לטורים קודמים | לעמוד הראשי | הרשם כחבר! | למוזה | לרכישת הספרים של אייל עמית
קופה קבאנה. גן עדן או גיהנום? תלוי באיזו שעה של היום שואלים.
(המשך מהטור הקודם)
…פססססססססססס, דלת האוטובוס נפתחת פתאום.
"פוליסיה… פוליסיה…" נהג האוטובוס מצביע מחוץ לחלון ומסמן לנו לרדת. העיניים שלו לא מסגירות דבר, רק תוקע בנו מבט של: לא ראיתי כלום, לא שמעתי כלום, תעזבו אותי בשקט, אני רק נהג אוטובוס העובד למחייתו, הבעיות שלכם ממש לא מעניינות אותי. כמוהו גם יתר הנוסעים באוטובוס הנמנעים מליצור אפילו קשר עין, מחכים רק שנרד כדי שיוכלו שוב לנשום.
מאובן לגמרי, לבן כמו סיד, גררתי את רגלי הכבדות בכוח למטה. השודדים, האמא של השודדים, האמא של האמא של השודדים, שלושים דורות אחורה – קיבלו מאיתנו כאלה קללות שלא היו מביישות אפילו את אוהדי מנצסטר יונייטד ביום רע במיוחד.
"אוי סניורה," אנחנו מברכים לשלום את פקידת הקבלה המשטרתית ולפני שזו עונה, שואלים את השאלה הכי נפוצה בקרב המטיילים בברזיל – "פאלה אינגלז???"
"סוי פורטוגז…" היא משיבה לשלילה ואנחנו כבר מבינים שהלך עלינו. את עשר הדקות הבאות העברנו במופע פנטומימה שהיה סוחט דמעה אפילו מחנוך רוזן. הגברת מסתכלת עלינו במבט אדיש, לא מבינה כלום. רבאכ, חבורת תיירים מבוהלים, חיוורים, לבנים כמו סיד, נכנסים לתחנת משטרה בברזיל, מחזיקים הגה דמיוני של אוטובוס, עושים רעש של אוטובוס, עושים אקדח עם הידיים, מכוונים אותו לראש, צועקים גיב-דה-מאני! גיב-דה-מאני! מה כל כך מסובך? מה לא ברור פה? איך לכל הרוחות אפשר שלא להבין? אבל הגברת בשלה, לא מבינה כלום, רק מסמנת לנו לשבת על הספסל ולהמתין.
אנחנו ממתינים.
ממתינים וממתינים. לא יודעים מה לעשות. בסוף ניגשת אלינו גברת אחרת, במדים גם כן, נעמדת מולנו ושואלת "יס, וואט איז יור פרובלם?" כמעט התעלפנו. קפצנו על הרגליים וצ'יק צ'ק הסברנו מה קרה. צ'יק צ'ק גם הבנו שנהג האוטובוס הוריד אותנו במקום הלא נכון. מסתבר שבברזיל יש כמה סוגי משטרות ואת המשטרה האזרחית, העוסקת בעיקר בענייני סמים, לא ממש מעניינים התיירים. בשביל זה יש משטרה אחרת. שדדו אותך, גנבו לך, הרביצו לך, אנסו אותך – משטרת התיירים לשירותך!
הגברת במדים, שעל פניה מצאנו לראשונה מאז השוד חיוך אנושי מלא הזדהות והבנה, הבינה שאין לנו אגורה בכיס ומיד סידרה לנו הסעה.
את הדקות הבאות העברנו באחת מניידות המשטרה ההזויות בברזיל. מעל ראשנו צ'קלקה מסתובבת, ברדיו כדורגל בפול ווליום והשוטר על ההגה… השוטר על ההגה מסומם יותר מכל הברזילאים שנעצרו באותו יום גם יחד.
איכשהו אנחנו מגעים למקום. השוטר, שבקושי יכול לפתוח את עיניו, עוצר ומצביע בזלזול על ה-'טוריסט פוליס', עוד שנייה גם מביא עליהם מוחטה כאילו הוא ראש ה-FBI.
