(52) הטור של אייל עמית: האלמנה השחורה

מספר הצפיות בטור:11343

לטורים קודמים | לעמוד הראשי | הרשם כחבר! | למוזה | לרכישת הספרים של אייל עמית

blackwidow

על פי האמונה העממית, נקבת האלמנה השחורה הורגת את הזכר לאחר ההזדווגות ואוכלת אותו.

 

השנה 1979. את קיר הסלון המודרני שלכם מקשט טפט כתום פסיכודאלי התואם לצבע הספות ועל התקרה מבצבצים להם אלפי נטיפי טיח לבנים, צפופים ומחודדים באווירת הרוק-פאנק-דיסקו. שידורי הטלוויזיה כבר בצבע מלא, אך מרבית המקלטים בארץ פועלים עדיין על שפורפרות. אחוזי הצפיה של הערוץ הראשון קרובים למאה אחוז, בודדים האנשים שבכלל יודעים מה זה ווידאו. ברחובות – טלפונים ציבוריים על אסימונים. בבתים – חוגה עגולה מסתובבת. אין כבלים, אין מחשבים, אין סלולרי. יש רק טונות של חברים שצועקים לך בחלון לרדת למטה. 7 אבנים, הקפות, חימומים, טילים, מחבואים, כדורגל, מטקות, חבל, תופסת, קלס, בתים על העץ, מלחמות גושים, מלחמות מים… מתי שרק אפשר, כל יום, עד הערב, ובחופש הגדול גם עד שעות הקטנות של הלילה – משחקים בשכונה, אוכלים בשכונה, הולכים מכות בשכונה, עושים הכל בשכונה. קטנים, גדולים, בנים בנות, לכולם יש מקום ותמיד יש מה לעשות.

השנה 1979. בגין וסאדאת חותמים על הסכם שלום,  גלי עטרי נותנת בראש עם הללויה, סוני משיקה את הווקמן, 'the wall' של הפינק פלוייד יוצא לאור, 'קרמר נגד קרמר' גורף את האוסקר , פיוניר 11 שולחת תמונות משבתאי, האלמנה השחורה ממלאה דלי מים רותחים מהברז, מזנקת החוצה מדלת ביתה בקומת הקרקע, צועקת, מקללת, רודפת בשגעון אחרי הילדים בשכונה, תופסת בכוח את אחי הגדול, שהיה אז רק בן 8, ושופכת לו את הדלי על הראש. את צרחות האימה אפשר היה לשמוע עד הקצה השני של גבעתיים.

ב-1979 זה כנראה לא היה כל כך מוזר. היום – מכניסים על דבר כזה לכלא! אני כבר רואה את הכותרת בעיתון – האם המרעיבה, האם המטביעה, המטפלת המתעללת, הגננת הנרדמת, ובמקרה שלה – השכנה המטורללת!

ב-1979 בעיות מסוג זה העדיפו לפתור מבלי לערב את המשטרה. המוטו – מה שהתחיל בשכונה, נגמר בשכונה, בדיוק כמו בפאבלות בברזיל. גם אם זה לא כתוב בשום מקום, כולם יודעים את זה, כולם מכבדים את זה, ומי שלא מכבד את זה, מיסכן! אומלל! מחוק! מוחרם! בדיוק כמו האלמנה השחורה. עין תחת עין, שן תחת שן! דלי רותח על ראש של ילד? אין בעיה, עשרים פצצות סירחון יעשו את העבודה. צחנת מוות שקשה לתאר במילים בקעה מדירתה במשך שבועות ארוכים.

אין לי מושג איך הכל התחיל. כפי הנראה עוד לפני שנולדתי. דינמיקה טבעית בין שכונה שוקקת חיים ומפוצצת ילדים לעולה חדשה מבוגרת מאמריקה, אישה נירוטית שלא ממש הבינה והתחברה למנטליות הישראלית והייתה קנאית באופן קיצוני לשקט שלה. שנאנו אותה. שנאנו אותה כל כך והיא שנאה אותנו. שנאה שרק הלכה וגדלה עם השנים. כדור שלג שכבר אי אפשר היה לעצרו.

מן הסתם היה לה שם וגם שם משפחה, אבל איש לא טרח לשאול, לבדוק, או לזכור אותו, שהרי לבן אדם מחוק אין שם, לבן אדם מוחרם אין זהות, אין לו אפילו זכות קיום. כולנו פשוט קראנו לה האלמנה השחורה ומבחינתנו הייתה לזה לצדקה. גם אלמנה וגם רעה. מה יותר מדוייק מאלמנה שחורה?

