(56) הטור של אייל עמית: צבע בכחול וזרוק לים – חלק ג' ואחרון

מספר הצפיות בטור:10210

לטורים קודמים | לעמוד הראשי | הרשם כחבר!| למוזה | לרכישת הספרים של אייל עמית

.

ל- צבע בכחול וזרוק לים – חלק א' >>

ל- צבע בכחול וזרוק לים – חלק ב' >>


Untitled-1

כן, זה בכדור הארץ. בבוליביה ליתר דיוק. נופים עוצרי נשימה. הוספתי גם אני אבן למגדל. איך אפשר שלא – "יוסי מגולני היה פה" צרוב בתודעה הקולקטיבית של כולנו.


…אחרי המתנה ארוכה, בדיקות דרכונים וחיפוש בתיקים עברנו את הגבול לבוליביה. לברזיל נשבעתי שאני לא חוזר יותר בחיים שלי. את המקום הזה צבעתי בכחול וזרקתי עמוק עמוק לתוך הים. לפחות ככה חשבתי…

בוליביה שונה. בוליביה מאוד שונה. המעבר מברזיל לבוליביה חד וקונטרסטי עד כאב. זה לא שבברזיל אין עוני, מיסכנות, אומללות וטינופת. בטח שיש!  רק שבתור תייר אתה לא ממש בא במגע עם המקומות האלה. אתה עובר ליד. תעיז רק לדרוך בפאבלה ברזילאית, אתה לא יוצא משם חי.  בבוליביה זה בדיוק הפוך. בבוליביה רוב הזמן אתה מטייל בפאבלה. בבוליביה הגטאות הם דווקא של העשירים, ויש עשירים בבוליביה, עשירים מאוד! תעיז רק להכניס את כפות רגליך המזוהמות לשכונתם האקלוסיבית מוקפת החומות, גדרות החשמל ומצלמות הווידאו, ותזכה לפגוש מקרוב קנהו של רובה ציד.

נשמע מוזר, אני יודע, אך באותם ימים זה בדיוק מה שהייתי צריך! משהו שימחק לי את ברזיל מהזיכרון, שיביא לי כאפה למוח, שיסובב אותי 180 מעלות ויחליף לי את הסרט בראש.. מברזילאיות פצצות, חשופות חזה ומענטזות ישבנים, מצאתי עצמי פתאום במקום הכי א-מיני על כדור הארץ. העוני, הסבל, המיסכנות והטינופת צועקים מכל פינה. נסיעה באוטובוס מקומי זו חוויה שגם החוש השישי, השביעי ואפילו השמיני לוקחים בו חלק. אם ריח שלוליות השתן על הרצפה לא חונק אותך למוות, ישיבה ליד צ'ולה מבוגרת גומרת אותך סופית. בגהינום עוד לא המציאו עינוי כזה. ריח צחנת גופם של לועסי עלי קוקה פשוט בלתי נתפס. גם 500 ליטר בושם לא היה מטשטש את ריח גופה.

DSC03896

לה-פאז. פאבלה אחת גדולה. לגטאות של העשירים אי אפשר להיכנס.

DSC03897

צ'ולות מוכרות את מרכולתן. את עלי הקוקה אפשר להריח גם דרך מסך המחשב!

DSC03901
איפה החוטיני? איפה הבקיני? אין ספק, הגעתי למקום הכי א-מיני בכדור הארץ.

DSC03899

לכל בית יש מרפסת ולכל צ'ולה תינוק קשור על הגב.


במובן הזה, בוליביה בהחלט סיפקה את הסחורה. גם אם הייתי מנסה בכוח להיזכר בברזיל, לא הייתי מצליח. הייתי עסוק. הייתי מאוד עסוק. בעיקר בלרוץ לשירותים. 30, 40, 50 פעם ביום. בצער רב הודיעה לי האחות בבית החולים בלה-פז שבדקה את דגימת הצואה, כי במקביל לאמבות שמכרסמות לי את המעיים, חטפתי גם טיפוס. במקביל!!! גם אמבות וגם טיפוס!!! חום גבוה, בטן נפוחה, הריון חודש שביעי, גרפסים בריח של ביצה קשה, שלשולים אמתניים וגזים בניחוח בית שחי של צ'ולה שעירה. בתוך חודש השלתי, או יותר נכון להגיד שילשלתי מגופי כמעט 20 קילו.