משעשע לגלות שגם ב-'טוריסט פוליס' לא מדברים אנגלית, לפחות לא פקידת הקבלה. אחרי המתנה יחסית קצרה ניגשה אלינו שוטרת, סיפרנו שוב את הסיפור ותוך שניות מצאנו עצמנו בניידת אחרת, הזויה לא פחות. ברדיו שוב כדורגל, כנראה משחק חשוב. בברזיל כל יום יש משחק חשוב.
"דו יו סי סמפינג? רקוגנייז דה רוברס?" שואל אותנו הנהג בשיא הרצינות והשוטר לידו מצביע מהחלון על חבורות הרחוב שהתקבצו על הטיילת של קופה קבנה.
"הוא מסתלבט עלינו, או מה?" אני בהלם מהיציאה המוזרה. "נראה לו שהשודדים ככה יושבים פה ומחכים שנתפוס אותם?"
השוטר על ההגה לא מוותר. הוא עוצר את הרכב בחריקת גלגלים כאילו אנחנו באיזה סרט הוליוודי. הראש שלנו נדבק למשענת. השוטרים קופצים החוצה ומדליקים פנסי מגה-לייט עוצמתיים.
קופה קבנה של 1999 זו לא הקופה קבנה של היום. היום – הכל נקי, הכל מסודר, פרוז'קטורים שוטפים באור לבן את כל רצועת החוף, לתיירים יחסית בטוח להסתובב שם גם בשעות החשכה. ב1999 כל בחורה שניה ברחוב זו זונה, כל בחור שני זה סרסור וכל ראסטה-מן זה מוכר סמים. רצועת החוף חשוכה לגמרי – אידאלית להתכנסות כנופיות. תייר שלגמרי בטעות נרדם או שכח את עצמו על החוף והערב כבר יורד עליו, יכול רק לרשום על החול את צוואתו האחרונה. אם בכלל יספיק לרשום משהו.
קפוארה על החוף. חבר כנופיה או סתם ברזילאי המשתעשע על קו המים?
השוטרים רצים קדימה, מאירים עם הפנס, לוקחים אותנו למקומות שאפילו לכנופיות מסוכן להיכנס. אנחנו רצים מאחור, בסרט של החיים, לא מבינים מה הקטע ומה פשר ההתלהבות חסרת הפרופורציות הזאת. אפשר לחשוב מי אנחנו. עוד שנייה גם יזניקו מסוק.
"טוב, מה הקטע?" לכפיר כבר נמאס, "בסוף גם הם ישדדו אותנו! חלאס, בואו נחזור כבר!!!"
למזלנו, השוטרים בדיוק עשו אחורה-פנה. התנצלו מעומק הלב ובפנים קודרות בישרו לנו שהשודדים כנראה כבר נמלטו.
"מה, באמת??? לא יכול להיות!!!" כפיר עונה לשוטרים בעיברית, עוד שנייה אוכל להם את הראש. לא מספיק שדדו אותנו, עכשיו גם מעבירים אותנו גיבושון על החוף!
מזיעים ומתנשפים חזרנו לניידת. ברדיו בדיוק תקעו גול ולא סתם גול, גול הניצחון!!! השוטרים באקסטזה, מגבירים את הווליום, מסניפים לעור התוף את שדרן הכדורגל שכבר איבד את קולו ודעתו מרוב צרחות. מכורים!!! בברזיל כולם מכורים לכדורגל!
עליזים מתמיד נפרדנו לשלום מצמד השוטרים הקרועים שמבלי להתכוון עשו לנו ממש שמח בטרמפ חזרה למלון. עדיין, לא הצלחנו להבין מה היה פשר ההתלהבות שלהם וטיפול ה-VIP שקיבלנו. האם נפלנו על זוג שוטרים משועממים במיוחד? או שאולי חרוצים במיוחד? או שאולי ניסו רק לעשות עלינו רושם – הוראה שקיבלו מלמעלה להתיחס יפה לתיירים, להראות להם שלמשטרה כן אכפת ושחס וחלילה לא תצא לברזיל תדמית גרועה שתבריח תיירים? מי יודע.