היא תמיד הייתה מפחידה אותנו, מבהילה אותנו, צורחת עלינו עם עיניים רעות, מרושעות וגדולות כאילו יצאה מאיזה סיפור של האחים גרים. בכל פעם שהחרימה לנו כדורים, זרקנו על דלת ביתה ביצים, בכל פעם שהייתה מפרקת לנו בתים על העץ, הייתה מוצאת את תכולת פח הזבל השכונתי אצלה במרפסת.

במקום לעצור, במקום להכנע, במקום להבין שכלום לא יעזור לה וילדים ימשיכו להיות ילדים שמשחקים וצוחקים ועושים רעש, פשוט כי הם ילדים, האלמנה השחורה לקחה את השנאה שלה צעד אחד קדימה וביקשה את הנקמה האולטימטיבית. נקמה שתכאב לנו בבטן. נקמה שתגרום לנו להצטער. היא הכירה אותנו טוב. היא לא ידע את השמות, אך ידעה בדיוק מי הבן של מי, מי אח של מי, ומי משחק איפה, ואילו משחקים אנחנו אוהבים. היא גם הכירה היטב את נקודת הטורפה של כולנו. מכנה משותף אחד, טאבו שאסור לגעת בו, אסור להזיק לו. החתולים של השכונה היו חלק בלתי נפרד מאיתנו. עשרות חתולים שגידלנו מגיל אפס. גורים שדאגנו להשקותם ולהאכילם, חתולים בוגרים שחיו עמנו בהרמוניה מושלמת. האלמנה השחורה פיזרה רעל בתוך גושי בשר והמיתה את כולם. אני חושב שעד סוף חיי לא אשכח את המחזה הנוראי הזה. עשרות גוויות של חתולים, חלקם עדיין גוססים, מתנדנדים כמו שיכורים, מייללים ובוכים, נופלים, מתים לנו מול העיניים. עשרות!!! בשיחים, על המדרכות, בדשא, במגרש הנטוש מאחורי הבית, בכל השכונה.

זה התחיל בחבילת ביצים ספונטנית שהושלכה אל דלת ביתה, המשיך בצינורות ההשקיה שהושחלו דרך המרפסת לסלון וגרמו להצפה מטורפת. בימים ההם הכינרת חייכה למבקריה ו"בוז לבזבוז" לא ממש עניין מישהו. אם היינו יכולים, גם את כל הים התיכון היינו שופכים לה בבית. נקמה! זה כל מה שרצינו. פצצות סירחון הושלכו בכל פתח אפשרי, ערמה של גוויות חתולים סודרה על פתח ביתה וציור ענק של עכביש שחור עם המילים "Black Widow" נתלה לה על הדלת. זה המינימום שיכולנו לעשות.

אני לא בטוח שתצליחו להבין כאן את גודל האסון. עבורנו הייתה זו שואה של ממש. אבל שכונתי כבד נפל על כולנו. ימים ארוכים שלשכונה לא הגיע אף אחד. שקט דממה. לא משחקים. לא מדברים. לא צריך לדבר. כולם מרגישים את הכאב עמוק בבטן.

למעלה משבוע לא ראינו אותה. נסעה. נעלמה. היא ידעה טוב מאוד שמשהו רע עשוי לקרות לה אם תעז להראות את פניה בשכונה.

בסופו של דבר היא חזרה. רוב הזמן הסתגרה בביתה ורק לעיתים נדירות הוציאה החוצה את אפה. חתולים חדשים משכונות סמוכות מצאו אצלנו בית ועם הזמן הלכו והתרבו. בשכונה חזרו החיים לשגרה. המון ילדים, המון רעש, המון משחקים, המון שמחת חיים. ובכל זאת, משהו באנרגיות השתנה.

בסיפור העצוב הזה אין מנצחים. אולי רק מפסידים ועל הדרך גם כמה עשרות חתולים מתים.  - סופה של כל מלחמה המתחילה בשל חוסר תקשורת, קבלה והבנה ובסופו של דבר מתדרדרת לנקמה עיוורת המובילה להרג של חפים מפשע והרס עצמי.

נשמע לכם מוכר?

הלוואי ואת כדור השלג הזה נצליח הפעם לעצור בזמן לפני שימותו פה עוד כמה "חתולים".

