(21) הטור של אייל עמית: היקיקומורי

מספר הצפיות בטור:15158

.

לטורים קודמים | לעמוד הראשי | הרשם כחבר! | למוזה הוצאה לאור | לספרים של אייל

 

 

 

את הידה (Hide) היפני הכרתי בקוסטה ריקה. אחרי נסיעה ארוכה באוטובוס, שעתיים מעבורת בים ועוד כמה שעות טובות באוטובוס, הגעתי למונטזומה. לפני עשר שנים זו הייתה עיירה קטנה ומנומנמת שמגיעים אליה בעיקר גולשים ומוצ'ילרים המחפשים את השקט. הייתי כבר טייל מנוסה. צ'יק צ'ק התארגנתי על גסט האוס נחמד, מטר מהים. חבר'ה מגניבים, אווירה סבבה, חוף פראי ומדהים. גן עדן!

אמרת מונטזומה, אמרת מפלים! כל מי שמגיע למקום הזה מסמן ווי על המפלים. הליכה קצרה בשביל עפר, דילוגים קלילים מעל סלעי בזלת, פילוס הדרך ביער במבוק סבוך, טיפוס על מדרון תלול והופ – אתה במפלים. גן עדן שמאלה!

מעל תוף ג'מבה לא מתוח, ישב ותופף לעצמו בחור יפני עם משקפיים בעובי של בקבוק עראק. הוא ניגן זוועה, אבל העיקר הכוונה. בכל זאת, יפני על ג'מבה לא פוגשים כל יום, בטח לא בקוסטה ריקה ועוד במפלים של מונטזומה.

הידה במפלי מונטזומה. טרם מלאו לו 18. ביקש שאצלמו בלי המשקפיים.

בגדול, המטיילים היפניים מתחלקים לשניים. יש את אלה המטיילים בקבוצות – סגורים בתוך עצמם, לא יודעים מילה באנגלית. גם אם תרצה, אין לך שום דרך לתקשר איתם. הם תמיד מצויידים היטב: מכנסיים שוות, חולצה טרמית מיוחדת, נעלים מהחלל החיצון, תיק צד עם מיליון כיסים כשבכל כיס עשרות גדג'טים אלקטרוניים משוכללים. על הגוף שלהם בכל רגע נתון חמשת אלפים דולר מינימום. הפנים שלהם מרוחות בשכבה נאה של קרם הגנה ועל פניהם אותה הבעת פנים קבועה ותמידית של שוק-הלם-אושר-הפתעה- התרגשות-ילדותיות ו-מה עוד אפשר לצלם כאן ולהראות למשפחה בבית. כשאתה פוגש יפני כזה, אתה אשכרה מרגיש לידו כמו צועני עם שיניים רקובות החי בתוך אוטובוס עם פנצ'ר בכל הגלגלים. באופן כמעט אוטומטי אתה פשוט אומר לו "הלו", מחייך בנימוס וממשיך הלאה.

הסוג השני של המטיילים היפנים הם הקרחניסטים. ההיפּים עם החולצות הזוהרות ושיער הרסטות. אלה שרוקדים עד סוף המסיבה והרבה הרבה אח"כ. אלה שלוקחים את הסמים הכי כבדים ובכמויות הכי הזויות שיש. יפנים שלא רואים בעיניים. לא דופקים חשבון לאיש, גם לא לעצמם.

כמו היפנים הראשונים, גם היפנים האלה לא יודעים מילה אנגלית, אבל מדי פעם אתה פוגש כמה יוצאי דופן שמצליחים להרכיב איזה משפט. הידה היה יפני כזה. אחרי ה-"שלום שלום, מאיפה באת ואיך קוראים לך", הבנתי שמולי יושב יפני מאוד לא רגיל.

ישבנו שם יום שלם. רוב הזמן הידה מדבר ואני מקשיב, בולע את הסיפורים שלו, שואל אותו עוד ועוד שאלות, רוצה לשמוע את הכל. והידה מספר ומספר וכל סיפור יותר מטורף והזוי מהקודם.

מסתבר שהוא מטייל כבר ארבע שנים ברציפות. את תחילת הטיול שלו עשה באנגליה. כמעט שנה למד אנגלית עם מורה פרטית וכשהרגיש בטוח עם השפה, החליט לצאת לדרכים. הוא כבר היה בכל המזרח, חרש את אירופה וביקר פעמיים בדרום ומרכז אמריקה. בביקור האחרון של באפריקה, קנה את הג'מבה. לא שאלתי אותו מאיפה הכסף, כי הנחתי שבתור יפני לא חסר לו, אז פשוט שאלתי אם הוא לא מתגעגע, אם לא בא לו כבר לחזור הביתה אחרי ארבע שנים בדרכים? הידה צחק ובציניות מהולה בעצב שאל "איזה בית?"