כתבתי. כתבתי המון בבוליביה. צ'אקרת בכתיבה שנפתחה בברזיל נשארה פתוחה גם שם. באוטובוסים, בבית החולים, בבתי השימוש, במיטה, במסדרונות המלון, כתבתי ושילשלתי, שילשלתי וכתבתי. ובערבים, כשחבורות-חבורות של ישראלים היו מצטופפים להם כמו סרדינים בחדרים, הייתי מניח את העט ומספר להם סיפורים. דמיינו רק אילו ניחוחות היו בחדר כזה כשלפחות מחצית מיושביו לוקים באמבות. אם לא צחקו מהסיפורים שלי, הגזים הרעילים כבר עשו את העבודה.

ערב אחד, בזמן שהמתנתי לטלפון הציבורי ב-'לובו' – מלון המנקז אליו את מרבית המטיילים הישראליים בלה-פאז, ניגשה אלי מטיילת חמודה בשם עדי מנור וסיפרה לי שהיא גרפיקאית מקשר בראל ושהיא תשמח מאוד לעשות לי את העטיפה לספר כשנחזור לארץ. כששאלתי אותה על איזה ספר היא מדברת, כי באמת לא היה לי שמץ של מושג, היא צחקה והצביעה על שקית הסיפורים שבידי. כמעט שלוש שעות ישבנו שם. אני מספר והיא מקשיבה. עוד סיפור ועוד סיפור, פעם צוחקת, פעם מזילה דמעה. צבע בכחול וזרוק לים ראה אור בדיוק שנה אחר כך. עדי מעולם לא נתנה לי לשלם לה. גם לא על הספר השני.

עטיפת צבע בכחול וזרוק לים - חזית

***

 

5 שנים זה הרבה זמן. והזמן… הזמן עושה את שלו. אחרי שני טיולים ארוכים במזרח נפתחו עוד כמה צ'קרות, בעיקר אלה הקשורות למודעות. את הטראומה מברזיל, שהעדפתי לצבוע בכחול ולהדחיק עמוק עמוק פנימה באוקינוס הנפש שלי, הבנתי שעלי לשחרר ומהר!

ספק אם הייתי מצליח לעשות זאת לבדי. כל הדרך במונית משדה התעופה לקופה-קבאנה אני צובט את עצמי ופשוט לא מאמין שזה אמיתי, שאני עושה את זה, שאני שם, שגם ענת שם!!! יושבת לידי, מחייכת אלי, מחזיקה לי חזק את היד, מביטה עמוק אל תוך עיניי ומתרגשת בשבילי עד דמעות. כל הדרך לא דיברנו. לא היינו צריכים לדבר. ידענו בדיוק מה עלי לעשות.

שילמנו לנהג המונית ונפרדנו ממנו לשלום. אחרי המתנה קצרה יחסית, אוטובוס 434 נכנס לתחנה. אנחנו מעמיסים את התיקים על הגב, משלמים לקופאי ומתישבים מאחור, בדיוק כמו אז. בדיוק כמו באותו ערב.

"אתה מרגיש משהו?" שואלת אותי ענת אחרי נסיעה של 4 תחנות. אני מסתכל סביב, מסתכל על הקופאי, מסתכל על הנהג, מסתכל על כל האנשים היושבים לידנו, מסתכל שוב עליה.

"כלום…" אני עונה בפנים מאורכות, מופתע מאוד מעצמי. באמת לא הרגשתי כלום. "זה סתם אוטובוס…."

"סבבה!" ענת דופקת אלי חיוך מלא גאווה ומסמנת לנהג לעצור. "עכשיו אנחנו יכולים להתחיל לטייל!" וירדנו מהאוטובוס.

המעגל נסגר.

הפצע הגליד.

ברזיל יפה.

ברזיל מדהימה.

חולם רק על היום שאחזור אליה!!!