 


אחד הסרטים הכי חזקים שתראו ביוטיוב. פשוט צפו בו. אי אפשר להעביר את המסר חזק וברור יותר!

 

לטורים קודמים | לעמוד הראשי | הרשם כחבר! | למוזה | לרכישת הספרים של אייל עמית

Comments

מספר התגובות

Powered by Facebook Comments

תגים: , , , , ,

18 תגובות לפוסט "(52) הטור של אייל עמית: האלמנה השחורה"

  1. מאת עדי:

    אם אני עושה חישוב נכון, ב1979 אתה בקושי בן חמש, נכון?
    מה נסגר עם הזכרון שלך? לי אין אפילו זכרון אחד מהגיל הזה…
    סיפור חזק ומסר חזק והווידאו פשוט מצמרר. שדרן הרדיו ברקע, הסצינה כולה… וואו, מטורף. מי עשה את הסרט הזה?
    תודה על טור נפלא. כמוך בדיוק מתפללת ומקווה שנצליח לעצור את כדור השלג הזה לפני שיהיה מאוחר מדי. כמו שאמרת – במלחמה הזו אין מנצחים, רק מפסידים ועל הדרך גם כמה "חתולים" מתים.

  2. מאת דניאלה:

    וואו אייל,
    באמת סרטון חזק,
    והסיפור ,גם לנו בשכונה(פרדס חנה)היתה המטורללת שהפחידה ילדים,,מאוד הזדהיתי,כמובן עם חיוך גדול מזיכרונות של פעם,,
    דרך אגב,אלמנה שחורה באמת הורגת את בן זוגה אחרי ,,,וגם הגמלית שלמה מכסחת אותו ,יותר נכון עורפת את ראשו,זה לא סיפור עמים,ככה אני יודעת,,
    תודה,מסרים חשובים העלית,
    עצוב היה בסרטון לגלות שככה זה נגמר,דווקא היתה אחוות אחים לרגעים,משהו שבנים מכל מוצא שהוא מתחברים אליו,כדורגל,.לא משנה מה,,,עלה חיוך כשראיתי את אותו בחור ,כביכול אויב,מסמן לו להפעיל מחדש את המקלט,ופתאום הסיום הטרגי,,,חבל,.
    יום אחד זה ישתנה,אני בטוחה,שום דבר לא נשאר כמו שהוא,,
    תודה,
    כיף לקרוא.

  3. מאת ניר:

    מזכיר לי את הסרט הבלתי נשכח- גמר גביע !!!!
    לצערי….יעברו עוד דור או שניים עד שכדור השלג יעצור !!!!!!
    בום על הטור !!!!!

  4. מאת כפיר:

    חזקקקקקקקקקקקק ביותר!
    אף פעם לא שמעתי סיפור על השכונות בגבעתיים. תמיד חשבתי שגבעתיים זו עיר של זקנים עשירים עם קניון, מדרכות כחול-לבן ובתי קפה. פתאום אתה מביא פה סיפור "פאבלות". אפרופו פאבלות ושכונות – ראית את הסרט "עיר האלוהים"? סרט חובה!
    מה קורה עם האלמנה הזו היום. התחתנה? חחחחחחחחחחח…. :-)

  5. מאת טליה:

    אייל, זה נשמע ומרגיש כאילו גדלנו באותה שכונה…אצלנו קראו לה הצפרדע והיא היתה ג'ינג'ית, ואת החתולים שלי רצחו הפושטקים מהבניינים הגבוהים…
    שנאה ואכזריות כנראה תמיד היו וגם תמיד יהיו!
    ואם באלמנה שחורה עסקינן..אז:
    http://www.photolight.co.il/show_photo/author9062/431643.html

  6. מאת שירי:

    עוד דוגמא קלאסית ללחץ חברתי המסתיים באסון. לא מכירה את הגברת, אבל יכול מאוד להיות שפשוט נטפלתם אליה והצקתם לה ואפילו נהנתם לראות אותה סובלת? ילדים יכולים להיות כל כך רעים לפעמים, במיוחד אם מדובר בחבורת ילדי רחוב משועממים. אני לא אומרת שהיא בסדר ושמותר לשפוך דלי מים רותחים על ראשו של ילד, אבל בטח היה לזה הסבר טוב. משהו שפשוט הוציא אותה מדעתה.
    סרטון הוידאו מצמרר.