"לבית שלך! להורים שלך!" עניתי בטבעיות.

הידה שוב צחק וניסה להסביר, "אין לי הורים וליפן כבר לא אוכל לחזור בחיים."

הוא סיפר לי שבמקור הוא מגיע ממשפחה ממעמד מאוד גבוה. אבות אבותיו היו כולם אנשי דת בכירים ובאופן טבעי גם לו ייעדו את מסלול החיים הזה. וביפן, כמו ביפן, האופציה להגיד "לא" למערכת פשוט אינה קיימת. לא מתאים לך? תתאבד! השלך את עצמך לפסי הרכבת, תקע לעצמך כדור בראש או סכין ישר באבי העורקים. הכבוד שתקבל בתור מתאבד יהיה גבוה בהרבה מהכבוד שתקבל בתור חוזר בשאלה, או בתור מורד בחברה ובשיטה היפנית. יפני כמו הידה, שאורז תרמיל ויוצא לטיול בחו"ל, שרוף!!! אין לו לאן לחזור. כמו חרדים ממאה שערים, ההורים שלו יושבים עליו שיבעה, החברים שלו מוחקים אותו מהזכרון, ובמקומות העבודה הנחשבים לעולם לא יעסיקו אחד כמוהו. יפני כזה נחשב למוקצה. אסור לגעת בו, אסור לדבר איתו ואסור אפילו לדבר עליו. יפני כזה – פשוט מחוק!


בניגוד להידה, היפנים מהקבוצה הראשונה, כולם עובדים בעבודות מסודרות. האנשים שעמם הם מטיילים, הם החברים שלהם לעבודה. בד"כ מדובר בחופשה מאורגנת ומתוכננת להפליא. מסלול קבוע וידוע מראש, שעשו אותו כבר מליוני יפנים לפניהם. הם יצלמו כל מה שזז וגם כל מה שלא. שבוע-שבועיים של טיול ואז חזרה לעבודה במפעל. יפנים כאלה זוכים רק פעם או פעמיים בחיים לטיול שכזה. התמונות שהם מצלמים ילוו אותם כל חייהם ולכן האובססיה על המצלמה. זה יהיה הטיול היחיד שאי פעם יצאו אליו מחוץ לגבולות יפן.

 

הידה מדבר ומדבר ואני משייף ומשייף. דיג' הבמבוק הראשון שלי. אחלה השראה!

הידה, שבר את הכללים ודרך על מוסכמות החברה. ביפן, כף רגלו לא תדרוך עוד וזה לא שמישהו יעשה לו משהו, או ינסה לפגוע בו. זו פשוט הבושה שהוא מעדיף להמנע ממנה. ולא הבושה לעצמו כמו הבושה שתגרם להוריו ומשפחתו אם יעז להראות את פרצופו ברבים. עזיבתו את יפן נחשבת כיריקה בפרצוף של הוריו. חזרתו ליפן גרועה פי כמה! הוריו עוד עשויים להתאבד אם יחליט לחזור ורק על מנת להשיב כבוד למשפחה.

נשמע הזוי, אני יודע. אבל הידה לא עצר כאן. זה עוד נעשה הרבה יותר גרוע מזה.

הוא סיפר לי שלפני שהחליט לצאת מגבולות יפן, הוא היה היקיקומורי. אני יודע, אני יודע, אין לכם שמץ של מושג מה זה. גם לי לא היה. למעשה, מעטים מאוד האנשים בעולם היודעים מה המשמעות של המושג הזה. היקיקומורי הנה תופעה יחודית ליפן, אם כי לאחרונה כבר קיימים מספר תיעודים לכך גם בסין, קוריאה, ארה"ב ואפילו בשוויץ. הערך היקיקומורי יחסית חדש בויקיפדיה וגם ביוטיוב אין עדיין סרטים רבים, אך לאט לאט מתווספים עוד ועוד.

