(54) הטור של אייל עמית: צבע בכחול וזרוק לים – חלק א'

מספר הצפיות בטור:12006

לטורים קודמים | לעמוד הראשי | הרשם כחבר!| למוזה | לרכישת הספרים של אייל עמית

.

רבים שואלים אותי איך התחלתי לכתוב ואיך הפכתי ממהנדס אלקטרוניקה לסופר ומספר סיפורים…. לשאלה הזו יש תשובה קצרה ותשובה ארוכה. התשובה הקצרה היא שזה פשוט קרה וכי פשוט רציתי. התשובה הארוכה היא באמת קצת יותר ארוכה, אבל לפחות עכשיו אני יכול פשוט לשלוח קישור. קבלו פוסט בשלושה חלקים. זה החלק הראשון:

rio
ריו דה ג'נרו – אחת הערים היפות בעולם, אם לא היפה מכולן!

 

אוטובוס ציבורי מספר 434 עוצר מטר לידנו. גיא, כפיר ואני מדלגים כמו שועלים במדרגות, האוטובוס כמעט מלא. אנחנו מענטזים ימינה, מענטזים שמאלה והופ קולטים שני ספסלים פנויים מאחור. מבסוטים שאתם לא מבינים! בגג העולם! בפנטהאוז של הפלנטה! בדופלקס של הגלקסיה! מדברים בקול רם, צוחקים, צועקים, שרים, מצטלמים, מספרים בדיחות, דופקים כיפים באוויר, מתעלמים לגמרי מהאנשים סביבנו, שמים קצוץ על העולם.  עכשיו, זה הזמן שלנו. עכשיו, זה רגע של שיא. אולי אפילו השיא של הטיול כולו.

תארו לכם רחוב. לא סתם רחוב. רחוב ענק עם כמה נתיבים מכל צד. עכשיו, תעצרו את התנועה לאורך כמה קילומטרים, פוצצו את העצים עם תאורה ואפקטים, מלאו את החלל בשחקנים, מיצגים ואקרובטים, העמידו עשרות דוכנים למכירת אלכוהול משובח, שימו מוסיקה בפול ווליום ומשערו הראשי של קניון מפואר התחילו לנקז טור אינסופי של דוגמניות סופר-על המוציאות לכם את העיניים מהחורים, שולקות את הלשון מהפה ומועכות את האונות של המוח. שחורות, לבנות, מולאטיות, אקזוטיות, חשופות חזה, מנענעות ישבן, מרטיטות אגן, מסלסלות פטמות, בבקיני, בחוטיני, בטנגו, עם חזה גדול, עם חזה קטן, מטר שמונים, מטר תשעים, עקבים גבוהים, גרביונים, רשתות, ריסים, ספתונים, כובעים, איפור, מושלמות!!!!! מושלמות שבא לבכות!!!!! וכולן מחייכות, מבסוטיות אפילו יותר מאיתנו. רוקדות, צוחקות,  מפלרטטות אלינו עם העיניים, בעשרות, במאות, בטורים אינסופיים של דוגמניות יפייפיות שלא מפסיקות לצאת משערו של הקניון.

שחררו את כל מה שידעתם. שחררו את כל מה שראיתם, או חשבתם שראיתם. זו לא תצוגת אופנה של בתי אופנה אירופאים לחוצים! אלה לא דוגמניות אנורקסיות עם מבט-קוקאין של F-channel. ברחובות של ריו-דה-ז'נרו קורה הדבר האמיתי! פעם בשנה ליתר דיוק. קצת אחרי הקרנבל. בפוקס של החיים יצא לנו לשמוע על האירוע הזה ואשכרה גם לקחת בו חלק. זה היה הרעיון של גיא להתחזות לצלמי עיתונות ולהיכנס לתוך המסלול. אם מקודם העיניים יצאו לנו מהחורים, הלשון מהפה והאונות מהמוח, עכשיו כבר הסתכנו בדום לב של ממש. עכשיו, יכולנו גם להריח אותן, להסניף אותן, להתחכך בפרי האסור, לענטז על שערי גן עדן!!! כל מה שהיינו צריכים לעשות זה פשוט לשלוף את מצלמות הקנון-300 שלנו, להעמיד פנים של "צלמי עיתונות זרים", להגיד כמה מילים באנגלית לשוטר הברזילאי שבחיים שלו לא שמע מילה באנגלית ופשוט להשתחל פנימה. עמוק עמוק פנימה. הכי עמוק שאפשר. אל העולם שכולו טוב!