  7. הי לכולם
    תודה לכל מי שהספיק להגיב עד כה.
    אשתדל לענות לכולכם בהמשך היום
    רציתי רק להוסיף פרט קטן ששכחתי לציין בטור – האלמנה השחורה, האמריקנית המטורללת, תאמינו או לא, הייתה במקצועה לא פחות מאשר…. פסיכולוגית ילדים!!!!!!!!!!!!!!!!!! :-)

  8. מאת שלומי:

    ואללה שכונה זה שכונה זה שכונה
    בטח גם הילדים שלנו כשהם יגדלו הם יזכרו את השכונה שלהם
    אפילו שאנחנו חושבים שהשכונה שלהם היא עולם אחר לגמרי מהשכונה שאנחנו הכרנו
    ובכל זאת ילדים הם ילדים ושכונה היא שכונה אפילו בפארק צמרת
    או שלא
    עוד לא הכרתי מישהו שגדל בשכונה כמו פארק צמרת

    בכל אופן בקשר לסרט – לא הבנתי אף מילה ממה שאומר הרדיו.

  9. מאת עדי:

    פסיכולוגית ילדים??????????????????????

  10. מאת בינה:

    היה לנו משוגע אחד, קראו לו מקס. הוא גר במערה בחוף הצפוני של תל-אביב הקטנה, בערך מול רחוב חבקוק של היום. הוא היה מתרגז משטויות ונורא נהנינו להרגיז אותו, עד שהסתבר יום אחד שהוא הגיע מגרמניה, עוד לפני לפני השואה, כמובן, והיה עד לרצח משפחתו. הוא היה מכין לנו אניות ומטוסים מעצים שנפלטו מהים. אין, אין משוגע שמותר להציק לו. מקס היה איש יפה מאד, בלונדי, עם קוקו יפה ואסוף תמיד. מעניין לאן התגלגל. אני לא יכולה לסבול שמציקים לאנשים אומללים. מלחמה כל כך לא הוגנת.

  11. מאת יניב:

    מדהים.שנים שונות,ערים שונות,שכונה אחרת וילדים אחרים אבל אותה הזקנה אותו הסיפור. כמעט.
    ירושלים ,קרית היובל סוף שנות השיבעים.
    לכל שכונה יש את האלמנה השחורה שלה.

  12. מאת דניאלה:

    וואי,קרעת אותי,פסיכולוגית ילדים,,,,,,,,ברררררררר,איזה פחד,,,צחוק החיים,,

  13. מאת גיא:

    ואוו סום, קורי עכביש הזזת לי במוח..
    בגלל שאני קורא את הטור עכשיו בלילה, אני מגדיר אותו כהפצצה לשעת לילה. סביר להניח שהיה מקבל את השם הפצצה לשעת צהריים אם הייתי קורא אותו בין 2-4, שזה אגב היתה אחת השעות הכי קשות בשכונה שבהם היינו מתים משיעמום, ואז אסור היה להרעיש גם לשכנים האחרים. .

    אני לא מאמין שלא כתבת על המשחק האגדי מכל – "פעמון" ומשחקים אחרים כמו דג מלוח, שמות, טניקט, טלפון שבור, 3 מקלות, סטנגה במתחמי הכביסה, רמפות לאופניים, מלכודות מים להולכים במדרכה, פינות, גוגואים, פולו בסולם העגול, אפילו קריקט – כשהגדולים היו באים לשחק גם, וכמובן שוטרים וגנבים ו.. אין אין כמן 2 דגלים!!!

    הכי קורע היה כשהיא היתה יוצאת לצעוק עלינו והעיברית הקלוקלת שלה היתה במבטא אמריקאי כבד…

    איזו שכונה זאת הייתה…. קורי עכביש הזזת לי במוח……….

  14. עדי –
    אכן הייתי אז בן 5 והזכרונות מהתקופה הזו (ובייחוד מהשכונה) צלולים כאילו היו אתמול.
    הנה הפרטים המלאים על הסרט:
    Offside is the second short film in the trilogy by Erez Tadmor & Guy Nattiv regarding the Middle East conflict. This short is a fallow-up to their last short film Strangers, Offside was shot in Israel, during September 2005, at the security zone that separates between Israel and the Palestine Authority.