תארו לכם את עצמכם באזור גיל הארבעים-חמישים. הבן שלכם, בד"כ היחיד שיש לכם, מגיע לגיל הטיפש-עשרה וביום בהיר אחד הוא מחליט לסגור את הדלת של החדר שלו, להגיף את התריסים ולא לצאת החוצה חמש-שש-שבע שנים! הוא ישן שם, אוכל שם, משחק בסוני פלייסטיישן, מעביר את כל היום על המחשב והטלויזיה, שומע מוסיקה ובמשך שנים ארוכות לא רואה ולא מחליף אתכם ועם בני הבית מילה. בשעות היום הוא ישן ובלילה ער. לפעמים ישן ימים רצופים. אתם, ההורים שלו, מפאת הבושה מהשכנים, משתפים עם זה פעולה ושותקים. אתם תעבירו לו מזון מתחת לדלת ותכבדו את פרטיותו. לעולם לא תחשבו אפילו לפרוץ את הדלת, לתת לו שתי סטירות ולשלוח אותו לסדרה של טיפולים נפשיים. ביפן, האופציה הזו לא קיימת. ההורים פשוט שותקים ולא מספרים על כך לאיש. הם ישקרו גם לאנשים שהכי קרובים להם. כשישאלו אותם לאן הנער "נעלם", הם יספרו כי נסע ללמוד בחו"ל או משהו בסגנון. במשך כל התקופה הם לא יארחו איש בביתם ויעשו הכל על מנת שלא לעורר את חשדם של השכנים. בן היקיקומורי זו בושה גדולה ביפן ומעטים ההורים המעיזים לפנות לעזרה מקצועית.

נכון להיום, מיליון ילדים היקיקומורים כאלה יושבים עכשיו בחדרים שלהם ביפן והמספר רק הולך וגדל. מיליון!!!!!!!!!! מסוגלים לקלוט את המספר הזה? לא עשר, לא אלף, מיליון ילדים!!!!!!!!!!! מיליון ילדים שלא עמדו בלחץ, מיליון ילדים שפשוט קרסו מעומס הציפיות של החברה היפנית, מיליון ילדים שכתוצאה מעודף תחרותיות, שיפוטיות, השוואתיות וניכור חברתי וטכנולוגי, התפתחה אצלם הפרעה נפשית קשה - כמעט בלתי ניתנת לריפוי. מיליון ילדים, לרוב ממעמד הביניים והגבוה, שבמקום להתאבד, פשוט מחליטים לפרוש מהחברה ולהסתגר בחדרם.

הידה אינו נחשב היקיקומורי עם "כבוד". הוא ננעל בחדרו "רק" שלוש שנים ולא הספיק להגיע לרמות הטירוף והשגעון של חבריו. בדרך נס הצליח להוציא את עצמו מהחדר ולטוס הרחק מגבולות יפן, גם אם ידע את ההשלכות לכך.

בינתיים, הוא יושב ומתאמן על הג'מבה. כסף – אין לי מושג מאיפה יש לו, אבל כפי הנראה הוריו דאגו לציידו היטב בטרם נפרד מהם לעולמים.

גם אני נפרדתי מהידה, בחיבוק ארוך ארוך, אך לא לפני שהצטלמנו על רקע המפלים והחלפנו כתובת אימייל. מאז, ניסיתי כמה פעמים ליצור עמו קשר, אך הוא מעולם לא ענה לי.

לך תבין אקס-היקיקומורי…

ובנימה אופטימית זו, רגע לפני שמושג ההיקיקומורי חוצה את גבולות יפן וחודר גם לארצנו ולחדרי ילדינו, כדאי לזכור כי לעיתים חיבוק זה כל מה שאנחנו צריכים. בעידן זה של ניכור חברתי, לרבים מאיתנו חסר המגע האנושי הפשוט הזה. לפני שנתיים אזרח אוסטרלי החליט לעשות מעשה. בווידיאו המצורף מטה ניתן לראות תיעוד של השפעת הקמפיין (free hugs) שלו מסביב לעולם. עד כה צפו בסרטון ספציפי זה למעלה מ- 41 מיליון אנשים. ומאז פרסומו, הועלו לרשת עשרות סרטים דומים מכל רחבי העולם. תמיד עם אותו שיר נושא חזק ומרגש. חפשו אותם ביוטיוב. מדהים ומעורר השראה!

איך התחיל הקמפיין? קראו באתר שלו

 

3:39 דקות. כנסו.  שווה צפייה!

שולח חיבוק גדול, ענק, חזק, אדיר ועצום לכולכם!!!

אייל עמית

 

 

 

הודעת מערכת אישית – מבצע הספרים "ספיישל פסח" תקף עד סוף שבוע זה. פרטים נוספים כאן.

