(22) הטור של אייל עמית: נזכור ולא נשכח!

מספר הצפיות בטור:4378

.

לטורים קודמים | לעמוד הראשי | הרשם כחבר! | למוזה הוצאה לאור | לספרים של אייל

עשיתי היום קניות בסופר. לא משהו מיוחד. השלמות. דברים שחסר בבית. לקחתי את אביב מהגן וישר נסענו לסופר. בפינת החניון מצאנו עגלה עזובה. אביב טיפסה למעלה, אמרנו שלום לשומר בכניסה ונכנסנו. פחות או יותר כבר יש לנו סיבוב קבוע. עגבניות, מלפפונים, זר פיטרוזיליה, פטריות שמפיניון, וכמה בצלים. משם התגלגלנו לפירות. העונה עוד בקושי התחילה אבל לא יכולנו לסרב לאבטיח נחמד שחייך אלינו מהמדף. גם מלון עסיסי מצא את מקומו ליד סלסלת התפוחים. ברשימה הופיע גם סוכר, קמח מלא, אורז בשמתי, קינואה ודוחן. צ'יק צ'ק העמסנו הכל. בדרך אביב תוקעת מבט בבמבה ואומרת לי "במבה אדומה זה לא טעים". אני מסתכל עליה ומבין שהיא רוצה במבה. אני אומר לה שזה דווקא כן טעים אבל לא כ"כ בריא. עשר שניות אח"כ אנחנו במעדניה. אביב אומרת לי שהיא רעבה ומצביעה על קוראסון שוקולד "את זה אני רוצה!" ותוקעת בי מבט מלא רגשות אשם של פליטה רעבה מסומליה. אין ספק, ילדה מערבית נורמלית לגמרי. אנחנו ממשיכים להסתובב במעברים. אביב נוגסת בתאווה ונמרחת כולה בשוקולד. אני כבר על חצי מצב ביתא, דג את המוצרים מהמדפים. ברשימה כתוב גם שצריך ביצים. אנחנו הולכים לביצים. אני פותח את הקופסא ובודק אחת אחת. נדיר שאני מוצא אחת שבורה, ובכל זאת אף פעם לא מוותר על הבדיקה. "אבא, אני צמאה" אביב מיידעת אותי ותוקעת עוד ביס מהקוראסון. עוד לפני שאני מספיק לענות היא מסמנת לי עם האצבע "מה זה?". "זה שוקו," אני עונה לה והילדה הסומאלית הצמאה אומרת לי "יאמי! איך אני אוהבת שוקו!".

אנחנו עומדים בקופות. אבא עם רשימה מתוקתקת מקופלת בכיס, עגלת קניות מלאה כל טוב, ילדה סומלית עם שוקולד על הפנים ובידה בקבוק שוקו חצי ריק. הקופאית מעבירה את המוצרים על הלייזר, בסוף נוקבת במספר ואני שולף את הוויזה. אני חותם, אומר תודה ומפנה את המקום לאבא אחר.

"איזה כיף היה!" אביב אומרת לי בדרך לאוטו ומחייכת מאוזן לאוזן. אני מחייך אליה בחזרה, אבל המחשבות שלי במקום אחר לגמרי. אני חושב על סבא וסבתא שלי. אני חושב על עוד שישה מיליונים כמוהם. גם אביב וגם אני יודעים שביום רגיל היא לא הייתה מקבלת בקלות כזו קוראסון שוקולד ובקבוק שוקו, אבל היום זה לא יום רגיל. היום זה יום מיוחד. יום שבו אני נזכר שאני יהודי. יהודי גאה, חופשי, מאושר ושמח החי במדינה משלו, עם בית משלו, עם אוטו משלו ועם בגדים משלו, שיש לו היכולת והאפשרות לשלוף וויזה בסופר ולקנות לבת שלו כל מה שהיא רוצה ועכשיו, בלי להתחנן, בלי לגנוב, בלי לרמות, פשוט לתת לה מכל טוב ולפנק אותה בטונות של סוכר אם רק מתחשק לה. סבא וסבתא שלי, גם על רופא שיניים לא יכולים היו לחלום.

ואם כבר בענייני מזון עסקינן, קצת חומר למחשבה:

עלות מזון שבועית בתרבויות שונות בעולם

.

