפאן האישי:
    פעם בילדותי הייתי תולעת ספרים. בנערותי המעבר ללונדון לכמה שנים עם ההורים והמאבק בשפה חדשה, גרם לי לשבר בקריאה, ומאז לא הצלחתי לחזור לקרוא ספרים. גם בחופשות שלקחתי איתי ספר ואמרתי לעצמי הנה עכשיו הזדמנות, זה לא קרה.

    אולי הסיפורים הממגנטים שלך יצליחו להיות ה"גל" הזה, שלו אני מחכה/שאותו אני מחפש.
    חיבוק!

  12. מאת גלו:

    הי אייל אמיץ. סיפור מרגש, מדהים. ואיכשהו אותי באמת לא מפתיע. כאן בתוך העומס והמתח לפעמים אנחנו שוכחים מי אנחנו האחד בשביל השני, אבל בגולה זה צף על פני השטח, זה תוסס באדמה, זה חי לגמרי.
    חוזרת עכשיו מברצלונה, מבית מקסים של רותם אחד, הכי נדיב ומכניס אורחים ומתוק בעולם. וכמה שרציתי להכיר יותר ספרדים, ככה לא יכולתי לעזוב את המגנט של הפמיליה הגדולה שנרקמה בסלון של רותם.

  13. אלעד –
    יום שישי יש לנו דייט. תרגיעו שניכם עם הסיפורים האלה… ענת ואני לא ישנים בלילה בגללכם.
    :-)

    נינו –
    תודה על ההתעניינות. בספר הראשון, מרבית הסיפורים אמיתיים. חלקם שלי ממש וחלקם של אחרים שהכרתי ופגשתי בדרך. חלקם גם מומצאים. בבספר השני כנ"ל, אם כי הוא הרבה יותר פנטזיה בהגדרה…
    בלי קשר, אני שואל את עצמי מדוע כה חשוב לך מה אמיתי ומה לא. תכלס, כל העולם הזה אשליה אחת גדולה. אבל לפחות מגניבה!

    רני –
    לא ידעתי על ההרפקה הלונדונית שלך. אני מתאר לעצמי מה מעבר כזה עשוי לעשות לילד. ועוד נוסעים שם בצד שמאל של הכביש!!! רק זה יכול להפוך בן אדם.
    הכבוד הוא לי להשיב אותך ל"גל" (העולה, או היורד?). מאוד כיף לקרוא! אם כי חייב להתוודות שאני אישית לא קורא הרבה. לפחות לא כמו שהייתי רוצה. דבר עם דני – יש לו כמה המלצות על ספרים טובים. זה כבר ימגנט אותך יופי.

  14. גלו !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
    גלו !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
    גלו !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
    סו גלד טו סי יו היר!
    תנקיו גירל!!!! איי רילי אפרישיאייט איט.
    ביי דה ווי, איי רייט יו אין אינגליש, סו נו וואן וויל אנדרסטנד :-)
    ומי שאמיץ פה, זו את!!!!!!!!!!!!!!!!!

    נשיקות

  15. מאת ניבניב:

    הי יאיר ואייל,
    סיפורים באמת מדהימים, שתמיד כיף לקרא.
    האמת היא שגם לי היה מקרה במצריים על בחור ישראלי שהציל אותי ממכת שמש והתיבשות נוראית בעזרת …… דיקור סיני.
    כן, הוא במקרה בדיוק חזר מלמודי רפואה סינית בסין לביקור קצר בארץ והיה בדרכו להודו.
    וכך הצטלבו דרכינו.
    הוא ממש הציל אותי, אני הקאתי כמו מטורף, חום גבוה ודופק מואץ על סף התיבשות ועילפון. הוא פשוט תקע לי כמה מחטים – מיד הפסקתי להקיא, ואז הוא שם לי בקבוק מים ביד והורה לי לשתות. וכמו שהוא הופיע משום מקום כך גם נעלם בלי לאפשר לי אפילו להגיד לו תודה כמו שצריך.
    זה לא מרפה ממני כבר 17 שנה !

  16. מאת הדס:

    אהבתי את הסיפור והאופן בו סיפרת אותו…
    העלת בי את רגשות הגאווה הישראלית שלפעמים עולים כשאני פוגשת תיירים אפילו שהם יהודים.
    בקיצור ריגשת…

  17. מאת יובל:

    "אם סופר יודע מספיק אודות הנושא עליו הוא כותב, הוא יוכל להשמיט דברים שהוא יודע, והקורא, אם הסופר כותב בכנות מספקת, יחוש אותם בעוצמה חזקה כל כך, כאילו הסופר ציין אותם ממש. אצילות התנועה של הקרחון נובעת רק מכך ששמינית ממנו נמצא מעל המים."
    - ארנסט המינגווי, { מתוך הספר "מוות בצהריים" }

    בשבילי אייל, אתה קרחון אצילי שכזה.
    תודה על סיפור חזק ומרגש

  18. מאת כנרת:

    אייל, סוף סוף סוף מישהו מציאותי שמפרגן לנו קצת ויוצא מהסרט של הישראלים, שהישראליות המכוערת העיקרית שלנו זו החוסר פירגון והביקורת שהיא ממש יותר מידי לטעמי.לאחר אינסוף טיולים וכמו שאתה יודע מגורים בחו"ל שנתיים יש הרבה יותר חארות, ואנדליסטים, צעקנים , גנבים שעושים פיקניק גם לערב מהארוחת בוקר והברזים קטן עליהם והם אלו הסקוטים, , אירים, צרפתים, בריטים ועוד רבים אחרים (בלי הכללות כמובן). שלא לדבר אם הם מטיילים בקבוצה כמונו. הלך על מי שלידם ושלא לדבר שהם אחרי תדלוק של אלכוהול, הלך על הפאב, הדירה , הרחוב, הטלפון הציבורי, הטראם, המכנת כרטיסים ואוי ואבוי אם תדבר לכיוון שלהם בטעות. אז באמת שיצאו כבר שהסרט של ה'ישראלים'. אנחנו ורק אנחנו אשמים בהדבקת התוית הזאת על עצמינו. כי מכוערים יש הרבה יותר ובכל מקום.
    נשיקות.

  19. ניבניב –
    הסיפור עם הרופא הסיני חזק. מעניין שגם הסיפור שלך וגם הסיפור של יאיר התרחשו בהודו או בדרך להודו. חזק!

    הדס –
    לא כ"כ הבנתי איפה את פוגשת את התיירים היהודים האלה?

    יובל –
    אתה מתוק. תודה, רק (כמו קרחון) בוא לא נסחף הא…
    אגב, ביקרתי בבית של המינגווי לפני שנתיים בקי-ווסט. איש גנוב לגמרי. גאון וגנוב!

    כנרת –
    לפני הכל – ברוכה הבאה לבלוגייה!!!
    אני חושב שמי שזכה לבקר במשחק כדורגל באנגליה מבין היטב על מה את מדברת. יש הרבה יותר "גרועים" מאתנו בעולם. רוצה שאספר לך על הסינים???? לא ראית כזה דבר בחיים שלך. אנחנו הישראלים פראיירים לעומתם.
    אז כן, יש יותר גרועים מאיתנו, אבל השאלה היא האם זה נותן לנו הצדקה להיות גרועים גם כן, אפילו שאנחנו לא הכי גרועים שיש. אני חושב שהביקורת העצמית היא חשובה. תארי לך מה היה קורה אם לא היינו מבקרים את עצמנו. במהרה היינו עולים על הבריטים, על הסינים והאירים. עצם העובדה שאנחנו מדברים על זה ומבינים שכל אחד מאיתנו הוא סוג של שגריר בחו"ל, אנחנו מבטיחים לעצמנו (ומקווים!) שזה לא יקרה.
    זה לא ממש מדויק ש"רק אנחנו אשמים בהדבקת התוית הזאת על עצמנו". אני מבין מה רצית להגיד פה, אבל אישית הייתי מעדיף לנסח זאת טיפה אחרת – "רק אנחנו יכולים להסיר את התווית הזו שדבקה בנו".
    שולח לך נשיקות חזרה, שני ברזים של כיור ופאי תפוחים מארוחת הבוקר :-)

  20. מאת הדס:

    בארץ… ת"א ירושלים… שיוצאים אז יש פעמים לרוב בקיץ שפוגשים תיירים, הרוב שהיכרתי היו יהודים..:-)

  21. מאת אפריים:

    פעמים לא מעטות נתקלתי בפניו המכוערות של הישראלי בחו"ל, אך אלו מתגמדות לעומת הפעמים בהן נתקלתי בפנים אלה – בארץ!!! תשאלו רגע את עצמכם – אם אנחנו מתנהגים כמו חיות פה בארצנו שלנו, מדוע ננהג כבני אדם בחו"ל?
    הישראלי הממוצע הנו טיפוס חרדתי, אלים, בוטה, גס ושחצן. עם זאת, חם, אמיתי ואכפתי. סיפור החילוץ של המדריך, אינו מפתיע אותי. גם אני הייתי נוהג כך. אינני מתפלא גם מתגובתם (חוסר תגובתם) של האירופאים. הוריהם – הם אלה ששתקו ולא הגיבו כשהנאצים ניסו להשמידנו.

  22. אפרים, השאלה שהעלת מעניינת מאוד. באמת חומר למחשבה.
    המשפט האחרון קשה לעיכול, אך בהחלט יש בו המון.
    בן כמה אתה אם מותר לי לשאול. גם בטור הקודם כשהוזכר החינוך האנטרופוסופי, דיברת על הגרמנים. אני מסיק מזה שיש לך שם איזה עניין לא סגור. יש משהו שאתה רוצה לשתף אותנו בו? אשמח לשמוע!
    תודה שאתה כאן.

  23. מאת אפריים:

    ימח שמם הגרמנים. מה כבר יש לשתף?
    בקשר לגיל שלי, בוא נגיד שעל קירות קרח אני כבר לא יכול לטפס. יכולת להיות הבן שלי, אם לא הנכד.

  24. מאת שלומי:

    הסיפור שלך מעורר צמרמרות וזכרונות.
    כל הכבוד לכם.

כתיבת תגובה


כל הזכויות שמורות לאייל עמית