 

Comments

מספר התגובות

Powered by Facebook Comments

29 תגובות לפוסט "(21) הטור של אייל עמית: היקיקומורי"

  1. מאת tomer:

    Have anyone seen the movie Old Boy?
    Its a Korean film about a guy locked in a cell for 15 years without knowing why. he just woke up to this cell, now he is free and tries to understand what happened…
    sounds a bit like Hide, isn't it?

    I send my hugs as well!

  2. מאת ברק:

    מרגש, ועם זאת בלתי נתפס.
    הקושי להתמודד עם הלחצים מבחוץ קיים בכל מקום, ועל אחת כמה וכמה בחברה נוקשה כמו ביפן. המצב שאתה מתאר כאן הוא באמת בלתי נתפס, מצב שבו ההורים יפקירו את הילד שלהם, הילד ש-ל-ה-ם! בשביל לשמור על כבוד המשפחה. שיהיו מוכנים להתנכר לו ולהחזיק את הבושה בפנים בשביל שלא יבואו אליהם בטענות. זה כבר מגיע למצב שהוא לא אנושי. אבל מצד שני, בגלל שזה כבר הפך לצורת התנהגות נורמטיבית ביפן, כנראה שהם לא עושים מזה עניין. דברים כאלה יכולים לגרום לכל אחד לקחת את עצמו לצד דקה ולחשוב על איזה משפחה יש לו, ואיזה חיים יש לו. דברים כאלה גורמים לבנ'דם להעריך את מה שיש לו ביד, עם כמה שזה כואב.

    שולח חיבוק חזרה :)

  3. מעניין מאוד. אני יודע מעט מאוד על המטיילים היפנים והפוסט הזה נתן לי נקודת מבט חדשה.

    אני מכיר ישראלי שהסתגר בחדרו שלוש שנים מנותק מהעולם. במקרה שלו אלה לא היו דרישות החברה שהביאו אותו לידי כך. אולי הדרישות שלו מעצמו.

  4. מאת בינה:

    עזוב הכל ושב לכתוב ספר!
    חיבוק גדול.

  5. מאת הדס ואעקנין:

    אני זוכרת שהיו לי תקופות הסתגרות כשהיתי קטנה יותר בגילאי החטיבה והתיכון, לא מרחיקות לכת, הרוב זה היה קורה בחורפים אבל ככל שגדלתי ידעתי איך להתעלות על דיכאון החורף ולהדחיק אותו, ויש לי משפחה שתמיד דואגת ומתעניינת ומנסה לפתור בעיות.. אבל זה כל כך נפלא שהבאת פיתרונות לדבר דרך הסיפור של הידה שהלך לטייל הסופו של דבר וקמפיין החיבוקים, כי אנשים שלא יודעים את הסיבות להסתגרות ואיךלהתמודד עם הדברים יכולים לשאוב השראה! מבחינתי אנשים מסתגרים להם בחדרי חדרים מפסידים את כל הדברים המדהימים שהעולם יכול להציע להם מכל הבחינות..!
    ואני רוצה לומר תודה שאתה חושף בפנינו מידע מעניין מידי שבוע כי יש דברים שלא תמיד חושבים עלהם ואתה מביא אותם ובדרך מעניינת כל כך.. :-)

  6. מאת Anna:

    Hi Eyal,

    Love your posts! I saw a great documentary movie about this phenomenon (it think it was on channel 8). Scary! Lots of hugs to all of you!
    Love,
    Anna

  7. Tomer –
    לא, לא ראיתי את הסרט הזה. אפשר להשיג אותו בארץ? איך קוראים לו כאן?
    אני לא בטוח שזה דומה לתופעת ההיקוקומורי. הנערים היפניים האלה עושים זאת מבחירה. הם מודעים היטב למצבם ולעולם החיצון. הם מחוברים כל היום לאינטרנט… הבחור שאתה מספר עליו נשמע יותר כמו שגעון/דכאון/פסיכוזה אנא ערף, אני לא פסיכיאטר. סתם מג'נון מסוג אחר :-)

    ברק –
    וולקאם וולקאם!
    איזה כיף לראות כאן פנים חדשות.
    בתגובתך קלעת בול! מאוד אהבתי את המשפט האחרון: " דברים כאלה יכולים לגרום לכל אחד לקחת את עצמו לצד דקה ולחשוב על איזה משפחה יש לו, ואיזה חיים יש לו. דברים כאלה גורמים לבנ'דם להעריך את מה שיש לו ביד, עם כמה שזה כואב."
    אמן ואמן!!!