אז, עוד לא היו מצלמות דיגיטליות. שלושה וחצי פילמים הורדתי שם. גיא וכפיר צילמו לא פחות. צלמי עיתונות או לא צלמי עיתונות? קליק! קליק! קליק! עם פלאש, בלי פלאש, חשיפה ארוכה, חשיפה איטית, מכל זווית אפשרית!

"את הפילמים האלה אני שומר בתחתונים!!!!!" אני צועק לגיא באקסטזה ומחפש את העיניים שלו בין ישבני הדוגמניות המקיפות אותנו, משוכנע לגמרי שבידי אוצר אמיתי! מינימום פרס פוליצר על הצילום הטוב לשנת 1999.

היינו מבסוטים שאתם לא מבינים! כמו שאמרתי – בגג העולם! בפנטהאוז של הפלנטה! בדופלקס של הגלקסיה! יושבים באוטובוס ועדיין לא קולטים איפה היינו, מה ראינו, שוכחים את עצמנו, שוכחים מהעולם סביבנו, שוכחים שאנחנו בברזיל, בריו-דה-ז'נרו, בכביש החוף של קופה קבנה. כבר שמונה בערב, חושך בחוץ, שלושה ברזילאים שחורים נעמדים פתאום ומכתרים אותנו. גורילות! הרי אדם! אחד מהם שולף אקדח, דורך אותו מול הפנים שלנו. לאט. מ-א-ו-ד  ל-א-ט, כדי שנראה טוב-טוב את הכדור נכנס לתוך בית הבליעה, שנבין שזה לא צחוק, שזה אקדח אמיתי, זה לא צעצוע, זה פאקינג שוד!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

"give de money!!!!! give de money!!!!!" צועק אלינו אחד מהם באנגלית משובשת והשלישי כבר שולח את זרועותיו קדימה ובמיומנות של אומן מפשיט אותנו לגמרי. הוא ידע בדיוק איפה לחפש. חגורות כסף במותניים, בקרסול, בירך, בכיסים. אגורה שחוקה לא השאיר עלינו. לקח הכל. גם את המצלמות. גם את הפילמים. את הפילמים!!! את פרס הפוליצר!!!!!

לא יודע איך זה קרה, לא יודע איך בכלל העזתי לזוז, ברגע מתאים הנחתי את ידי על השודד והצבעתי על הפילמים בידו.

"פור פאבור, סניור" התחננתי אליו בספרדית. בקושי ידעתי מילה בפורטוגזית, "סולו דה פליקולאס. פור פאבור, סניור!!!!" התחננתי שישאיר לי רק את הפילמים.

"אאאאאאההההההה!!!!!!!!!" נשמעה פתאום שאגה מטורפת ותוך אלפית שניה לוע של אקדח הוצמד לי לתוך הפנים. לתוך הפנים!!!! בין הגבות!!!! ישר לתוך המוח!!!! עיניים רעות, אדומות, שטניות, עם מבט של עוד-שנייה-רצח הישירו אלי מבט שלא השאיר אפילו מילימטר של ספק. אתה נושם – אתה מת!!!!! פה במקום!!!! כאן ועכשיו!!!! מול כולם!!! תעיז רק לעפעף עם העיניים – המוח שלך מתפזר על תקרת האוטובוס!!!!

לא נשמתי.

לא זזתי.

קפאתי במקום.

קפאתי כמו שבחיים שלי לא קפאתי.

באותן שניות, שהרגישו כמו נצח, לא חשבתי על כלום. כלום!!! לא פילמים, לא מצלמה, לא גיא, לא כפיר, לא אמא, לא אבא, כלום!!!! כל עולמי הסתכם בזוג עיניים שטניות ובטבעת ברזל קרה שהוצמדה לי למצח. חוץ מזה – כלום!!!!  לא שמעתי כלום, לא ראיתי כלום, שיקחו מה שבא להם, שיעשו מה שבא להם, רק שלא ילחץ על ההדק, רק שלא ילחץ על ההדק, רק שלא ילחץ על ההדק, פתאום אחד השודדים סימן עם היד לנהג ומבלי להוסיף מילה פנה לכיוון הדלת. הנהג, שכל הזמן הזה רק המשיך לנסוע כאילו כלום לא קרה מאחוריו, עצר את האוטובוס ופתח להם את הדלת. שלושת השודדים ירדו. המצלמות עוד תלויות להן על הכתף, האקדח עדיין ביד, שלוף באוויר. האוטובוס התחיל לנסוע, אני עוד רואה את השודדים על המדרכה. הולכים, לא רצים, כאילו כלום לא קרה, כאילו עוד רגע הם עולים לאוטובוס אחר ושלישיית תיירים מטומטמים נוספת, ששכחו לגמרי איפה הם נמצאים, יפרדו גם הם מרכושם. הם יעשו זאת בפעם העשירית היום, אם לא בפעם העשרים.