Germany: The Melander family of Bargteheide
Food expenditure for one week: $500.07

United States: The Revis family of North Carolina
Food expenditure for one week: $341.98

Japan : The Ukita family of Kodaira City
Food expenditure for one week: $317.25

Italy: The Manzo family of Sicily
Food expenditure for one week: $260.11

Great Britain: The Bainton family of Cllingbourne Ducis

Food expenditure for one week: $253.15

Kuwait: The Al Haggan family of Kuwait City

Food expenditure for one week: $221.45

Mexico : The Casales family of Cuernavaca
Food expenditure for one week: $189.09

Poland : The Sobczynscy family of Konstancin-Jeziorna
Food expenditure for one week: $151.27

Mongolia: The Batsuuri family of Ulaanbaatar

Food expenditure for one week: $40.02

Egypt: The Ahmed family of Cairo
Food expenditure for one week: $68.53

Ecuador: The Ayme family of Tingo
Food expenditure for one week: $31.55

Bhutan: The Namgay family of Shingkhey Village
Food expenditure for one week: $5.03

Chad: The Aboubakar family of Breidjing Camp
Food expenditure for one week: $1.23

…ומה אתם אכלתם השבוע?

נזכור ולא נשכח

לעולם!!!

Comments

מספר התגובות

Powered by Facebook Comments

20 תגובות לפוסט "(22) הטור של אייל עמית: נזכור ולא נשכח!"

  1. מאת גלי מנדל:

    אנקדוטה מהחיים. הבת שלך באמת נורמלית. שאספר לך מה קורה כשאני עושה סופר עם הילדים? אתה לא רוצה לדעת.
    התמונות חזקות עד מאוד. אפשר לשקוע בהן זמן רב. מרתק!
    אתה – אייל עמית – מרתק אותי לא פחות.
    תודה

  2. מאת שרון עזריה:

    ח חבר יקר
    יי הזמנים חלפו ואנחנו זוכים בסוג של חופש אך מנגד הזוועות ממשיכות להתרחש
    ועולם כמנהגו נוהג.
    הימים זוכרים ובכל זאת – חוזרים.
    אבל התמונות בהחלט נהדרות.

    איפה המוסיקה במוזה ? ניסיתי לשמוע ואין. יש לי רעיון בשבילך.

    נ

  3. מאת tomer:

    Today, a sunny day day in London (rare). One Jewish, Israeli guy just exported to PDF his last draft of a film comparison essay on Munich by Spielberg and Lalechet Al Hamiam by Eytan Fox. the same guy stood silent in the park full of GOIM wandering what is he doing.

    Here, (london) proud to be Israeli.

  4. מאת אבונילי:

    איל היקר,
    שוב הצלחת לפרוט על מיתרי הרגש… לזכור ולא לשכוח תרתי משמע .. וביום השואה…

    ולעניין אחר לחלוטין: הפעם הצלחת גם לפרוט על רגשי האשם… למקרא דברי אביב – לא התאפקתי ו… אצתי רצתי אל המקפיא לחפש קרואסון שוקולד… בידיים רוטטות מצאתיו (בין חבילות ההגזר הגמדי ושניצלוני התירס) הפשרתיו במיקרו-גל ובתאווה רבה בעוד הריר נוזל מפי נגסתי ו… אופס נכוויתי!!! היתה זו עיסה רותחת ודביקה…געוואלד! מה יש לומר — החטא ו…עונשו. לא נותר לי אלא לחלום על עוגייה מזרחית של יוסף עבאדי…

    מה יש לומר, אייל היקר, המשל למשוך בקולמוסך המושחז והפיוטי

  5. גלי –
    התמונות באמת חזקות. הקונטרס בין התמונה הראשונה לאחרונה פשוט בלתי נתפס. זה העולם שלנו. אלה החיים. באמת מרתקים!

    שרון -
    מספיק רק להגיד פאלון גונג כדי להבין על מה את מדברת. שלא לדבר על מה שקורה פה מעבר לגדר, מתחת לאף שלנו. כן כן, נזכור ולא נשכח, רק מתי נפנים את זה כבר וגם ניישם? בינתיים, הצנטרפוגות באיראן ממשיכות להסתובב.
    אתקשר אליך בהמשך היום. שמח תמיד לקבל רעיונות והצעות. תודה!

    tomer –
    אז אתה לומד קולנוע בלונדון הא? וואוו, איזה כיף לך. עכשיו אני מבין מדוע חיפשת שם לדמות באחד הטורים הקודמים…
    ריגשת מאוד עם התיאור שלך עומד בפארק. אני יכול ממש לראות את הסצינה. חזק!
    בהצלחה עם הדראפט לסרט. בהצלחה בכלל!