    אורי מוסינזון –
    מיותר לציין כמה אני שמח שאתה פה, נכון?
    תודה איש.

    בינה –
    אני כותב בינה. אני כותב. את גם תערכי אותו.

    הדס–
    נכון להיום יש פער גדול מאוד בין המצב הנפשי שטינייג'ר ישראלי (מערבי) חווה בגיל התבגרות לבין מצבו הנפשי של טינייג'ר יפני. בכדי להבין כמה אנחנו שונים מספיק רק להבין איך "השיטה" היפנית עובדת. מדובר באומה של צייתנים, ממושמעים, מכונות עבודה. בגדול, כבר בגיל שלוש הם עוברים סדרה של מבחני איי-קיו שישפיעו על כל מסלול חייהם. אם מצאו שאתה גאון, תלך לגן של גאונים. אם מצאו שאתה נורמלי, תלך לגן של נורמלים. אם מצאו שאתה טיפש, תלך לגן של טיפשים ואח"כ לביה"ס של טיפשים ואח"כ תעבוד בעבודה של טיפשים. והחכמים… להם יש מסלול את המסלול שלהם. ברוב המקרים יעברו הכשרה וימצאו את עצמם עובדים באיזה מפעל גדול כמו סוני. הגאונים… הם יגיעו לאונברסיטאות, יהיו מהנדסים, מתכנתים ויעבדו בעבודות הכי נחשבות… הלחץ על אותם נערים הוא אדיר. תחרות אינסופית, לימודים אל תוך הלילה (הרבה אחרי שיום הלימודים הרגיל מסתיים). ההורים שולחים את הילדים למכינות מיוחדות. לעיתים בצד השני של העיר. נער כזה יכול לעבור לילה שלם ללא שינה – רק לומד ולומד. עוד מבחן ועוד מבחן. רק שיצליח, רק שלא יחשבו שהוא טיפש וימצא את עצמו בעבודה שתבזה את המשפחה. להורים לא ממש אכפת אם לילד קשה. הלחץ החברתי גדול בהרבה משאיפותיו ורצנותיו של הילד. רמת הציפייה מילד יפני גבוהה בהרבה מילד ישראלי. זה לא שאנחנו לא רוצים את הטוב ביותר לילדינו, פשוט אצלנו לא יקרה שום אסון אם במקום מהנדס תהיה בסוף "סתם" חשמלאי. ביפן זו סיבה מספיק טובה להתאבד או לההיפך להיקיקומורי. כמה נערים בארץ את מכירה שקיבלו התמוטטות עצבים מרוב לחץ? ביפן זו שכיח למדי.
    אגב, לא מזמן היה בערוץ שמונה תוכנית על כל מה שאני מספר כאן. זה פשוט לא ייאמן מה קורה ביפן. עולם אחר לגמרי. תפיסת מציאות שונה לחלוטין. כל אלה וגורמים נוספים רבים אחרים הביאו ל"המצאת" ההיקיקומורי.
    תאמיני או לא, אבל היום כבר אפשר למצוא את דמויות ההיקיקומורי בתוכניות טלוויזיה ביפן. מכירה את הקומיקס היפני – מגנה? אחד הדמויות שם הוא היקיקומורי. ויש עוד הרבה דוגמאות אחרות. קצת קשה להאמין, אבל היום ההיקיקומורי מזוהה כאדם המורד בחברה ובשיטה היפנית. אחד כזה שעושה מה שבא לו. שלא מציית לאיש. ההיקיקומורי באיזשהו מובן הפך לסמל. דמות להערצה אפילו. אשכרה צ'ה גווארה של היפנים. אם חושבים על זה לעומק, יש כאן אמירה חברתית גדולה. היוצרים של אותה דמות קומיקס מנסים להעביר איזה מסר. תפסיקו לציית! אולי. מי יודע. אולי זו סתם דרך חולנית לעשות רייטינג.