אצטדיון המראקנה. הר הבית של הברזילאים. קודש הקודשים!
נטולי רכוש, בריאים, שלמים ומחוייכים כאילו הרגע תקענו את גול הניצחון בעצמנו, יצאנו שלושתינו מהמונית. מטיילים ישראלים שבדיוק עמדו בחוץ מיד זינקו עלינו והתאגדו מסביב לניידת. מלון ויטוריה זה מלון של ישראלים. וכשאני אומר ישראלים אני מתכוון ל-רק ישראלים! בימים ההם אירופאי שהעיז רק לחצות את סף הדלת בכדי לרחרח מה קורה בפנים, קיבל כזה משב רוח קר מהצברים הקוצניים והמחוספסים בפנים, שאפילו אשכיו הסקדינביים קפאו ונטלשו מהמקום. בודדים האירופאים שהצליחו להגיע לעמדת הקבלה. נדירים הם אלה שאשכרה עשו גם צ'ק-אין. דרום אמריקה מלאה מלונות כאלה. כמעט בכל עיר שמטיילים ישראלים עוברים בה.
"מה קרה???" שואלים אותנו החבר'ה בחוץ, "סמים??? סמים???"
"שדדו אותנו עם אקדח!" אנחנו מספרים בקצרה ובניגוד להגיון לא מסוגלים למחוק את החיוך הדבילי מהפנים, כאילו משהו טוב קרה, כאילו משהו מעולה קרה, כאילו חווינו חוויה ששום מטייל לא חווה לפנינו, כאילו כבשנו את פסגת האוורסט, נחטנו על הירח, תקענו גול במראקנה.
היו אלה רגעים של אופוריה בתצוגת האופנה, שהפכו לרגעי אימה באוטובוס, שהפכו שוב לרגעי אופוריה כשהכל נגמר ויש פתאום את מי לשתף ולמי לספר את הסיפור. התנהגות האופיינית לילדים. ילדים אכן היינו!
עוד באותו ערב הרמתי צלצול לענת. "שדדו אותי עם אקדח בתוך הראש" אני מספר לה באותו חיוך דבילי, שוכח לגמרי עם מי אני מדבר ואיפה. היא בישראל, אני בברזיל, חי, בועט, נושם את הטיול, לא מחובר בשיט למציאות בישראל.
"תחזור עכשיו!!!!!!!!!!!!!!" ענת מתפרצת בבכי מטורף, "אני מתחננת אליך, תחזור הביתה עכשיו!!!!!!!"
אף פעם לא הייתי אדיש לבכי של ענת. כשענת בוכה הלב שלי מחסיר פעימה, העולם שלי נעצר.
לא הפעם.
היא בוכה, אני צוחק, היא משתוללת ואני פשוט לא מבין מה למה לכל הרוחות אני צריך לחזור לארץ. זה כולה כסף, כולה מצלמה, מה קרה?! אני בריא, אני שלם, הדרכון והוויזה נשארו במלון, אקנה לי מצלמה חדשה וגמרנו.
באותו לילה נרדמתי תוך שנייה. רק עצמתי עיניים ומיד שקעתי בשינה עמוקה וטובה. את הרגע בו פקחתי עיניים בבוקר, לא אשכח לעולם. באותה שנייה, באותה אלפית שנייה, הבנתי מה קרה. האסימון שסירב כל הערב ליפול, נפל עכשיו כמו משקולת של חמישים טון, שנתקעה לי בגרון, חנקה אותי מבפנים ומעכה אותי פנימה לתוך הכרית. באותו יום קמתי רק פעמיים מהמיטה. הייתי מוכרח להתרוקן. לא שטפתי ידיים, לא הסתכלתי במראה, רק הורדתי את המים וצללתי שוב אל המיטה. לא רוצה לקום, לא רוצה להתעורר, בקושי מסוגל לנשום.
הלם!!!
אני בהלם!!!