    אבונילי –
    אוהב אותך!
    :-)

  6. מאת תמר:

    היי איילי,
    תמונות מדהימות… לא יאומן ש"אפשר להסתדר" בשבוע עם דולר ו-23 אג'. איזה פערים …

    אתמולל כשבאתי לקחת את יובל מהגן, שאלתי את הגננת איך עברה הצפירה ומה הם עשו? (בבוקר היא אמרה שאולי הם יחזיקו ידיים ואולי יצעקו תוך כדי… ושהם ינסו לשמח אותם. אני אמרתי לה שנראה לי שאם מישהו יעבור ליד זה לא יהיה מספיק מכובד ושאולי כדאי לנסות משהו אחר כמו לחשוב על משהו…. היא אמרה שיכול להיות שאני צודקת) אז באמת הם החזיקו ידיים, ועד שהם התאספו למעגל כבר חצי מהזמן עבר, בזמן הנותר הקטנים שאלו מאיפה הרעש הזה בא?? אולי מהגג או מהרפת או מהגן שעשועים…. ובסוף זה נגמר.
    המוסיקה ביום הזה היא המוסיקה הכי נעימה לי מבין כל הימים בגלגל"צ (אולי איזה עורך מוסיקה שלהם קורא פה??).
    באחה"צ הלכנו לים ואני התחברתי כמוך ליום הזה. לחופש שלילדים שלי יש ושהם מאושרים רצים, נהנים בחוף, אפילו נכנסו למים. כמה חופש יש לנו.
    ודבר אחרון -" בדרך אביב תוקעת מבט בבמבה ואומרת לי "במבה אדומה זה לא טעים". אני מסתכל עליה ומבין שהיא רוצה במבה" הם פשוט גדולים מהחיים הילדים האהובים האלה. גם אצלנו זה ככה – אמא נכון שהעוגייה הזו לא בשבילי??
    נשיקות, ואמן שנוכל תמיד רק לתת ולתת בלי להצטרך לחשוב פעמיים.
    ואפרופו חופש – אמן וגלעד שליט יחזור ויצא לחופש!!!
    אמן!

  7. מאת בינה:

    איילי, בנוסף לבית, אוטו, אשה, ילדים, כרטיס אשראי – יש לך משהו שלא לכולם יש – הרבה אהבה בתוכך והמון אנשים שאוהבים אותך ואחת מביניהם היא אני.

  8. מאת אלעד:

    איילו,
    כרגיל, אחלה טור, נהנה כתמיד. וכמבון ששלחתי גם לכל מכרי שיתחילו להגיד אותך ואת הסגנון המיוחד והייחודי רק לך.
    גם תמונות מרתקות שאין לי מושג מאיפה אתה מביא כאלה דברים יפים כל פעם מחדש, גם מילים וגם כתיבה כדורבנות.

    יום הזכרון לשואה יום לא פשוט, יום שמזכיר לי תמיד כמה המציאות בה אני חיי לא טריוויאלית, שיש להעריך את הרגע, את הדברים הקטנים והפשוטים בחיים, אבל באמת ולא כקלישאה !!!
    לזכור תמיד, שלמרות שלהגיד "העיקר לבריאות" הפך להיות כמו להגיד "מה העניינים?" עומד מאחורי המילים האלו משהו עמוק הרבה יותר. ובאמת……. העיקר הבריאות.
    תהיה חזק, מקווה שסופסוף נתראה מתישהו…
    אלעד

  9. טור מעניין ומרגש.

    מאיפה התמונות והאנפורמציה? (מצטער אם כבר ענית..)

    כל יום שואה אני נזכר שהייתי רוצה לדעת יותר על התהליכים המדיניים, הכלכליים והחברתיים שהתרחשו בגרמניה בשנות השלושים. הגרמנים לא שונים גנטית מעמים אחרים. התפתחה אצלם תרבות מאוד מסויימת והם היו במצב מאוד מסויים. אני רוצה להבין איך אומה כל כך אינטיליגנטית הופכת למכונת השמדה מחליאה ביעילותה. אני רוצה להבין את זה לא בשביל לדעת הסטוריה. אני רוצה להבין את זה בשביל העתיד.

  10. מאת בינה:

    לאורי מוסנזון – יש ספר מדהים שנקרא "להיות גרמני" – בדיוק על מה שאתה כל כך רוצה לדעת – איך זה קרה, מהתחלה.