    ANNA –
    תגידי, קראת במקרה את טור 14 – הזדמנויות או לא להיות – http://blog.muzza.co.il/?p=59 ?
    חשבתי שזה עשוי לעניין אותך, שם בארה"ב… :-)
    בנוגע לסרט הדקומנטרי שדיברת עליו – ראיתי אותו גם אני. פשוט מזעזע. צוות צילום של הבי בי סי הצליח להכנס לכמה חדרים של נערים כאלה. היו שם נערים סגורים למעלה מחמש שנים. אחד אפילו היה סגור שבע. הוא בקושי הצליח לדבר. שאלו אותו שאלות ולקח לו ים זמן לענות. לא מחובר למציאות. היו שם נערים ערומים, מוזנחים, מטונפים. החדר שלהם מלא שקיות שתן וקקי, ערמות של מגשי פיצה, זוהמה בלתי נתפסת. בחיים לא אשכח את הסרט הזה. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי במו עיניי איך נראה היקיקומורי אחרי הסיפורים של הידה. מפחיד זו לא מילה!
    אגב, יש היום ביוטיוב כמה סרטים של היקיקומורים אמיתיים (פרסמתי בפוסט רק אנימציה). סרטים קשים מאוד לצפיה. אני לא שם פה קישור. מי שרוצה שיחפש בעצמו. לא מסובך.

  8. מאת נילי:

    הלו סומסום
    מדהים איזה טיפוסים פוגשים על הדרך. תופעת ההיקיקומורי נשמעת מחרידה אם כי לא מפתיעה, מי מאתנו לא חשב על דרכי בריחה בגיל ההתבגרות – וכנראה ביפן זו הדרך הכי אפשרית לברוח… איזה מזל יש להידה שהיו לו האמצעים והאומץ לצאת לדרכים. ואיזה יופי שצירפת את הסרטון על ה free hugs, כנראה שבאמת זה כל מה שהידה היה צריך אז כשהיה נער, בשביל לצאת מהחדר. מעניין מה קורה אתו היום, לאן הוא התגלגל… לך תדע, אולי נמצא אותו בטיול הבא לצפת יושב על פתחי מערות צדיקים וקורא בזוהר.
    חיבוק גדול בחזרה!!

  9. מאת גלי מנדל:

    כמו תמיד – מרתק!
    ניסית לחפש את הידה בפייסבוק?

  10. מאת שרון:

    בתוך כלי מזכוכית חיים להם צבעים עטופים נוזל שקוף מיוחד כל צבע בפני עצמו שומר על צורתו מחזק את צבעו הם לא יתערבבו הם ינוחו אחד עם השני כל צבע במקומו שלו אם ינערו את הכלי הם ישנו את מקומם ייצרו עוד גוון יתנו מרחב אחד לשני להיות ראוי לצבעו ולא יהיה להם צפוף אף פעם כול עוד ידע צבע את סגולתו אחד עם השני

  11. מאת גיא:

    הזוי ומטורף. מעניין איפה הבחור הזה היום? האם הוא עוד עם הגמבה? או אולי הוא מוכר חצילים בכרמל?
    בכל מקרה אני מאחל לכם שתפגשו שוב ותעשו איזה ג'ם קטן לזכר ימים פרועים ושוצפים ממש כמו מפלי מונטזומה.

    אחסן של סיפור!

    גיא.

  12. מאת יובל לנדרס:

    שמעתי על התופעה הזו.לא הכרתי את הנושא לעומק, אבל שמעתי. לא נראה לי שתופעה כזו יכולה להגיע לכאן, אבל דכאון היא בהחלט המחלה של העידן המודרני. בעוד עשור או שניים, כל ילדנו יקבלו פרוזאק עם ארוחת הבוקר. בארה"ב זה כבר לא רחוק כ"כ מהמציאות. בקרוב אצלנו.

    שרון, קראתי את תגובתך שלוש פעמים ולא הבנתי מה רצית להגיד… פספסתי משהו?

  13. נילי –
    להידה באמת היה מזל (אני חושב). תארי לך שיש היום מיליון נערים כמוהו סגורים בחדרים. בלתי נתפס בעליל!

    גלי –
    ניסיתי לחפש, אבל אני לא יודע את שם משפחתו. לכי תחפשי יפני בפייסבוק שקוראים לו הידה. זה כמו לחפש אמריקאי שקוראים לו ג'ק. אם ירצה הגורל, אפגוש אותו שוב.

    שרון –
    יש לך פה עסק עם אבא טרי שחסרים לו שבועיים שינה לפחות. מה שכתבת מהמם, נשמע ממש כמו שיר. רק לא הבנתי את הקשר לנושא… :-( אשמח להסבר.

    גיא – אני מניח שהיום הידה כבר מתופף סופני. הייתי מת לעשות איתו איזה סשיין. בקרוב אני פותח פה את הסטודיו לקהל. חושב שגם הידה יבוא יום אחד? הלוואי.