434DSC09045DSC09091DSC09001_1

 

***

רבים שואלים אותי איך התחלתי לכתוב ואיך הפכתי ממהנדסת אלקטרוניקה לסופר ומספר סיפורים…. לשאלה הזו יש תשובה קצרה ותשובה ארוכה. התשובה הקצרה היא שזה פשוט קרה וכי פשוט רציתי. התשובה הארוכה היא באמת קצת יותר ארוכה, אבל לפחות עכשיו אני יכול פשוט לשלוח קישור. בעצם, שלושה ;-)

***

זהו חברים יקרים ואהובים, שבוע הבא אין טור, אני לוקח לעצמי קצת חופש. לא יודע מתי אשוב, מקווה שזה יקרה במהרה. בינתיים, שולח לכולכם טונות של אהבה ותודה גדולה גדולה גדולה על שלקחתם חלק במסע הזה. תודה על תגובותיכם היפות, המרגשות והמעשירות. תודה גם לכל המפרגנים שרכשו ספרים ומדי פעם גם שלחו תמונה יפה מחו"ל.

אני יוצא עם המון מתנות ועם המון חומר למחשבה מהתקופה הזו.

שלכם

אייל עמית

info@muzza.co.il

לפרופיל הפייסבוק הפרטי שלי:  https://www.facebook.com/eyal.amit.muzza 

 

 

 

 

 

.

לטורים קודמים | לעמוד הראשי | הרשם כחבר!| למוזה | לרכישת הספרים של אייל עמית

Comments

מספר התגובות

Powered by Facebook Comments

תגים: , ,

24 תגובות לפוסט "(56) הטור של אייל עמית: צבע בכחול וזרוק לים – חלק ג' ואחרון"

  1. מאת איריס:

    היי אייל,
    למרות שלא הגבתי פה אף פעם, תמיד קראתי בהנאה גדולה את הטור השבועי.ידעתי שביום רביעי בצהריים זה תמיד יגיע ויהיה מעניין/מצחיק/עצוב ובעיקר מעורר מחשבה :)
    אני מקווה שתהנה מהחופש ותפיק ממנו חוויות חדשות להמשך הטור או אולי לספר חדש:)
    תודה לך,
    איריס

  2. מאת דן:

    היי אייל,
    שולח לך, לכם, המון אהבה,
    והמון תודה

    אמרתי לך כבר אלף פעם לפחות מה עשית בשבילי,
    ובטח עוד אגיד לך את זה שוב.

    המון תודה, על הכל,
    ואני מחכה כבר לספר הבא .. (שאני בטוח שעוד יגיע)

  3. מאת ליזה:

    אייל המתוק!
    המון תודה על הכתיבה הזכה והזורמת.
    תמיד מרגשת ונוגעת בלב ובחוויה.
    מלא מלא השראה
    נשיקות

  4. מאת אלעד:

    יא חביבי,
    כמה טורים, כמה סיפורים, כמה יפים….
    וחשבתי שלי יש הרבה מה לספר לעולם.
    חבר יקר, גרמתי לי לקרוא שוב (קצת), לחייך, להתרגש, לצחוק, לפעמים גם לעצב, ובעיקר לחשוב…

    אני רוצה להגיד לך את זה פשוט. תודה!
    תהיה חזק שם בפרדס חנה.
    נתראה מחר
    אלעד

  5. מאת נגה:

    תמיד מרגש :)
    אני מחכה בקוצר רוח לספר הבא! בטוחה שהצאקרות של הכתיבה עדיין פתוחות ועובדות מצוין!
    גם שלי.. מזדהה ושמחה בשמחתך לספר סיפורים כ"כ טובים ומרגשים

  6. מאת שלומי:

    אייל גיבור ואהוב

    זה מזכיר לי שהיה איזה מקום, מפורסם דווקא, באחד העמקים הידועים דווקא בארץ, שהיא בעצם חצי יבשת, מאד מפורסמת ואפילו גם מאד פופולרית, ובמיוחד בקרב קוראי אתר זה, שסחבתי עליו טראומה מהביקור הראשון שלי ומספר שנים לאחר מכן זכיתי לשוב ולבקר שם, וכל התחושות הרעות שהיו לי מהמקום ומהאנשים שאז באתי עמם באינטראקציה נעלמו ובמקומן באה שלווה ושמחה ועליצות שהפכה את הנוף עוד יותר יפה ממה שזכרתי ואת האנשים עוד יותר שמחים וחברותיים ממה שדמיינתי, ולמרבה האירוניה, דוקא כשהמשכתי משם הלאה אז בנסיעה משם ועדדלתחנה המרכזית בעיירה שכנה שמחוץ לעמק, שממנה עליתי על הסעה למקום אחר, נפלתי על נהג מונית קרימינל שמאד לא נרגע, בלשון המעטה, מזה שאני לא מעונין להרחיב את מעגלי הסחר בינינו מעבר לנסיעה בתשלום בלבד. כך יצא ששוב פעם הרגשתי הקלה כשהעזיבה של המקום ההוא הסתיימה, אם כי בדרך ובהקשר אחר לגמרי.

    חג אורות גבוהים ושמחים !

  7. מאת גילת:

    אייל, רק לא מזמן גיליתי את הטור המדהים שלך ואף התחלתי ליהנות מהשגרה הזאת של יום רביעי והנה אתה יוצא לחופשה וכמעט מתעורר בי פחד נטישה…. אני סקרנית לדעת למה אבל בטוחה שאתה מפנה את עצמך לעוד דברים שאתה אוהב ומרגיש צורך לעשות. בכל אופן אני שמחה שיש לנו עוד ערוץ להיפגש. מאחלת לך שתחווה עוד הרבה חוויות לכתוב עליהן בכל במה שתרצה!

  8. מאת TIBIZI:

    דרך צלחה אח יקר, חיממת ת'לב להרבה אנשים שישמחו לקרוא אותך לכשתשוב מהרפתקאותיך.

    יציב כמו הר וזורם כמו נהר, צא לשלום ושוב לשלום!

    אוהבים פה

  9. מאת יניב:

    מה אחוני, מה זה האוירת סיום הזאת??? לאן אתה הולך?? התמכרנו!! עכשיו אתה נוטש??
    שתה הרבה מים השבוע ויאללה לטור הבא בקרוב מאד.

    נשיקות ,
    יניב

  10. מאת צביקה:

    איילון
    אחי יקירי
    בום!
    אין מה להוסיף
    כן ,יש. אוהב אותך

  11. מאת בינה:

    איילי מתוק, ענת המקסימה.
    אחד הדברים שאתם לא יודעים עלי, הוא שיש לי חרדת נטישה. רק תגיד לי, איילי, מה אעשה בימי רביעי, ומה אחשוב ביום שלישי על המחר שלו? אני סומכת עליך שיש לך תכניות טובות ומיוחדות לעתיד הקרוב. תודה על מה שהיה ותודה עוד יותר גדולה על שעתיד לבוא. נשיקות מאוהביכם,
    בינה וראובן

  12. מאת נטע:

    חופש זה טוב. אבל תחזור מהר ת'שומע?!
    אחרת יש ך' עסק איתי
    אוהבת אותך

  13. מאת עידית:

    לאאאאאאאאאאאאאאאא ! איך? למה?
    למה נחכה בכל יום רביעי?
    מקוה שתחזור מהר עם אנרגיות וחדשות סיפורים חדשים…
    נשיקות!

  14. מאת דניאלה:

    ,תודה רבה על הסיפורים המקסימים שחלקת איתנו,
    מדניאלה:),

  15. מאת פרדסחנאית:

    איש יקר
    גם אני רוצה להגיד לך תודה. תודה על סיפוריך המרתקים, המרגשים, המפחידים, המטלטלים, המצחיקים והחודרים תמיד עמוק לנפש האדם. אין ספק, אתה איש מיוחד ואמיץ מאוד.
    שתהיה לך אחלה של חופשה
    מצפה לשובך בכליון עיניים
    חג שמח

  16. מאת אינה:

    ממש התמכרתי לסיפורים שלך..
    לאתנחתא הנעימה באמצע יום עבודה..
    לסיפורים שלוקחים את המחשבות למחוזות רחוקים..
    תהנה מהחופש.. אבל אנחנו מחכים לך כאן כשתחזור :)

  17. מאת עליזה:

    איילי
    מה תעשה בלעדינו?! התרגלת לכתוב לנו ולשתף אותנו בסיפורים המקסימים שלך. תנוח ותחזור אלינו במהרה כי אחרת אתה עוד עלול להשתעמם….
    נשיקוט ממממממממננננננייי

  18. מאת יובל:

    "בלב ליבו של הקושי שוכנת ההזדמנות"
    אלברט איינשטיין
    מתוך הספר – כושי בלאנטיס

  19. מאת תמי בר:

    סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר, טוב יותר..ככה אומרים:)

    יודעת שתמצא את הדרך לכאן בחזרה,בכוחות מחודשים ובלב מלא באהבה.
    המון הצלחה אייל.