  11. מאת רעות זרו:

    טור נהדר. תמונות שגורמות לך לחזור שניה לתמונה הראשונה מול האחרונה ולחשוב קצת, לעצור שניה את העבודה ופשוט לחשוב.
    לאו דווקא ביום הזיכרון לשואה אני תופסת את עצמי מידי פעם חושבת על זה שאנחנו לוקחים יותר מדי כמובן מאליו את העובדה שאנחנו חיים במדינה משלנו שאנשים רבים נלחמו להשיג אותה ואת העצמאות שלה וגם רבים נפלו או נרצחו בדרך. אנחנו לוקחים את המדינה הזו רוב השנה כמובן מאליו שלפעמים נדמה לי שהתקופה של ימי הזיכרון ויום העצמאות מגיעה כדי לתת לעם הזה "סטירה" מעוררת על מאיפה באנו ועל מה אנחנו צריכים לשמור.
    היה תענוג לקרוא אותך, כרגיל.
    רעות

  12. מאת יובל לנדרס:

    חזק!
    דולר לשבוע הא? מעניין כמה עולה שם עיסוי ב"אבנים חמות"… חחחח…
    מעניין עוד לגלות שבדור החדש והצעיר "שוקו ולחמניה" התחלף ב"שוקו וקוראסון" :-)
    תגיד אייל, איך מוסיפים את התמונה שלי לתגובות? לאורי מוסנזון, לרעות זרו וגם לך יש תמונה ליד כל תגובה…

  13. תמר –
    אני מניח שבאמת קשה להסביר לילדים בני 3-4 מדוע הצפירה ביום הזה…

    בינה –
    נשיקה בגודל נפטון על לחייך הימנית. וגם על השמאלית. :-)

    אלעד –
    איזה כיף היה לראות אתכם אתמול. הקרח לא עזר כ"כ. לאביב יש נקע קטן בקרסול :-( . נו, גם זה חלק מהחיים. הדברים הקטנים והפשוטים האלה שמזכירים לך שאתה חיי ונושם.

    אורי מוסינזון –
    בינה כבר ענתה לך. וסמוך עליה, היא יודעת על מה היא מדברת! אני יכול רק לספר לך שחנית רייטר – המורה שלי להיסטוריה הייתה מדביקה לך כזאת נשיקה אם הייתה יודעת שאתה ככה מתעניין. בכיתה י"ב זה פשוט היה "עונש". ממש חבל. הסטוריה מעניינת וחשובה מאוד. בבתי הספר ("הרגילים") פשוט לא יודעים להעביר את החומר בצורה מעניינת ומסקרנת. פשוט מכריחים אותנו ללמוד למבחן. מה הפלא ש 99 אחוז שונאים "היסטוריה". זה מזכיר לי שבכיתה י"ב לקחו אותנו לשלושה ימים לקיבוץ תל יצחק. שם נמצא המכון ללימודי השואה ("משואה"). שמענו שם מלא עדויות של ניצולים, הרצאות סופר-מעניינות ובין השאר גם הקרינו לנו סרטים. לא אשכח לעולם את הסרט שניסה להסביר כיצד אדם נורמלי ושפוי לחלוטין יכול לההיפך לנאצי!!! פשוט עשו ניסוי. הכניסו אדם לחדר סגור ואמרו לו לסובב כפתור. אמרו לו שבכל פעם שהוא מסובב את הכפתור, אדם אחר, בחדר הסמוך, מתחשמל!!! את ההוראות הוא מקבל ברמקול. הוא לא רואה אף אחד. רק את הכפתור מולו. כששאל, הסבירו לו שחישמול לא מסוכן והוא לצורכי ניסוי בלבד. שמח ונינוח האדם מתחיל לסובב את הכפתור. ברקע הוא שומע צעקה של אדם (מתחשמל). הוא שואל אם הכל בסדר, אומרים לו ברמקול שהכל מצויין ושיסובב שוב את הכפתור והפעם סיבוב גדול יותר. הוא מסובב ושומע צרחה של כאב. אומרים לו שהכל בסדר ושיסובב שוב. הוא חושש מאוד אבל מסובב! צרחת אימה נשמעת. האדם נבהל. אומרים לו שימשיך. הוא מסרב. אומרים לו שהוא לא אחראי ושהאחריות נופלת עליהם בלבד (מזכיר לך משהו?). האדם מתרצה ומסובב שוב. הפעם הוא לא שומע כלום (יענו הבן אדם בצד השני איבד הכרה או מת). אומרים לו לסובב שוב. הוא מסובב!!!! ושוב ושוב ושוב, פשוט ניתק את עצמו לחלוטין מהאירוע. האחריות לא עליו. ההנהלה אחראית, המדענים של הניסוי אחראיים, היטלר אחראי.
    סרט חזק ומצמרר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
    כל אחד יכול לההיפך לנאצי. בתנאים הנכונים, גם לך זה יכול לקרות. זה המסר של הסרט.