אני עדיין קפוא. שלושתינו קפואים. לא מסוגלים לזוז. באוטובוס שקט דממה. עשרות אנשים יושבים שם לידנו ולא מוציאים הגה. איש לא פונה אלינו, איש לא מעז אפילו ליצור קשר עין. רובם עדיין מכסים את הפנים עם הידיים. נוהל שודים שלא כתוב בשום מקום, אבל עושה רושם שכל תושב ברזילאי מכיר היטב. שודד שעולה לאוטובוס אינו רעול פנים. בברזיל, מי שצריך לכסות את פניו הם דווקא האזרחים ולא השודדים. אזרח המעז לחשוף את פניו ולהביט בשודד, חוטף בו במקום כדור בראש. אין פה משחקים. אין שאלות. כולם יודעים מה צריך לעשות. כולם, חוץ מאיתנו.

כנופיות שודדים כאלה פזורות בכל רחבי המדינה. בייחוד במקומות המתויירים. קרנבל מושך תיירים. תיירים מושכים שודדים. ושודדים… בלי עין הרע… לא חסר בברזיל. פבלות על גבי פבלות שרק מחכים להזדמנות פז שכזו. בלונלי פלנט כותבים על זה מפורשות. בברזיל השודדים מסוכנים ומסוגלים לרצוח גם בשביל ריאל אחד. אין ערך לחיי אדם. האקדח שהוצמד לראשי בקלות יכול היה לפלוט כדור, אם לא עשרה, ואפילו עוד אחד, ככה בשביל הסבבה.

בשבוע הבא, חלק ב' של הסיפור>>

בינתים, קבלו קטע קצר מתוך הסרט "עיר האלוהים", עליו אני ממליץ בחום רב למי שלא ראה! בקטע שלפניכם (הקשה מאוד לצפיה – ראו הוזהרתם!!!!) אין תרגום, אבל לא ממש צריך תרגום כדי להבין מה קורה. בגדול: פאבלה, שתי כנופיות, סגירת חשבון. ככה זה בסרט. תאמינו או לא, ככה זה גם במציאות! ברגעים אלה ממש!

להמשך הסיפור – צבע בכחול וזרוק לים – חלק ב' >>

.

לטורים קודמים | לעמוד הראשי | הרשם כחבר!| למוזה | לרכישת הספרים של אייל עמית

Comments

מספר התגובות

Powered by Facebook Comments

תגים: , ,

18 תגובות לפוסט "(54) הטור של אייל עמית: צבע בכחול וזרוק לים – חלק א'"

  1. מאת דניאלה:

    אחחח,תענוג,תודה:)

  2. מאת תמי בר:

    להתעורר בבוקר וליפול על טור סוחף שכזה…איך אלך לעבודה עכשיו אה??? אני אמורה לחכות לשבוע הבא בכדי לקרוא את ההמשך??…התעללות של ממש!!!!

    אלה היו עשר שניות של השתפכות :)

    אחד הדברים המייחד את הסרט "עיר האלוהים" הוא העובדה,שהדיאלוגים בתסריט לא נכתבו מראש, אלא נוצרו תוך כדי אלתור על ידי השחקנים ששיחקו את החיים המוכרים להם.

    בוקר טוב.

  3. כתיבה יפהפיה. כל הכבוד

  4. מאת בינה:

    כשאני אכתוב את תולדות חיי ואספר איך נכנס לתוכם אחד אייל חמוד ומוכשר שכזה, זה גם יהיה, משום מה, קשור ל"צבע בכחול", אף כי אין סיכוי שגם אני אקלע לסיטואציה כמו זו המתוארת כאן. איילי, אל תפחיד אותי, אל תסתבך עם כל מיני כאלה שלא מתאימים לך (הטפות של אממא…) ורק תשב ותכתוב, זה לא רק לא מסוכן, זה גם הכי הכי מתאים לך ואני בטוחה שענת המתוקה מסכימה. ושנרווה מכם, אמא שלך ואני, רק נחת.