    יובל –
    איך שכחת את הריטלין? קודם ריטלין ורק אח"כ פרוזאק. ודרך אגב, בעוד עשור או שניים כבר לא נצטרך מירשם לכדורים האלה. הצילו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

  14. מאת גלי מנדל:

    ניסית "צ'ה גווארה של היפנים"?
    :-)

  15. מאת נגה:

    לא יכולה לחכות! רוצה כבר לקרוא את הספר הבא שלך!!!
    אתה כותב נהדר! נותן השראה :) )

  16. מאת יניב:

    היי אחוני,
    מרתק, פשוט מרתק .
    אני לא אוהב את המילה מצוינות !!! מי המציא את הערך האווילי הזה
    איזה מחיר צריך לשלם בשביל להיות מצוין.מחיר כבד .כבד מאד.
    ושם למעלה כשמגיעים לפנתאון המצוינים ,מה עושים?מה עכשיו?מצטיינים במשהו חדש?
    ככה זה כשחברה מבוססת על הישרדות ,האינדיבידואל,ההיבדלות הבלתי נמנעת אחד מהשני, על הצורך בסיסי להיות טוב יותר,חזק יותר ,חכם יותר,יפה יותר,עשיר יותר יותר יותר יותר יותר יותר אני אני אני אני אני אני אני אני אני אני אני יותר יותר יותר יותר יותר יותר יותר יותר…..
    והכל מסביב דופק לנו בראש תהיו יותר !!! אתם לא מספיק!!! עכשיו תהיו יותר!!!
    טלויזיה,פרסומות,עיתונים ,שילטיי חוצות ,..
    ובדרך לשם נופלים במערכה אנשים רבים כמו הידה,שלא רוצים לשחק במשחק,הולכים נגד התנועה,שואלים שאלות על העולם הזה,מגלים את הטעות הטראגית בניווט,הכיוון ההרסני
    והסופני אליו אנו מובילים את עצמנו.
    והאנשים האלה צועקים עצור!! אבל המכונה הגדולה חזקה מהם פי מיליוני מונים ,מכונת האגו
    לא עוצרת באדום.

  17. מאת ניבניב:

    מדהים!
    אני בטוח שכשהיפני סיפר לך על זה לא הבנת את זה כפי שאתה מסוגל להבין את המשמעות של זה היום.
    האם לפעמים אתה שואל את עצמך כיצד היתה מגיב לסיפור שלו אם כל זה היה קורה היום ?

    ואם כבר מדברים על יפנים, זו אכן חברה עם שריטה עמוקה…. אבל, אין ספק שיש להם גם כמה תכונות שהלוואי שאנו הישראלים הינו לומדים מהם.
    לדוגמא: לעקוף אנשים שעומדים בתור לפניך זה בעצם לבזות את עצמך.
    והם ממש מרגישים כך.
    ולמה? כי הם מסתכלים על זה כהפגנה פומבית לכך שאתה מזלזל באחרים – דבר שרק אדם בזוי יעשה.
    אני בטח לא צריך לספר לכם כמה טוב אנחנו הישראלים מרגישים כשאנו מצליחים לעקוף תור….
    רק דבר אחד יכול לעשות את תחושת הסיפוק טובה יותר: אם נתקשר לחבר ונספר לו איך דפקנו את כולם !
    :-)

  18. מאת פיני:

    מדהים, אך קצת יותר קרוב אלינו, בקוריאה, הטירוף של התירות לכניסה לאוניברסיטה עולה על גדותיו. למארח שלי יש בת בת 16. היא כל יום לומדת עד 3 אחה"צ, מייד אח"כ ממשיכה עד 10:30 בלילה בלימודים פרטיים ואח"כ הולכת למוסד פרטי אחר…וחוזרת הביתה אחרי חצות, כדי להתייצב בבוקר ב-:30 בבית הספר. ככה כל החברים שלה…ילדות – יוק.

  19. יניב-
    המכונה באמת גדולה ומפלצתית. תופעת ההיקיקומורי היא רק אחת מני רבות. בני אדם – אילו יצורים מוזרים אנחנו. מדהים אותי כל פעם מחדש לגלות. מרתק ומעורר גועל כמעט באותה מידה.

    פיני-
    אתה גר עכשיו בקוריאה? לא הבנתי כ"כ… ספר קצת על עצמך. אשמח מאוד לשמוע!