מבוהל, משותק, מצומרר בכל הגוף, משחזר שוב ושוב את רגעי האימה באוטובוס, רואה לנגד עיניי רק את זוג עיניו השטניות של השודד, מרגיש את טבעת הברזל הקרה נצמדת לי למצח, שומע את ענת בוכה מתחננת שאחזור, לא יכול שלא לדמיין מה היה קורה אילו השודד כן היה לוחץ על ההדק, שוב ושוב ושוב, בלופ אינסופי, בהלם, לא מצליח לעצור.
לא פשוט לטייל לבד. במיוחד במצבים האלה שאתה צריך מישהו לידך שיתפוס אותך בשתי ידיים, יביא לך סטירה לתוך הפנים, ינער אותך בכוח ויחזיר אותך למציאות. בדיוק כשהייתי צריך אותם – גיא וכפיר נעלמו. אין לי מושג איפה הם וגם אם היה לי, לא ממש יכולתי לקום ולחפש אותם.
לא יודע איך זה קרה ואני גם לא יודע אם יש לזה איזשהו הסבר פזיולוגי, אבל בשמונה בערב בדיוק, 24 שעות אחרי השוד, הכל פתאום נעצר. לופ המחשבות האינסופי ששקעתי בו, נחתך באחת, כאילו מישהו הוריד את הרגל מדוושת הגז ושלף גם את המפתחות מהסוויץ. המוח שלי, שטחן מחשבות על ניוטרל כמעט יום שלם ללא הפסקה, פתאום נירגע.
כל הגוף כאב לי. הראש פשוט התפוצץ. התהלכתי בחדר מצד לצד כשפתאום נתקלתי ביומן. יומן המסע שלי שרק לעיתים נדירות הייתי טורח לרשום בו משהו, אם בכלל. בשנייה שאחזתי בעט הבנתי שמשהו השתנה. לא אוכל להוכיח זאת לעולם, אבל אני בטוח שאם היו עושים לי CT במוח יום לפני השוד ויום אחרי השוד, היו משוכנעים כי מדובר בשני אנשים שונים. באותו יום משהו זז אצלי שם בקופסא למעלה. זה לא שהשתגעתי חלילה וחס, פשוט משהו השתנה.
כתבתי.
כתבתי וכתבתי, בטראנס, לא מסוגל לעצור, שופך הכל על הנייר, מקיא הכל החוצה, פולט את כל מה שנטחן לי בראש ביממה האחרונה, בלי סינון, בלי עריכה, בלי לחפש את המילים. זיק של מחשבה שרק צץ בראשי הופיע בו זמנית על הנייר. משהו השתחרר, משהו נפתח, משהו אצלי בגוף ובראש השתנה! אם המורה שלי לספרות והבעה הייתה יודעת מה קרה, הייתה שולחת את כל הכיתה לטיול שנתי בפאבלות של ברזיל. את מבחן הבגרות שלי בהבעה-עברית עברתי בקושי רב. למעשה, היה זה הציון הכי נמוך בתעודה.
פתאום דפיקות בדלת. זה היה אבי - בחור ישראלי חביב שיצא לי להכיר כמה ימים קודם לכן. הוא קפץ רק להגיד שלום ולספר שהוא בקרוב ממשיך לבוליביה. אבי היה הראשון ששמע את "צבע בכחול וזרוק לים". אחריו, שמעו את הסיפור כמעט כל אורחי המלון. במשך שלושה ימים, בהם לא העזתי להוציא אפילו את האף מהחלון, הספקתי לפגוש ולהכיר כמעט את כולם. פחדתי לצאת החוצה. פתאום כל ברזילאי נראה לי רוצח. שלחתי אנשים לקנות לי אוכל. העדפתי פשוט להישאר במלון כשערמות נייר של סיפורים קצרים חדשים מתווספים לי לתיק כל יום. כתבתי וכתבתי, וכשלא כתבתי – סיפרתי.
"מה הבעיה, אני אבוא איתך!" שמח אבי לעזור כששמע שעלי לחזור לתחנת המשטרה. אם לא הוא, סביר להניח שהייתי מוותר על התענוג. אולי אפילו חוזר לארץ.