  5. מאת nir:

    bonnaaaa,
    good tur today, I like it
    whats next? you get raped?

    any way catch you next week (:

  6. מאת נירית:

    הי אייל אני זוכרת את הסיפור הזה מהספר… איך אפשר לשכוח זה גם השם של הספר… אבל בספר יש גרסה אחרת קצרה יותר. איזה סיפור פחדאלוהים אני הייתי משתינה במכנסיים אם היו תוקעים לי אקדח לראש. יש לך מזל גדול שיצאת מזה בחיים מקווה שאמרת את ברכת הגומל מישהו שמר עליך באותו יום
    לא הבנתי איך הסיפור הזה קשור לעובדה שהתחלת לכתוב. פספסתי משהו?
    ומה זה הסרט הפסיכי הזה??? איזה ילדים מסכנים אם זאת ברזיל אני לא נוסעת לברזיל בחיים שלי
    מחכה לחלק ב'

  7. מאת טליה:

    אני קוראת וחושבת..טליה..יותר מזל משכל היה לך שם בריו…באיזה שקט ותחושת חופש הסתובבת לך ברחובות גם בשעות הקטנות של הלילה…..
    יש תמימים עם מזל ותמימים עם פחות, כנראה…וכאלה עם עוד פחות (אלה שכשהאקדח נלחץ עליהם, נלחץ גם ההדק…) אז גם מזל זה ענין יחסי…
    ואפרופו פאבלה..שוב יש לי משהו בשבילך…:)
    http://www.photolight.co.il/show_photo/author9062/337861.html

  8. מאת כפיר:

    איל, גם בלי התמונות של הדוגמניות מגיע לך פרס פוליצר!!!
    השארת אותי סקרן וחייב לציין גם קצת חרמן. חוטיני, בקיני, חזה גדול, חזה קטן…. אין על הברזילאיות האלה! :-)
    מחכה לחלק ב'
    עיר האלוהים בן זונה של סרט. לי דווקא הוא עשה חשק להגיע לברזיל
    טליה – אחלה תמונה!

  9. מאת סיון:

    ועוד סרט על רחובות ריו דה ז'ניירו…
    ותיק יותר: pixote
    שהכוכבים שלו הם ילדי רחוב, והכוכב הראשי נורה למוות קצת אחרי הצילומים.

  10. מאת צביקה:

    סיפור מפחיד כל פעם מחדש טוב שאתה לבסוף איתנו

  11. מאת shiri:

    Fucking hell !!!
    What a story Eyal
    Do you realize how lucky you are? Not for staying alive (well, that too!), but for experience this shocking trauma and be able to write about it, share it and make ART out of it.
    Man, you should translate your stories
    ASAP!

  12. מאת A.L.:

    סיפור מרתק.
    לצערי, המחשבות שלי כרגע סובבות את מה שקרה לעמרי להד וכיצד נוכל בעתיד להמנע ממקרים כה עצובים וטרגיים שכאלה… המסקנה שלי היא שפשוט חייבים להמנע מלטייל לבד…
    ומי שעדיין לא שמע את החדשות הרעות, זיהו את גופתו של עמרי שנעדר בדרום אמריקה לפני כחודש:
    http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1594753

  13. מאת אסי:

    תענוג לקרא שמח על הכבוד שנפל בחלקי

  14. מאת גיא:

    A.L תודה על העדכון לגבי עמרי להד. סיפור קשה….

    פעם בשעת לילה, אי שם בצפון ברזיל יצאתי לסיבוב לילי בשכונה של הגסטהאוס.
    באור חיוור של פנס רחוב ראיתי קקטוס ענק עם זרועות עבות שלוחות מעלה לשמים השחורים.
    מאחת הזרועות יצא פרח לבן וגדול מסנוור ביופיו. התקרבתי לראות אותו מקרוב. עוד צעד ועוד אחד, לא לפספס שום פרט ביצירת הטבע הזו. פתאום משהו זז קרוב לאוזן ימין שלי. זזתי אחורה בבהלה. היה זה עכביש ענק, שהראש שלי היה כ"כ קרוב לרשת שלו…

    ככה זה בברזיל, היופי והסכנה הם במרחק נגיעה זה מזה.