    רעות זרו –
    לעצור רגע ולחשוב. זו בדיוק מטרת הצפירה. אגב, לפעמים כשאני מנגן בדיג' באירוע, מרגיש לי שהקהל עובר את אותה חוויה של צפירה. משהו חזק ומונוטוני ששותל אותם באדמה, מנתק אותם לרגע מהמציאות. אם אני לא טועה התו של הצפירה בארץ הוא לה-במול. אני לא סגור על זה. מישהו יודע פה?

    יובל לנדרס –
    באפריקה האבנים החמות בחינם ובשפע. אם תרצה אבנים קרות תצטרך לשלם הרבה כסף.
    להוסיף תמונה – כל ההסברים פה – http://blog.muzza.co.il/?page_id=381

  14. מאת פרדסחנאית שאתה מכיר ולא רוצה עכשיו להזדהות:

    שלום אייל
    עוקבת אחר הטור (הלא שגרתי והמיוחד שלך) עוד מהפעם הראשונה שפורסם במושבה חופשית. לא פעם גם הגבתי. לא תמיד בהערצה וגם לא תמיד בהסכמה, אבל תמיד בעניין רב ובסקרנות. אינני יודעת מה קרה ומה גרם לך להפסיק לכתוב שם (אם אכן הפסקת לכתוב או שהפסיקו אותך?), אני יכולה רק לנחש.
    דע לך שבשבועיים שלושה האחרונים נוכחותך באתר חסרה מאוד אך מילא מושבה חופשית, איפה היית אתמול? מדוע לא הגעת לבמה הפתוחה? את הטור שלך אני קוראת עכשיו כאן. אבל לפספס אותך על הבמה – זה כבר לא מקובל.
    לא יודעת מה נכנס בי ומדוע הפרגון הלא אופייני הזה שלי פתאום. מי יודע, רוחות האביב … או שאולי הייתה במה ממש חלשה אתמול, או שאולי בהארה של רגע היה לי ממש חשוב לשתף אותך, גם אם בעילום שם. יותר מזה – חשוב היה לי להגיד לך את הדברים כאן מול כולם ולא באימייל.
    "פלא ספרותי" עמלמולי שכמוך, חסר לך שאתה לא מגיע לבמה הבאה. קומפרנדה?!

  15. פרדסחנאית-
    תודה על הפרגון האביבי… :-)
    אין קשר לבמה הפתוחה. במקרה נפל על יום ד' – שיעור יוגה אצל ניב שאני לא מפספס גם אם יתהפך העולם.

    תודה לך!!!

  16. מאת נועה:

    פרדסחנאית יפה כתבת, אבל מדוע האנונימיות הזו? סלחי לי שאני לא מבינה כל כך את הפוליטיקות של מושבה חופשית.. למי בדיוק את דופקת חשבון?
    את מבקשת מאייל שלא ידפוק חשבון ועושה זאת בעצמך.

  17. מאת יובל לנדרס:

    "אני מעדיף חיי תהילה קצרים על פני חיי אנונימיות ארוכים."
    - אלכסנדר מוקדון

  18. אורי מוסנזון, לא עניתי על שאלתך הראשונה. מאיפה התמונות…?
    בזמנו שלחו לי אימייל עם התמונות האלה. אתה יכול לחפש בגוגל: One week's worth of food by various cultures
    ותמצא המון אתרים עם התמונות הללו.
    נכנסתי עכשיו לכמה אתרים כאלה ופתאום גיליתי שצצו שלוש תמונות חדשות: אנגליה, כווית ומונגוליה. הוספתי אותם לגלריה למעלה.
    הנה התוספות:
    null
    Great Britain: The Bainton family of Cllingbourne Ducis
    Food expenditure for one week: $253.15


    Kuwait: The Al Haggan family of Kuwait City
    Food expenditure for one week: $221.45

    null
    Mongolia: The Batsuuri family of Ulaanbaatar
    Food expenditure for one week: $40.02

    מדהים לא?

  19. מאת טליה:

    תכלס זה די עצוב שזכר של שואה הוא זה שגורם לנו להעריך את הדברים הקטנים שיש לנו בחיים, ושרק קטסטרופות, שהשואה היא הגדולה והבלתי נתפסת שבהן, עושות לנו פרופורציה.

כתיבת תגובה


כל הזכויות שמורות לאייל עמית