"יאללה אייל. צא מהסרט. צבע בכחול וזרוק לים – אתה אמרת את זה בעצמך. קדימה, ממשיכים הלאה. לחזור עכשיו לארץ זו אפילו לא אופציה! אם תחזור עכשיו, אתה לא תטייל אחר כך כל חיים שלך. בוא ניסע שנייה למשטרה, ניקח את המסמכים של הביטוח, מה אכפת לך, זה ים של כסף, אתה יודע כמה זמן אפשר לטייל עם 500 דולר?"
לא יודע איך הסכמתי, לא יודע איך השתכנעתי, פתאום מצאתי את עצמי יושב שוב באותו אוטובוס ציבורי מספר 434 – אוטובוס שלא האמנתי שאי פעם אראה שוב, ובטח שלא אשב בתוכו.
בברזיל העלייה לאוטובוס היא מאחור – שם גם נמצא הקופאי. אני שולף שטר מהכיס וממתין לעודף. כמעט השתנתי במכנסיים כשעיניי נפגשו עם הקופאי. הוא לא זיהה אותי, אבל אני זיהיתי אותו. זה היה אותו הקופאי מהשוד. אבי קולט את הסרט שלי ומושך אותי בחולצה קדימה.
האוטובוס מפוצץ אנשים. אבי מוצא מקום מקדימה, אני בספסל מאחוריו.
"אתה רואה, הכל סבבה!" מסתובב אבי לאחור ומחייך אלי מהחריץ שבין המושבים. "תסתכל על הנסיעה הזו כעל חוויה מתקנת."
"תודה אחי. אני מעריך את זה מאוד" חייכתי אליו חזרה, כולי עדיין בסרטים.
"פאלה פורטוגז?" פונה אלי פתאום בן זוגי לספסל. הוא כנראה שמע אותנו מדברים עברית…
"סוי אינגלז!" אני עונה לו בצניות קלה, נזכר בכל עשרות הפעמים שענו לי "סוי פוטוגז". פתאום אני קולט מגן דוד קטן על הצוואר שלו. "אר יו ג'ואיש?" אני שואל ומצביע על השרשרת.
"כן!" הוא עונה לי בעברית ודופק את תפילת שמע-ישראל במבטא פורטוגזי כבד. הייתה זו הפתעה נעימה מאוד. משהו שקצת החזיר לי את הביטחון והאמון בבני האדם, בעיקר בברזילאים. הייתה לנו שיחה נעימה מאוד. בכלל, זה תמיד כיף לפגוש יהודים בתפוצות. הם תמיד מסתכלים עלינו הישראלים כאילו הרגע חצינו את ים סוף, כאילו הרגע הקמנו את המדינה וכאילו ארון הקודש אשכרה נמצא אצלנו בסלון.
"לא תאמין מה קרה לי פה באוטובוס…" אני מספר לברנש החביב על השוד. עניין אותי לדעת איך יגיב. הוא בטח מכיר מיקרים דומים…
"לי זה בחיים לא היה קורה!" הוא עונה לי בבטחון וצוחק בקול רם. עוד לפני ששאלתי למה ואיך, שלף מהפאוץ' שלו אקדח ותקע לי אותו מול הפנים.
מול הפנים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
אקדח!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
עוד אקדח!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
מ-ו-ל ה-פ-נ-י-ם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
עוד באותו יום יצאנו לדרך. קנינו כרטיסים ועלינו על האוטובוס לבוליביה.
אני עם ברזיל גמרתי סופית!
זאת אומרת….
לא בדיוק סופית….
כי אחרי חמש שנים חזרתי.
הפעם עם ענת.
על כך שבוע הבא.
חלק ג' ואחרון.
קצר.
אני מבטיח.
"מבוהל. משותק. מצומרר בכל הגוף..". מסתבר שאבי קפץ לביקור גם בצהריים. אפילו לא הרגשתי כשצילם עם פלאש.
תמונה שווה אלף מילים.
האומנם?
להמשך – חלק ג' >>
לטורים קודמים | לעמוד הראשי | הרשם כחבר! | למוזה | לרכישת הספרים של אייל עמית
number of view: 1231
טוב לשמוע אותך שוב. תמשיך