    דניאלה –
    יום אחד… אנחנו שומעים את ה"יום אחד" הזה כבר יותר מדי זמן… אבל אסור לאבד תקווה. יום אחד באמת יהיה פה שלום. אמיתי. את השנאה תחליף האהבה, את הנשקים יחליפו נרגילות ואת הגדר המזורגגת הזאת יחליף נוף פתוח וירוק. יום אחד זה ישתנה, גם אני בטוח, שום דבר לא נשאר כמו שהוא…

    כפיר –
    גבעתיים של היום זו לא גבעתיים של פעם. פעם היו שם שדות פתוחים, טונות של צעירים וילדים, שכונות תוססות ומלאות חיים. היום…. גם היום יש שכונות, אבל בעיקר בפייסבוק… היתר נפגשים בקניון לשתות קפה ולקנות עוד חולצה בקסטרו. היו ימים…
    אין לי מושג מה קורה עם האלמנה הזו היום ואם היא בכלל עוד חיה. מה שבטוח הוא שאת השקט שלה היא כבר מצאה. היום, היא צריכה להתחנן שילדים ישחקו אצלה בחצר. אולי אם היא תתקין שם עמדת סוני פלייסטיישן מישהו יועיל בטובו להגיע.

    טליה –
    וואו, איזה מדהים טליה. צילומים אחד אחד. לא ידעתי… תענוג לגלות אותך ולצלול לתוך האומנות שלך. האם זה עיקר פרנסתך היום?

    שירי –
    ילדים יכולים להיות מאוד רעים, זה נכון. גם אני הייתי ילד רע כזה. לפחות היום אני יכול להביט לאחור ולהגיד: "הייתי"…
    בנוגע ל"חבורת ילדי הרחוב המשועממים" – זה לא ממש מדוייק. זה נכון שאז החיים היו ברחובות אבל יש הבדל בין ילד רחוב לילד המשחק בשכונה עם חבריו. ילד רחוב זה ילד שאין לו בית, או שיש לו בית אבל הוא לא ממש רוצה לחזור אליו מכל מני סיבות… הביטוי "ילד רחוב" זה בקונוטציה שלילית, עבריין מועד… האמיני לי, אף אחד מילדי השכונה שלנו לא היה ילד רחוב.

    שלומי –
    תמיד כשמסתכלים אחורה יש נטיה ליפות את המציאות. הרומנטיקה לעבר קיימת בכל תקופה. אני מתאר לעצמי שבעוד עשרים-שלושים שנה הילדים שלנו יסתכלו אחרוה על תקופת ילדותם ויתמוגגו על העידן האינטראקטיבי בו הם חיו. על התוכניות בלולי והופ, על הסלבריטאים בערוץ הילדים, על משחקי הווידאו "הפרימיטיביים" בסוני פלייסטיישן 3, במשחקי הבקוגן והובקינס… אני בטוח שיהיה להם המון מה לספר לפסיכולוג שיטפל בהם. בדיוק כמו לנו. שכונה זו שכונה!

    עדי –
    כן כן, פסיכולוגית ילדים!!! נותן המון חומר למחשבה, הא?

    בינה –
    באמת מעניין לאן המקס הזה התגלגל. אולי הוא פגש יום אחד אישה שיצאה לטיול רגלי על שפת הים, הם התאהבו והוא החליט לבנות להם סירה גדולה מעצים שנפלטו מהים. מי יודע, אולי מקס והאלמנה השחורה חיים היום על איזה אי בפיליפינים. מי יודע… :-)

    גיא –
    הרגת אותי עכשיו עם ה"פעמון" הזה. קטעים!!! איך היינו קושרים לה את הידית של הדלת לעמוד בחצר, לוחצים לה על הפעמון והיא לא הייתה מצליחה לפתוח את הדלת. איזה רעים היינו, יא אללה :-) :-) :-)
    מנית פה רשימה גדולה של משחקים בשכונה, אבל הרשימה ארוכה הרבה יותר. שאני אזכיר לך את גושי הקרח של המכולת? את ראש כוסא שהיה שובר אותן עם היד ומתאמן על בלוקים? שוקי שהיה זורק ילדים לסברסים (אותך בעיקר!), צביקה שהיה מטיס טיסני דלק ומעיף טילים לתוך הסלון של משפחת גוראל, מסעות צייד פרפרים בשטח 9, טיולים בביצה הקטנה מול הבית, טיולים בתוך הבונקרים של הבריטים, בתים על העץ, סוכות של שתי קומות, חיפוש מציאות בפחי הזבל… אין סוף לפעילויות, למשחקים, להמצאות ולחידושים . אין סוף!!!! איך, איך תסביר מה קרה בשכונה המופלאה הזו למי שלא חי בה? קסם של ממש. עד כמה שישמע מוזר, האלמנה השחורה היא חלק בלתי נפרד מהקסם הזה. לא מסוגל לחשוב איך השכונה הזו הייתה נראת בלעדיה.