    אוהבת מאוד.

  20. מאת גיא:

    אני זוכר את הטיפוס שחטפת בבטן… ואז לפני שאני נסעתי לברזיל והיו לי קצת ספקות אם לקחת חיסונים או לא, התקשרתי אליך. שכנעת אותי בשניה. אפילו אחרי הזריקה עוד המשכת לשכנע אותי בטלפון.. לא רוצה לחשוב כמה קשה זה היה לך שם. אין לי מושג כמה תלאות יכולה לעבור נפש של אדם. כמה חבטות. כמה פניות. כדי למצוא אמת אחת.

    הבלוג שלך או הטור שלך או איך שנקרא לזה כבר מזמן חצה את גבולות המוכרים שבין המספר והקוראים. מעבר לתוכן הזוי, מעבר לצורת הסיפור, יש לך את הצורך לשמור על קשר אמיתי עם הקוראים ולהיות איתם בחווית הקריאה שלהם. הדרך שבה נהגת להגיב לפידבאקים תמיד הדהימה אותי ברמות של השקעה ומסירות שרק אהבה אמיתית לדרך תספק את האנרגיות האלה. המעיין שבך סיפק מקום טבילה לרבים. נהננו, הזדכחנו, ונשארנו הלומים.

    הבלוג שלך או הטור שלך או איך שנקרא לזה הוא כבר מזמן לא אוסף סיפורים. הוא קומפוזיציה. הוא שלם. כמו צייר שיודע מתי להניח את המכחול. הוא יודע מתי זו הנגיעה האחרונה בציור. אך נראה שבמקרה הזה הציור הוא דווקא אתה, ולא היצירה שלך. בך יש איזו שלמות. השלמות הזו עדיין חבויה. גם ממך. אתה יודע, אתה מרגיש, אתה פועל.

    לבלוג שלך או הטור שלך או איך שנקרא לזה, הייתי רוצה לקרוא "מחרות אבני חן". כשמה של יצירה חשובה שנכתבה לפני 1800 שנה ע"י חכם הודי בשם נאגארג'ונה. הנה כמה פסוקים שכתב הוא:

    ****

    הסגולות הנעלות אתאר בקצרה
    של מי שנמצאים על דרך החמלה:
    נתינה ומוסר, אורך רוח ומאמץ,
    ריכוז וחוכמה, חמלה והשאר.

    נתינה היא למסור את אשר ברשותך,
    ומוסר פירושו להטיב עם האחר.
    אורך רוח פירושו לוותר על לכעוס
    ומאמץ הוא שימחה שתגביר כל שטוב.

    ריכוז הוא נקודתי, בלי הרהור של עוון,
    וחוכמה מבינה את האמת.
    חמלה הינה סוג של בינה נעלה
    מהולה לעומקה באהבה לכל חי.

    (והנה נאגארג'ונה חושף בפנינו את הסוד הקארמה: איזו פעולה גוררת איזו תוצאה)

    נתינה תביא שפע, מוסר – עולם טוב,
    אורח רוח יביא יופי, ומאמץ – מעמד.
    ריכוז יביא שקט, וחוכמה תשחרר.
    החמלה תשיג כל אשר לו נייחל.

    (ולבסוף התוצאה האולטימטיבית)

    אדם שנוטל את כל השבעה
    ומביא את כולם כאחד לשלמות,
    יגיע לידע שאין לו שיעור,
    לא פחות מין הידע של מגן העולם.