    ממתין בלהט לחלק ב'.

  15. מאת רעות:

    העיקר ש"בקרוב יקרה לנו משהו טוב!"

    תענוג לקרוא שוב ולהיזכר …

    כמה כיף!

  16. מאת גלי:

    הי אייל, מתנצלת על העדרותי..
    סיפור מצמרר. נשמע כמו חתיכת טראומה. ושלא לדבר על הפוסט טראומה.
    סקרנית מאוד לגבי חלק ב' של הסיפור. עושה רושם שאני לא היחידה.

  17. מאת nivniv:

    אם הברזילאים לא יעשו משהו דרסטי, תוך כמה שנים כל ריו-דה-זנרו תהפוך לפאבאלה אחת גדולה (שכונת סלמס).
    אולי זו תהיה התרומה הגדולה של האולימפידה למען ברזיל !
    בינתיים ישמקומות הרבה יותר יפים בברזיל.

  18. הי לכולם
    מתנצל על תגובתי המאוחרת.

    דניאלה – שולח לך נשיקה גדולה. תמיד מפרגנת. תודה :-)

    תמי בר – וואללה לא ידעתי שהתסריט הוא כזה. מה שהופך את הסרט לעוד יותר גאוני ומדהים. וואוו!!!!

    גילי חסקין – אני מניח שגם לך יש כמה סיפורים מעניינים על הכנופיות בברזיל. בטח נתקלת בהם לא פעם במסעותיך בברזיל…

    בינה – שולח לך נשיקה מצלצלת.

    Nir – אתה לא רחוק מזה. הנה: http://blog.muzza.co.il/?p=1060

    נירית – ברזיל מ-ד-ה-י-מ-ה! אם יש לך כוונות לנסוע, אל תחשבי פעמיים. האמיני לי, לנהוד ברכב בארץ ישראל פי מיליון יותר מסוכן!!!!! פי מליארד!!!!

    טליה – התמונה פשוט מטריפה. וואוו !!!!!! אמרתי לך, אם אצטרך פעם תמונה לעטיפת ספר, אדע למי לפנות. את מצלמת מדהים!!!!

    כפיר – כן כן, הברזילאיות האלה… ורק מי שהיה בברזיל מבין על מה אתה מדבר. בחלק ב' שמתי תמונה במיוחד בשבילך :-)

    סיון – איזה מגניב שאתה(!!!!) פה. תודה רבה על ההמלצה. לא מכיר את הסרט. אנסה להשיג אותו!!!!!

    צביקה – תודה אחי!

    Shiri – לכולנו היה שם מזל גדול. הסיפור הזה יכול היה להיגמר מאוד אחרת. תרגום כרגע לא בא בחשבון. יש ליכבר משכנתא אחת על הראש. תודה בכל אופן. כיף לשמוע :-)

    A.L. – ברוך הבא לטור. הצטערתי מאוד לשמוע על עמרי להד. איזה סיפור נוראי. מת מהכשת נחש…. אלוהים!!! תודה על העידכון והקישור שצירפת.

    אסי – איזה כבוד בן אדם!!!!!!!!!!!!!! אין לך מושג כמה ריגש אותי לראותך פה. תודה.

    גיא – איזה קקטוס זה היה? בטוח שלא לקחת ממנו ביס לפני שראית את העכביש? חחחח… :-) אחלה סיפור. מאוד ממצה את מה שקורה בברזיל. היופי והסכנה הם באמת במרחק נגיעה. מצד שני, כאלה הם גם החיים עצמם. בכל מקום בעולם.

    רעותו – את צריכה לראות פה את החיוך שלי. הוא גדול. מאוד גדול :-)

    ניבניב – אתה צודק, אבל אני מאוד מקווה שלא ינקטו בצעדים כמו שעשו באולימפיאדה האחרונה בסין. פשוט נכנסו עם טרקטורים ומחקו שכונות וכפרים שלמים. בלי לשאול, בלי לבקש רשות, בלי לתת אפילו פיצויים. פשוט עלו עליהם ובנו אצטדיונים. קשה להאמין שדבר כזה יכול לקרות גם בברזיל, אבל לך תדע.

    חלק ב': http://blog.muzza.co.il/?p=1060

כתיבת תגובה


כל הזכויות שמורות לאייל עמית