  20. מאת tibizi:

    עשית לי חשק ליסוע ליפן… לא, בעצם לקוסטה ריקה…. או לסיני….. אתה יודע מה, להודו……. דרום אמריקה…. אפריקה……

    יאללה, נגמר לי הזמן, צריך לחזור לעבודה…..ודרך אגב- אחלה סיפור הבאת אח שלי!

  21. טיביזי!!!
    איפה נעלמת אח שלו? וולקאם בק מן.
    שמח שעשיתי לך חשק לטוס, רק בבקשה אל תזכיר את המילה סיני, הלב שלי חלש.
    ממליץ לך להתקין את התוכנה http://earth.google.com/
    ו"לטוס" לאן שבא לך, מתי שבא לך וכמה שבא לך. תאמין לי, יותר טוב מהמג'ק סטיק של גבי אנד דבי.
    בום גוגל!

  22. מאת אתי טופז:

    תופעה זו מורכבת ומסובכת ונעוצה בין היתר בתפישת האני (יש 26 מילים ביפנית לאני) ותרבות המנגה והאנימה. אני התאהבתי בנוער ראה :
    http://www.notes.co.il/eti/46723.asp
    ואנני בטוחה מי הזוי יותר הם או אנחנו

    Topaz
    http://www.notes.co.il/eti

  23. וואו אתי, איזה קישור שלחת פה. תמונות מדהימות!!!!
    וכמו שכתבת – "פסיפס אנושי צבעוני עשיר ומגוון, שחוגג את החיים כאנימה, בצל העבר, וצועד בבטחה לקראת העתיד."
    האומנם?

  24. מאת דניאלה:

    אאייל אהלן,
    קודם כל הסיפור מענייין,והכתיבה שלך מאוד מהנה ,זורמת,כיף לקרוא אאותך,חוצמזה נגעת בנושא חשוב כלכך,חיבוק ,מגע אנושי חם,זה משהו שיש לו ככוח לפתור כל דבר,]בעיה ,כאב,חשש,,הכל,אני עובדת עם ילדים ואני לא אאמא ,אבל ההבנתי על מה אתה מדבר ממזמן,ואני תמיד משתמשת בזה,בביטוי אאהבה הזה,אמן שנוכל לתת לכל הילדים את הבטחון הזה,את הכוח הנפלא והרך הזה,זהו,תודה,וכל טוב

  25. מאת נדב:

    כמה הערות קטנות על הפוסט:

    - אין ביפן מיליון היקיקומורי. אני לא יודע מהיכן השגת את המספר אך עשיתי מחקר בשביל האוניברסיטה העברית על התחום לפני כשנה ויש לכל היות כמה עשרות אלפים.

    - יש ביפן ארגונים רבים שמנסים לסייע לילדים שהופכים להיקיקומורי, הן מבחינת הפן החברתי והן מבחינת הפן הנפשי.

    - המונח היקיקומורי הוא מונח מוכר שקיים כבר כמעט חמש שנים במילון אקספורד. לפני כשלוש שנים פרסמה רשת ה- BBS הבריטית כתבת טלויזיה ארוכה על היקיקומורי בבריטניה.

  26. הי נדב
    תודה על תגובתך
    את הידה היפני פגשתי בקוסטה ריקה בשנת 99, לפני 13 שנים!
    את כל מה שאני יודע על ההיקוקומרי למדתי מהידה שסיפר לי הכל
    כל מה שכתבתי כאן נכתב על סמך מה שאמר לי
    שמח לגלות שאין מיליון היקוקומרים, אלא ״רק״ כמה עשרות אלפים.
    שמח לגלות שהיום יש אירגונים שעוזרים לילדים האלה. בעבר לא התיחסו אליהם ואפילו ניסו להשתיק העניין.
    אם יש לך מידע מעניין נוסף בנושא אשמח לשמוע, ובכלל אם תוכל לתת קישור למחקר שלך, אשמח מאוד!!!
    תודה

  27. מאת איל:

    נהניתי לקרוא,
    ממליץ על הסרט "טוקיו"
    מורכב משלושה סיפורים שבוימו בידי שלושה במאים שונים.
    האחרון מדבר על היקיקומורי.

  28. תודה איל. לא ראיתי הסרט. אחפש אותו!
    מוזמן להצטרף גם לדף הבלוג בפייסבוק
    https://www.facebook.com/eyal.amit.blog
    בברכה
    אייל :-)

כתיבת תגובה


כל הזכויות שמורות לאייל עמית