    ****

    בבלוג שלך או הטור שלך או איך שנקרא לזה מפוזרים הרבה מין הזרעים המפורטים לעיל.
    אותה שלמות שאתה חווה כעת היא התוצאה ישירה של אותם זרעים שנזרעו ועתה מלבלבים בתודעתך שלך.
    דברים שלעתיד תחווה יהיו תוצאה של אלו שטרם הבשילו. מה מצפה לך? מה יהיה?
    דבר אחד ידוע: פעולה חיובית תמיד, אבל תמיד, תביא לתוצאה חיובית.

    ולכן כפי שאמר רש"י –
    מעתה, "קבל בפשטות את כל מה שקורה לך".

    אוהב אותך מאוד
    וסומך עליך באשר תפנה.

    גיא.

  21. מאת מורן:

    רגע ל]פני השנה החדשה האזרחית הבאה עלינו לטובה, לא סתם אתה לוקח חופש עכשיו, אה איילי?!??!?!
    יותר מדיי שינויים, יותר מדיי דברים להתאפס עליהם…
    נשמה אהובה, אתה והמשפחה המהממת שלך….
    חיבקת אנשים כה רבים בדרך הזאת שצעדת בה השנה… כל שבוע, שיתפת, פרקת, שיחררת, העמסת ובעיקר, גרמת להמון אנשים לעצור רגע, להתחבר אליך, לאנרגייה שלך, לדרך שלך, למילים שלך…
    שיקפת לנו כל כך הרבה, כל אחד ומה שהוא היה צריך לקחת מזה, להבין, להפנים, ללמוד או סתם, להנות….
    מאחלת לך מותק שתמצא מחדש את הדרך שלך..
    כמו שאמרה מישהי מעליי – כבר שכחתי מי(צר לי ואיתך הסליחה…) שסוף הוא התחלה חדשה…
    אמן אמן אמן
    ואמן אמן אמן תחזור אלינו מותק
    ואם לא פה אז במעגלי הדיג'… אני באה לתופף, כבר מזמן זנחתי את הרעיון שיום אחד אבין את הסירקולציה הזאת… אני אתן לכם בקצב….
    אוהבת אותך המוני המונים, מקווה שהדרך תאיר לכם פנים, עם כל השינויים שבה….
    שנה מהממת שתבוא עליכם, המון אהבה ואורך רוח, אני יודעת מה אתם עוברים ואני יכולה להבטיח לך שזה משתפר…
    אוהבת המון המון המון

  22. מאת shiri:

    no!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
    why?????
    :-(

  23. מאת נדיה:

    אני קוראת עכשיו שוב את "צבע בכחול וזרוק לים", אחרי 3 שנים שעברו מאז שטיילתי בדרום אמריקה, והספר מחזיר אותי אחורה, ואני מרגישה כאילו בכלל לא עברו 3 שנים, כאילו זה היה אתמול… כל פעם שאני פוגשת מישהו מהטיול, אני מוציאה את הספר מן התיק והם מחייכים בנוסטלגיה.. :)
    אני כבר מתה לקרוא את הבלוג ועוד ספרים שכתבת..
    "מאושר באתי, מאושר אני, מאושר אחזור" (עמ' 76)- זה מה שהבטחתי לעצמי כשאחזור לארץ, ובכל זאת קצת קשה לא להישאב לשיגרה חזרה, אבל בכל זאת אני מנסה להינות גם מן הארץ ומחכה לטיול הבא… מאחלת לכל הקוראים שתהיו תמיד מאושרים, ותהנו מכל רגע נתון בחיים, וכמובן תמשיכו לטייל ולראות עולם!!! :)
    שלכם,
    נדיה סמר

  24. מאת גל:

    וואו.
    אומרים שהיה פה שמח לפני שהגעתי…
    אייל, באיחור אופנתי נקלעתי לטור (או בלוג או איך… :-) ) שלך לפני כשבועיים, הכתיבה שלך שבתה אותי, כך שהתחלתי מהטור הראשון וקראתי נפעמת עד היום.
    היה מרתק, הטור והתגובות לו גם יחד.
    עצוב לי לגלות שנגמר :-(
    מקווה שרק לבינתיים :-)
    אז להתראות (ותודה על הדגים) וחיבוק על החוויה המחוייכת שהיתה בקריאה אותך,
    תודה ורק טוב!
    גל

כתיבת תגובה


כל הזכויות שמורות לאייל עמית