  15. מאת בינה:

    איזה מתוק אתה, איילצ'וק. איך סידרת לי את העתיד של מקס וכעת כבר הכל בסדר לי. אני זוכרת את הכאב בעיניים שלו, זה מה שאני לא יכולה לשכוח ואת הדמעות שגרמנו לו כשדיבר אתנו ודוקא בטוב. אולי הוא בכלל לא היה משוגע, רק איש הרוס. באמת, לאן הפליג? המשך לי את הסיפור איילצ'וק, זה ממש יפה וזה מסביר למה אני אוהבת אותך כל כך.

  16. בינה'לה-
    …. ואז על האי הם פגשו נזיר בודהיסטי שלקח אותם למסע מופלא שלימד אותם נתינה, אהבה ושיתוף. מהר מאוד הם מצאו עצמם מנהלים בית חם ואוהב לילדים יתומים. האלמנה השחורה שכבר מזמן הפכה להיות נסיכת אור ואמא מחבקת אמצה לליבה כל ילד עזוב וטועה. רעש של ילדים כבר לא מפריע לה. ומקס… מקס ממשיך לבנות סירות ומטוסים משברי עצים הנפלטים מהים. השמועות אומרות שהוא עובד עכשיו גם על חללית. הוא תמיד חלם להגיע לכוכבים. אולי יום אחד הוא יצליח.
    נשיקות
    ג םאני אוהב אותך בינה. מאוד!!!
    :-)

  17. מאת דניאלה:

    איזה מתוק אתה!
    נכון שאנחנו שומעים את המשפט הכביכול נדוש"שיום אחד יהיה אחרת",בכל אופן,לי ,בשיא הכנות,זה לא נדוש,]אני באמת יודעת שהכל משתנה,תמיד,זה מה שטוב בחיים האלה,אני חושבת שזה בעיקר אחד הדברים שמחזיקים אותי כשקשה לי,וככה זה בכלל,בגדול,בחיים,
    אפשר לדמיין בכיף מציאות שסוריה יהיו כמו סיני בשבילנו,,,,נוכל לשבת עם נרגילה באיזה בקתה על גבעה שצופה על הגולן,נאכל מאכלים אסליים מעשה ידיי אחד הסורים שמבסוט עד הגג מפרנסה טובה וחיי שכנות מלבבים,,,אני יכולה לשמוע את העוד מתנגן,רוח מזרחית,,,,אמן

  18. מאת שירי לסקוב (שרצקי):

    איילקו חברי היקר

    קודם כל מה שלומכם?
    מה שלום ענת, אביב ומעיין הקטן?
    אנחנו בתוך ה"יום יום" ואין כמעט זמן להתעדכן
    היה לי נפלא, כרגיל, לקרוא את טורך המדהים.
    הרשה לי לציין, כי אני ואודי קוראים את הטורים שלך בשקיקה ובוא'נה, הטור הפעם עשה לי פלשבק רציני להרצוג 37. מדהים כמה דברים חווינו בילדותינו, ואין אין אין כאלה דברים בעולם.
    רציתי רק ליידע אותך, כי בסוף "דרכי" בהרצוג, כשכבר בגרנו, וכנראה גם ה"אלמנה", כי מה שקרה זה שהיא היתה זו שהאכילה את חתולי השכונה
    .ופעם כשפגשתי אותה ברחוב, והיא היתה כבר די מבוגרת/זקנה, ורעדה (כנראה מפרקינסון) היא אפילו זכרה אותי ושאלה לשלומי
    אני מוכרחה לציין שנמלאתי חמלה כלפיה וצער גדול על כך שאולי היא היתה די מסכנה בסופו של דבר, לא היה לה אף אחד, וכך אני מניחה
    …שהיא סיימה את חייה

    אז איילקו, איך לסיים?
    רק אהבה והמון אהבה ונשיקות
    לכל אהוביך.
    ויאללה, תהיה בקשר ותקפצו קצת למודיעין
    נשיקות
    שירקו
    הרצוג 37 שולטטטטטטטטטטטטטטטט

כתיבת תגובה


כל הזכויות שמורות לאייל עמית